ראיון: מה סוד החיים של האדם המבוגר בישראל שנפטר החודש?

כשהוא נולד, המטוס הראשון של האחים רייט עוד היה בשלבי תכנון, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא כבר היה אחרי בר מצווה, כשהחלה מלחמת העולם השנייה, הוא כבר היה בן 36 – ככה זה כששנת הלידה בתעודת הזהות היא 1900. בשבוע שעבר נפטר בירושלים רבי זכריה בראשי זצ"ל, שעלה לישראל מכורדיסטאן. כתב 'קו עיתונות' שוחח עמו לפני שש שנים, בראיון מיוחד בו חשף בין היתר את הסוד לאריכות הימים הנדירה שזכה לה ומה המסר שלו לקוראים

בראשי 2
בראשי 2

חכם זכריה בראשי, יושב מידי יום בביתו שבשכונת בקעה בירושלים ולומד תורה. אתו יחד יושב החברותא שלו, שמקריא בפניו את קטעי החומש והגמרא, וכמעט מידי קטע חכם בראשי עוצר אותו, ממשיך אותו בעצמו, ואף מפרש את הדברים אותם הקריא החברותא. לפניו עצמו לא מונח ספר-לימוד, והוא מסתמך על החברותא לבדו. הסיבה: עיניו כהו מלראות, בשנים האחרונות, והוא אמנם מצליח לראות מעט, אך רק באופן מטושטש והוא לא מצליח לקרוא אותיות.

ראייתו אמנם אינה מן המשופרות, אך הוא אדם בריא, שמצליח ללמוד, לדבר, לאכול וללכת. ואל יהי הדבר קל ביניכם, האיש כבר לא צעיר, הוא בן מאה ואחת-עשרה. כן, זו לא טעות. האיש חגג לפני מספר חודשים את יום הולדתו ה-111, כשהוא מוקף בכל בני משפחתו הגדולה.

שמו עלה בימים האחרונים, בעקבות יוזמת רשות האוכלוסין וההגירה, לבדוק אם 669 ישישים הרשומים במרשם האוכלוסים בארץ כמי שעברו את גיל ה-110, אכן עדיין בחיים. במקרה של בראשי, התשובה היא כן באל"ף רבתי. כל שכניו ומכריו, יכולים להעיד כי בראשי חי וקיים, ואף מתפקד כמעט באופן עצמאי. הוא יורד מידי יום לתפילות מנחה וערבית לבית הכנסת הסמוך לביתו, ואז יכולים אלו שמתגוררים בסמוך, לראות את מי שכבר ראה הכל. ממלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, עבור דרך ימי הקמת המדינה בה חזה בכל שלב ושלב, ועד היום.

כשנפגשנו אתו השבוע בביתו, לא האמנו. חכם בראשי קם לכבודנו מהכסא עליו ישב, לחץ לנו יד איתנה, ועבר לשבת איתנו במקום אחר בבית, על הכורסאות, ללא עזרה מאיש. הוא גר כיום לבדו בבית, אך מידי יום מגיעים לבית קרובי משפחתו, וכן החברותא האמורה, ואלו מסייעים לו בכל מה שהוא צריך, וכמובן משוחחים ומתייעצים אתו. גם כיום, הוא מקפיד להתעדכן בכל מה שקורה בארץ ובעולם.

בבית הזה, שבשכונת בקעה, הוא גר כבר מעל 50 שנה. לפני כן גר בשכונת זיכרון יוסף בבירה, אליה הגיע ישירות מכורדיסטן, ארץ מולדתו. "קוראים לנו בראשי בשם המשפחה, על שם היישוב בכורדיסטן משם באנו", מספר לנו בראשי. "בראשי, פירושו 'בר-אשר', רב מבבל המוזכר במדרש. והשם הזה של הכפר, היה מתאים גם ליהודים שגרו שם, וגם למוסלמים, משום שהמילה 'בר' בשם, פירושה אבנים, והמילה 'אשר' פירושה רחיים. במקום הזה היה מכרה של אבנים לרחיים, ומכאן שם המקום".

