"ישראל אבא": עשור לפטירת הגר"י גרוסמן – בניו הרבנים בראיון מיוחד

במלאת עשור להסתלקותו של ראש ישיבת פינסק קרלין ובעל מחבר ספרי 'הליכות ישראל' וספרים רבים נוספים, חבר בד"ץ אגודת ישראל ומזכיר מועצת גדולי התורה, שבנו אל בניו הרבנים הגאונים וביקשנו מהם שיספרו כל אחד בתורו סיפור חיים אישי שמסמל בעיניהם את אביהם הגדול

לכידה
לכידה

צערו של יהודי

רבי בנציון גרוסמן:

ירושלים לבשה חג. צדיק בא לעיר. הרבי הקדוש מהר"א מבעלזא זי"ע, שזה עתה יצא מגיא ההריגה בערום וחוסר כול, יחד עם אחיו הרה"צ מבילגורייא זצ"ל, עושים דרכם ירושלימה.

תושבי ירושלים בהמוניהם נרגשים ונפחדים. הסיפורים אודות תהלוכות חייו בקודש של הרבי מבעלזא עוברים מפה לאוזן. אבא, הגה"צ רבי ישראל גרוסמן זצ"ל – לא יכול היה לשכוח כל ימיו את אותם ימים מופלאים שעשו האחים הקדושים בקרתא דשופריא.

מיד עם בואו של הרכב שהביא את הצדיקים לירושלים, הקיפו האלפים בהתרגשות את הרכב. אבא שנדחף ע"י המון הציבור על הרכב, זכר את המילים הראשונות שהגיב הרבי אל מול הקהל האדיר. הוא פנה אל אחיו ושאל בענווה: "למה הכניסו אותנו דרך השוק? וכי לא מצאו דרך אחרת?".

בשורה ארוכה נעמדו אלפי בני ירושלים ולחצו את ידו של הרבי שהייתה נתונה במגבת, כדרכו בקודש. עיניו היו עצומות, כלל אינו מבחין מיהו הלוחץ את ידו. כך קיבל למעלה משעתיים אלפי אנשים שביקשו ללחוץ את ידו.

אחד מהעוברים בסך לפני הרה"ק, היה החסיד רבי מרדכי הערש שמרלר זצ"ל, מאישי הסגולה שבירושלים. אף הוא עבר ולחץ ידיים במהירות ונסוג אחור ביראת הכבוד, אך לפתע כמו נעור הרה"ק מבעלזא ושואל את האיש: "שמכם ר' מרדכי הערש?". כן, מיהר החסיד לענות. "טוב שבאתם", נענה הרה"ק מבעלזא, וסיפר, כי זה למעלה מעשרים שנה שמצפונו מעיק עליו.

היה זה עוד בחיי אביו הרה"ק המהרי"ד מבעלזא, כאשר החסיד רבי מרדכי הערש נסע 'נסיעה' מארץ ישראל אל רבו שבגליציה. כאיש נכבד ויחסן אשר עשה את דרכו מירושלים, נקבעה אכסנייתו אצל מי שהיה אז בן הרבי, הרה"ק מהר"א.

בבוקרו של יום ראשון לאחר שבת אצל הרבי, נחפז רבי מרדכי הערש לצאת ולתפוס את הרכת מבעלזא לקראקא ומשם לוורשה עיר הבירה, בדרכו חזרה לארץ הקודש. אמנם, ביקש להיפרד כדין ממארחו הרם, אך כיוון שהציץ בחדרו פעם ופעמיים וראהו תפוס בעולמות עליונים כדרכו, לא העז החסיד להפריע את בן רבו מדבקותו, ויצא בלאט מן הבית, ללא ברכת הדרך.

כעבור מספר ימים התעניין מהר"א אצל אנשי ביתו, לאן נעלם האורח מארץ ישראל, ומשאלו השיבו כי האורח נסע לדרכו, תלה הרה"ק מבעלזא את סיבת אי הפרידה ממנו, כביכול נפגע האורח מטיב האירוח ושמא אף נגרמו לו צער או הפרעה בשנת הלילה, עקב עבודת ה' שלו בכל שעות היממה.

כאן, בעצימת עיניו, הרגיש הרה"ק מבעלזא כי זהו האורח ששהה במעונו וביקש ממנו שימחל לו בלב שלם על אותו אירוח אשר לא כדת. "חס ושלום", ענה רבי מרדכי הערש, "הייתה לי הזכות להיות אצל הרבי". בכל אופן, ביקש הרבי בתחנונים, אמור נא ג' פעמים 'מחול לך'. ולא עמדה לפניו כל ברירה. נאלץ החסיד לומר בקול גדול: 'רבי, מחול לך, מחול לך, מחול לך'.

