קמחא דפסחא: השמחה הגדולה ביותר היא יכולת הנתינה / בן ציון נורדמן

קמחא דפסחא (28)
קמחא דפסחא (28)

טור זה נכתב במוצאי שושן פורים, כשהלב מלא על גדותיו בשמחה וביין והדד-ליין נושף בעורף.

למעשה, שמחת פורים מלווה אותנו כל השנה. חכמינו אמרו "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ואילו אין הוראה מתי מסתיימת שמחה זו. היא אכן לא נגמרת, יש לשמוח כל השנה כי אנו בני העם הנבחר, שזכינו והקדוש ברוך הוא מראה לנו ניסים וישועות – מה שהוא לא עושה עם אף אומה אחרת. אשרינו.

ובתוך כל זה, השמחה הגדולה ביותר להבנתי בפורים היא יכולת הנתינה. כשמרדכי ואסתר קבעו את ימי הפורים האלו כימי חג ומועד בכל שנה ושנה, הם הוסיפו סעיף חשוב ונכבד למגילות אותן שלחו לכל היהודים בעולם (אסתר ט, כב): "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב – לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

לא די במשתה ושמחה, אלא כדי לשמוח באמת, כדי להנציח את הניצחון הגדול של האור על החושך, של ישראל על עמלק – יש לעשות זאת בדרך של השתתפות ונתינה לזולת – "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

כי כשאדם מעניק לשני, הוא קודם מכניס אהבה בליבו. לא נותנים למי שלא אוהבים, ולכן כדי לנצח את עמלק שהוא סמל הפירוד יש לכונן אחדות. "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"- הוא התשובה הניצחת להמן בן המדתא האגגי.

*

במסגרת הנתינה והשפעת הטוב לזולת הנפקנו השנה חידוש מיוחד בסייעתא דשמיא. בחרנו בתנועת יש"י – יחד שבטי ישראל, ארבעים בני נוער איכותיים, והפכנו אותם ל'סיירת פורים יש"י'. הסיירת יצאה לדרך כשכל כונן החזיק ב-7 משלוחי מנות מכובדים והיה עליו להשיג שבעה משפחות שאין להן משלוחי מנות.

האתגר היה מרתק. חברי הסיירת יצאו לדרך עם אדרנלין גבוה במרדף אחרי מי שאין לו. הם חיפשו אחר קשישים, מנקי רחובות וסתם אנשים קשיי יום בסביבה. מהר מאוד התברר כי ישנם רבים העונים לקטגוריה זו ואין להם משלוחי מנות כמו גם מצרכים אחרים בבית.

העדויות שהגיעו אליי בסופו של יום מרגשות ומצמררות כאחד. עולה חדש שכבר לא חגג פורים יותר מארבעים שנה התרגש וביקש לשמוע מגילת אסתר; זוג זקנים שאין להם קרובים שמחו לקבל משלוח מנות יחידי השנה; ומנקָה בניינים שגילתה שהדבר היחיד שיש לה בפורים זה רעשן.

כל אלו ועוד קיבלו השנה את חג הפורים בשמחה ובחיוך. כי אין כמו משלוח מנות לחבר בין אחים ובין לבבות.

*

בפרשה, כי תשא, אנו קוראים על איחוד בני ישראל. משה רבינו בבואו למנות את בני ישראל מצטווה מפי הקדוש ברוך הוא שכל אחד מבני ישראל יביא מחצית השקל תרומה לבית המקדש וכך יספור משה רבינו את מניינם.

ולמה דווקא מחצית השקל? וכי לא מכובד יותר להביא לבית המקדש שקל שלם? אלא יש כאן רמז עמוק: אני לא מושלם, עדיין ארוכה הדרך לפניי, אני כן מצטרף כחבר וכעָרֵב לעם ישראל. אני נותן מחצית השקל וחברי נותן מחצית השקל – יחד שבטי ישראל ואנחנו שקל מושלם.

עוד לימוד גדול למדנו, כי לאחד את עם ישראל זה לתת מחצית השקל תרומה. זה הדבר שמאחד את בני ישראל. כל עוד זה לא עולה כסף וזה לא מהכיס שלך אתה לא מרגיש מחובר. רק לאחר שתיתן תרומה לה' תרגיש שותף לבני ישראל ושותף לבניית בית המקדש. כוחה של נתינה.

*

ולא בכדי נקראים פרשיות אלו של בניית המשכן וכליו והתרומות לבניית המקדש בימים אלו של אדר-ניסן. אנו עומדים בעיצומם של ימים גדולים ונעלים, בין שני חגים שבשניהם אירעו לנו ניסים. בפורים נגאלו נפשותינו ובפסח נגאלנו אנו וגופנו ממצרים.

"שלושים יום קודם החג", אומרים לנו חכמינו, "יש להתחיל ולדרוש בענייני החג". בפסח, יותר מכל חג אחר קובעים לנו חכמים במשנה כי אפילו עני שבישראל לא יפחות מארבעה כוסות.

וזה מזכיר לי סיפור יפה ששמעתי על רבה של לודז' הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל. פעם בא אליו יהודי לשאול האם יוכל לשתות לארבעה כוסות חלב במקום יין. הרב, שהיה חכם גדול הבין מיד את כוונתו והורה לגבאי הצדקה להעניק לו את כל צרכי החג. כי אם הוא שותה חלב, סימן שגם אין לו בשר לסעודת היום.

בפסח, בו התאחדנו בני ישראל ויצאנו ממצרים – אנחנו חשים ומרגישים הרבה יותר קרובים בני ישראל זה לזה, ולכן אנו גם צריכים לדאוג שיהיה להם בשר ויין, מצות וירקות לחג.

בתנועת יש"י בסימן של הולכים מחיל אל חיל מתכוננים לימי הפסח תחת הסלוגן "ארבעה כוסות לכל אדם", ובעזרת השם בכוחות משותפים נעניק כוחות ואהבה לכל יהודי באשר הוא, כי כולנו יצאנו ממצרים וכולנו עברנו את פרעה.

השארת תגובה