בראשי, שלאורך כל השיחה זוכר במדויק את התאריכים והמספרים טוב יותר מכל ספר היסטוריה, מספר שהוא עלה ארצה כשהיה בן 36, כ-13 שנה לפני קום המדינה. מה אתה זוכר מימי מלחמות העולם? שאלנו אותו. "בימי המלחמה הראשונה עוד הייתי נער, ואני לא זוכר ממנה הרבה, רק שאמרו אצלנו שיש מלחמה, שהייתה כמדומני ב-1914. מאז גם היה אצלנו רעב עד 1918, במשך 4 שנים. אבל במלחמה השנייה הייתי בוגר, גרתי אז בארץ ורציתי להצטרף ללחימה, אך לא רצו אותי…"

איך היו החיים היהודיים בכורדיסטן של אז? שאלנו את בראשי. "השוני בין אז להיום הוא כמו בין יום ללילה. הערבים פה הם לא בני-אדם, וזה ממש הפוך ממה שראינו אצלנו. שם, בכורדיסטן, יהודי יכול היה ללכת שלושה ימים ושלושה לילות בין המוסלמים, ואף אחד לא אמר לו מילה, להיפך. היו מכבדים אותו. מבחינת היהדות, לא בכל מקום היה בית-כנסת, ובתי-הכנסת שם היו מעטים מאד. בכל כורדיסטן היו אולי עשרה בתי-כנסת".

אות "יקיר ירושלים"

מדוע החלטת לעלות ארצה?

"זו לא שאלה. כל יהודי בחוץ-לארץ, אפילו שיהיה מלך, מתגעגע לארץ-ישראל, ומתפלל כל הזמן 'לשנה הבאה בירושלים'. זו הייתה תפילתנו. שאיפת כולם בלי יוצא מן הכלל, הייתה דבר ראשון להגיע לארץ-ישראל". לארץ, הוא עלה בלי הוריו או אחיו, שנפטרו כולם מלבדו בגיל צעיר כפי שהוא מספר לנו, אלא רק עם אשתו וילדיו. את מספר אחיו ואחיותיו הוא לא זוכר, "אמרו לי שהיו לי שבעה אחים, את מספר האחיות אני לא זוכר. כל אחיי נפטרו בעודם צעירים, ואף לא הגיעו לגיל 10 שנים. זה היה באותן שנים לפני המלחמה, והכלכלה והמצב הכלכלי היו גרועים מאד. לא היה מה לאכול ולא הייתה עבודה. אבי היה רב (ותמונתו הדורת הפנים מוצבת ליד חכם בראשי – ח.ב.), אבל לא הייתה לו משכורת, והוא היה רב בחינם… היה נוסע יומיים לערוך ברית וחוזר יומיים, והכל בלי לקבל אגורה. מבין האחים, אני הייתי האחרון, בן-הזקונים".

היכן למדת אז תורה? שאלנו.

"הרב שלי היה אבי. בכורדיסטן דאז לא היו ישיבות, ואף לא היה תלמוד-תורה בכל כורדיסטן. היו בקושי תשעה או עשרה מקומות שבהם היו בתי-כנסת ובהם היו מלמדים את הילדים. בכל שאר היישובים והכפרים, לא היו ספרי-תורה. חלק היו מתפללים בבית הרב או בבית שהוקדש לשם בית-כנסת, והיו קוראים את הפרשה בתנ"ך ובחומש".

לבראשי היו בני-דודים שגרו עוד לפניו בארץ, שהיה לו איתם קשר, ודרכם גם זכה לקבל סרטיפיקט לארץ. "היה זה בזמן הבריטים, ולהוריי הם לא נתנו לעלות, כי הם אמרו 'מי יטפל בזקנים האלה', ולכן באתי לבד רק אני עם אשתי והילדים. עליתי ארצה, ביום חמישי י"ד במרחשוון תר"ס, ואת יום שישי ושבת שלאחר מכן, העברתי אצל קרוביי, וביום ראשון כבר שאלתי אנשים מה אפשר לעשות כאן, ממה ניתן לחיות. אמרו לי, יש הסתדרות, ושם ניתן למצוא עבודה בבניין, כאשר מי שיש לו כסף יכול לפתוח לו עסק. לנו לא היה, ואחד מקרובי משפחתי עזר לי להירשם בהסתדרות, שהייתה אז עוד יחד עם לשכת התעסוקה, וחיכינו שתהיה עבודה. כל אחד היה מקבל עבודה לפני הנקודות שלו, שהורכבו מנתוני מספר ילדים וכו', והתחלתי לעבוד כפועל בניין. בכל מקום שהייתה בו עבודה, הלכתי לעבוד. פעם אף הלכתי עם עוד תשעה עובדים לעבוד בקיבוץ עין-חרוד, בבניין, ועבדנו שם שבעה חודשים, הרחק מהמשפחה. הלכנו אז על דעת עצמנו לחפש עבודה, ומצאנו שם עבודה, ועבדנו שם בתעלה של עין חרוד מאחרי פורים ועד יום לפני ראש השנה. מאוחר יותר עבדנו יותר לכיוון צפון, כאשר בנו יישוב חדש בשם מולדת ואנחנו עשינו את תעלת המים אליו". מקומות עבודה רבים עבר בראשי בימי חייו.