אבא יצא נסער משם, הדי הביקור עשו עליו רושם לימים ארוכים. הוא היה אומר לנו, בניו: ראו נא גם ראו את מעלותיו ומידותיו של הרה"ק מבעלזא. הוא עבר את אימי המלחמה, בה שיכל את זוגתו ומשפחתו הקרובה ה' יקום דמם. כבר עברו מאז אותו סיפור שני עשורים ויותר, ובכל זאת, צערו של יהודי מונח היה על ליבו ומצפונו עד אשר מצא אותו והתפייס עמו.

שבת קודש פורסת את כנפיה על ירושלים עיר הקודש. בית היתומים בלומנטל ברחוב יחזקאל היה צפוף מהמוני אדם שבאו לחזות ולראות את הדר זיו פני הרה"ק מבעלזא.

בין הנדחקים היה החסיד רבי מרדכי הערש זצ"ל. אבא ניגש אליו לאחר התפילה והחל לרקוד עמו "ישמחו במלכותך שומרי שבת". ואז אמר לו אבי: אשרינו שיש בעולם צדיק קדוש שכזה, ממנו יכולים אנו ללמוד מידות טובות וחובת האדם בעולמו.

מוסר פולח כליות

הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן:

הפגישה בליל שישי בביתו של הגביר הייתה מכרעת. אבא זצ"ל עשה את אותם ימים של קיץ תשכ"ח בשליחות רבו הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, לחיזוק וביסוס המוסדות.

תלמידו של אבא משכבר, רבי יצחק קלירס, שכיהן באותן ימים כרבה של העיר אוצ'רון, הכין את הקרקע לבואו ואף ארגן כמה ביקורי בית, זאת לצד השיעורים והדרשות אותם מסר אבא בביקור ואשר היו להם השלכות מרובות.

דרום אפריקה באותם ימים הייתה צריכה חיזוק גדול, ואבא ניצל את שהותו במקום לכך. מה רבה הייתה השתוממותו באחת הפגישות לראות את הנגיד בעל הבית יושב ושקוע בגמרא גדולה. כשהרים המארח את עיניו מתוך הספר, כיבד את אבא לשבת לצד השולחן ומיד החל להרצות לפניו קושיות בסוגיה אותה למד.

אבא השתומם מאהבת התורה שיהודי זה הקרין, ונשא ונתן עמו שעה ארוכה במילי דאורייתא. כשלסיום השיחה שוחחו על המטרה לשמה בא אבא, נתן הגביר מה שנתן וחזר לתלמודו.

למחרת, ליל שבת, פקדו עשרות יהודים את בית הכנסת, שרו וזימרו בחדווה: "לכה דודי לקראת כלה". אבא יצא מכליו, ובסיום השירה החמיא לר' יצחק על עבודת הקודש אותה הוא עושה במקום. נענה התלמיד בכאב: כל מה שאתם רואים, זה רק בליל שבת, מחר אין כאן מניין.
למה? הזדעק אבא, והוא סיפר בכאב עצור על כך שיהודים אלו הולכים מחר לעבודה כביום עסקים רגיל. אבא התפלץ למשמע הדברים והרהר בליבו מה ניתן לעשות.

בין קבלת שבת לתפילת ערבית היה צפוי אבא לדרוש בפני המתפללים. אבא ניגש בצעדים מהוסים אל עבר הבימה, וקרא בקול גדול: "גוט שבת יידלעך. הבאתי לכם דרישת שלום מירושלים עיר הקודש", המשיך אבא, "אבל לא על זה באתי לדבר עמכם. אני רק רוצה לספר לכם סיפור קצר.

"מעשה בבחור שהתארס עם כלה שהתגוררה בעיר מרוחקת וקבעו זמן לנישואים. כמנהג ישראל, לא נפגשו החתן והכלה בתקופה הזו, אך בני משפחת החתן רצו מאוד להכיר את הכלה המיועדת לבנם והחליטו להזמין אותה אליהם.

"הכלה קיבלה מברק המזמין אותה לבית החתן. היא שמחה על ההזדמנות והכינה את עצמה לנסיעה. במועד המתוכנן עלתה על הרכבת ונסעה לבית הורי החתן, אולם מה התאכזבה להגיע אל הבית השומם ואין איש יושב ומצפה לה.

"במפח נפש שבה הכלה לביתה, וכאב חד פילח את ליבה. היא ניסתה להרגיע את עצמה שכנראה טעות חלה כאן. אכן, כעבור יומיים שוב מקבלת הכלה מברק ממשפחת החתן שמחכים לה ורוצים לפגוש אותה בשבוע הקרוב ביום פלוני.

"בהגיעה בפעם השנייה, נקשה קלות על דלת הבית, אך זו לא נפתחה. שוב היתלה בה כנראה משפחת החתן. דמעות נקוו בעיניה והיא עשתה שנית את דרכה הביתה בכאב ובצער.