"לצערי, אחרי קום המדינה היו הרבה אנשים שנכנסו למקום עבודה קבוע, אך אני לא זכיתי. עבדתי בכמה מקומות: במע"צ, בעסקי קבלנים פרטיים, וכן בעיריית ירושלים בה עבדתי רק בחופש הגדול לתקן מה שצריך בבתי-הספר בעיר". לפני מספר שנים אף קיבל לאות הערכה, את אות "יקיר ירושלים".

עבודתו במשך השנים בהן עבד התרכזה בבנייה, אך העבודה הייתה רק בשביל הצורך לפרנסה. לצד זה, פיתח בראשי חיים רוחניים מופלאים, כאשר מפעם לפעם היה מכנס את האנשים איתם עבד, ומשמיע לפניהם דרשות תורניות עליהן שקד. ולא רק זה. מאז עזב את עבודתו, לפני כמה עשרות שנים, התרכז בלימוד תורה, ואף הוציא ארבעה ספרים תורניים לאור, ביניהם 'דרשות ומוסרים', 'פניני זוהר', 'סיפורי זוהר'. על ספרו "ילקוט בראשי – ספרי זוהר ודברי מוסר' אותו העניק לנו במהלך שיחתנו, ספר אותו הוציא מחדש לפני כ-4 שנים בלבד, מתנוססות הסכמות מגדולי הדור, הגר"מ אליהו, הגר"ש משאש והגר"י קוליץ זצוק"ל ולהבחל"ח מרן הגר"ע יוסף שאף העיד בהסכמתו כי "ידעתיו זה עשרות בשנים שוקד על דלתות התורה ומזכה את הרבים במתק שפתיו. זכות הרבים תלויה בו". לסיום ההסכמה, אגב, מברכו הגר"ע: "אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו"… הברכה, אין ספק, התקבלה לגמרי.

עוד לפני שיצא לפנסיה עסק בספריו. "היה לי זמן בלילה", הוא מסביר. "הלילות היו ארוכים, והייתי כותב 'אינטריסים' מכל מה שחשבתי, ובסוף נהייתה ערימה, אז החלטתי לעלות את הדברים לדפוס. זה אמנם עלה הרבה כסף, אך הקב"ה עזר ב"ה. שנים רבות אף דרשתי כל הזמן בבתי-כנסת בכל מקום. חבר'ה שהייתי מארגן עבורם עבודה בהסתדרות, היו מזמינים אותי בשבתות לדרשות". לבד מכך, שימש בראשי גם כחזן. "14 שנה הייתי חזן בבית-כנסת ליד מחנה יהודה. בזמנו גרנו שם, ברחוב שפעם קראו לו חידקל והיום שמו שלום שמעוני".

איך זכית להגיע לגיל הזה?

"זה דבר פשוט. אסור לאדם שתהיה לו קנאה, שנאה ותחרות. לפני הכל, יש להתרחק מזה. היו שנאות, יש ואף יהיו, אבל עלינו להימנע מכל הדברים האלה. אני מטבעי לא שנאתי מעולם אף אחד. אם היה מקרה של דין ודברים עם מישהו, למרות שאני הייתי המבוגר מבינינו, למחרת הייתי ניגש ואומר לו שלום ומצדי אפילו שלא יחזיר לי שלום, הוא מפסיד. כתוב 'לא תשנא את אחיך', מה אני ארוויח מזה שאני אשנא יהודי? בזה יש רק הפסד. חוץ מזה, גם כתוב 'כבד את אביך… למען יאריכון ימיך', ואפילו באומות העולם מכבדים את ההורים.

"על גודל מצוות כיבוד הורים מסופר הרי שפעם, בזמן התנא רבי אליעזר הגדול, שאלו אותו מי מקיים כיבוד אב ואם, ואמר להם שיש נוכרי אחד בשם דמא בן נתינה באשקלון, ושילכו לשאול אותו. הדבר הזה לא תמוה? אין אף יהודי שישאלו אותו, עד כדי כך שצריך לקחת דוגמא מהנוכרי? משמע שאפילו אומות העולם לא מסורות על כיבוד אב ואם, אך מקיימות את זה. ומה היה? דמא בן נתינה היה עשיר עולמי, שהיו לו את כל האבנים הטובות. הייתה אז חסרה אבן ישפה מהחושן, וכאשר ביררו למי יש אותה, אמרו שלדמא בן נתינה יש אותה. יש כל מיני סימונים איך צריכה להיראות האבן הזו, הרי לא כל מרגלית יכולה להחליף מרגלית אחרת, אך התברר שהאבן שיש לו מתאימה. כשהלכו, גמרו עמו שישלמו לו 10,000 דינרי זהב. באו אליו הרבנים עם כל המשלחת, ואמרו לו שבאו לקנות ממנו את המרגלית. סיכמו אתו על המחיר האמור, ואמרו לו: לך תביא את האבן. דמא בן נתינה נכנס בפנים, וראה את אביו ישן על כרית שהייתה מונחת על הארגז שבו הייתה אותה אבן. כאשר הוא ראה את זאת, חזר אל החדר ואמר לחכמים: אבקש את סליחתכם, אך אין לי את האבן, טעיתי. הוא הסביר שבאותו יום שביררו אצלו על האבן אכן היה לו אותה, אך כעת כבר לא. הוסיפו לו עוד ועוד כסף, אך הוא אמר להם 'אין לי לתת לכם, לא באלף ולא במאה אלף. הוא אף בדק שוב בחדר אך אביו עדיין ישן, ולמרות שהוסיפו לו עוד בכסף סירב למכור ולא עזר כלום. אך יצאו משם הרבנים, התעורר אביו, ודמא שלח מיד את אחד מעובדיו לקרוא מהר לרבנים שיבואו, ואמר: כבר יש לי. הם חשבו שהוא הסכים בגלל שהם העלו את הסכום עשרות מונים והתחילו לתת לו את הסכום, אך אחרי שמנו לו את הסכום שהציעו לו בראשונה, אמר להם: זהו. אני לא רוצה אף פרוטה יותר, והסביר להם: דעו לכם, אני לא מוכר את כיבוד האב לא באלף דינר ולא במאה אלף. אבא היה ישן על הארגז ולא רציתי להעירו. אמרו אז החכמים – עד כדי כך? כל אדם הרי אוהב כסף, והנה דמא לא שם לב על הכסף".

ואתה, אכן כיבדת את הוריך באופן מיוחד? שאלנו את חכם בראשי.

"זה הוא יודע", הוא מצביע למעלה, "אני לא יודע. אף אחד לא מקיים כיבוד הורים באופן מלא. מספיק פעם אחת שהאבא צועק על הבן והוא איבד את הכל. אבל אני השתדלתי בכך. כל אחד צריך להשתדל לכבד אבא ואמא".

בצד הגשמי, מספרת לנו בתו, אביה שמר כל חייו על עצמו. מעולם לא עישן, לא שתה אלכוהול או משקאות מתוקים, ותמיד נהג, וכך הוא מטיף לה עד היום, שלא להגיע אף פעם לשובע. "ארוחותיו במשך היום קבועות ומדודות, והוא אף פעם לא אוכל ביניים". מצד שני, הוא לא אוכל דברים מיוחדים ואוכל מה שמכינים לו. כך, בשבתות כאשר הוא נוסע מידי שבת לילדיו, הוא אוכל את מה שמגישים שם.

שמונה ילדים היו לבראשי, 3 בנים ו-5 בנות, ומהם נותרו ארבע בנות ובן אחד, לאחר ששאר האחים נפטרו מעל גיל 70. אשתו כבר לא חיה עשרות שנים, אך נכדים ונינים יש לו לרוב, ויש לו אף בן נין שהוא כבר בן למעלה מ-18.

הוא קם בכל יום ב-5 וחצי בבוקר, מניח תפילין ומתחיל את היום, שחלק גדול ממנו עובר בלימוד תורה. "לחתונות והשמחות המשפחתיות אנחנו לוקחים אותו", מספרת בתו, "והוא אף רוקד שם באמצע המעגל".

"כאשר אני יורד אתו לתפילות", מספר לנו החברותא שלו, "הוא מכוון אותי, ולא אני אותו".

מה המסר שלך לקוראים ממרומי גילך? אנחנו שואלים את חכם בראשי לסיום.

"אני מודה לכל אלו ששמעו וקראו. ודאי כולם שמחים שעוד בעולמנו, בדור הזה, יש אנשים שעוברים את גיל ה-100 שנה, אבל אני, ואחר-כך כולם, חייבים לתת שבח והודיה לקב"ה. אני מברך שכל יהודי ויהודי יאריך ימים בטוב ובנעימים, ואני מאחל אריכות ימים לכל הקוראים"

השארת תגובה