"כעבור יומיים שוב נוחת מברק בבית, והפעם החתן עצמו מוסיף שורות אישיות של התנצלות וכותב כי הפעם יחכו לה בתחנת הרכבת לאסוף אותה. היא אזרה כוח בשלישית ונסעה לעיירה המרוחקת. בהגיעה, חיפשה ותרה שוב ושוב אחר משפחת החתן בתחנת הרכבת – אך לשווא.

"הרהרה הכלה בליבה, שמא טעות נפלה והם מחכים לה בבית. מיהרה חיש לכתובת היעודה ובמקום קבלת פנים, זכתה למטר של אבנים שנזרקו מקומת גג הבית. הצצה קלה גרמה לה להתעלפות. החתן, בכבודו ובעצמו, יידה לעברה אבן אחר אבן.

"מורי ורבותי", המשיך אבא, "דעו לכם, כי השבת זו הכלה שלנו. עמדנו עכשיו יחדיו וקראנו לה: 'בואי כלה, בואי כלה'. הזמנו אותה לכאן. היא מגיעה ורוצה ליהנות איתנו, עם ישראל. ומחר בבוקר? תופסים אותה וזורקים אותה מתוך הבית, ומשליכים אחריה מטר של אבנים כשיוצאים לעבודה בחילול שבת. וכי יש לכם עלבון צורב גדול מזה?"

למחרת בבוקר, כצפוי, לא הופיעו יותר מארבעה יהודים לתפילה. אבא כאב את צער השבת והתפלל ביחידות. עם סיום התפילה, שאל אבא את מארחו, והיכן אותו גביר התלמיד חכם? למה הוא לא הגיע לתפילה? ור' יצחק ענה ביבושת: גם הוא בעבודה.

אבא לא האמין למשמע אוזניו, וביקש לסור מיידית אל מקום עבודתו של הגביר. ר' יצחק הלך עם אבא כברת דרך בת שעתיים למרכז העיר, למשרדיו המפוארים של האיש.

הם טיפסו לקומה הרביעית, ואז הבחין בהם הגביר. הוא קפא על מקומו כמו מייחל שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו. אבא רץ לעברו והחל לייסרו בשוטים: "מה אתה עושה? היכן אתה? היכן היהודי שבך? היזכר בהוריך ובימי בחרותך בהם למדת בישיבה".

דבריו של אבא נכנסו כארס של עכנאי בליבו והוא החל לבכות על גורלו ועל מעשיו. אבא שכנע אותו לשלוח את ילדיו לארץ הקודש, בתקווה שאף הוא יבוא אחריהם. והוא אכן הגיע.

זהירות בכבוד הזולת

רבי זלמן גרוסמן:

מפורסם היה בין תלמידי החכמים שבקרתא דשופריא, ובכלל אצל כל תלמידי הישיבות בארץ הקודש, כי ביתו של אבא, הגאון הצדיק רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, פתוח לפני כל צורבא מרבנן שמבקש לעמוד בכור המבחן. היה אבא משתוקק כל ימיו לזכות להעמיד מורי הוראה ויושבי על מדין, ולהכשיר את רבני הדור העתיד, ומהדר מאוד בעניין נשגב זה, לקיים את הצו 'שופטים ושוטרים תתן לך', להעמיד לכל דור ודור דיינים מומחים, שיורו לעם ה' את הדרך ילכו בה.

שעות ארוכות היו נגזלות מסדר יומו הצפוף של אבא, שהיו מוקדשות כליל לבחינת מבקשי היתר ההוראה. מתוך שהיה ירא הוראה, לא הכשיר רב ומו"ץ עד אשר עמד על תוכנו והכיר בו שאכן ראוי הוא לאותה אצטלה, שבקי וחריף הוא ושהקדים יראה לחכמתו. וכאשר זכה למצוא מועמד ראוי ולהעניק לו את ההיתר 'יורה-יורה, ידין-ידין' לא היה מאושר ממנו.

באחת הפעמים, כאשר ישב אבא במותב תלתא של בד"צ 'וועד הרבנים', כפי שנקרא אז הבד"ץ של אגודת ישראל – לצד אבא ישבו גם הגאונים רבי יצחק פלקסר זצ"ל, בעל ה'שערי יצחק', ורבי אהרן ברנשטיין זצ"ל. בא לפניהם בחור מופלג, שביקש להיבחן ולקבל את הסמכתם. אכן, לאחר בדיקה, דרישה וחקירה ארוכה, נוכחו הדיינים לראות כי ראוי הוא הבחור, וכבר עמדו לחתום פה-אחד על כתב הסמיכה, ולהוציאו להוראת הרבים.

אלא שלהפתעתו, רגע לפני, ביקש אבא זצ"ל לעצור ולחכות. לדיינים הנלהבים שכבר הוציאו קולמוס ודיו לכתוב את ההמלצה, לחש אבא את סיבת בקשתו לעכב את ההכתרה. התברר, שעם הבחור הנבחן, הגיע גם אחיו הבכור. האח, ביקש גם הוא לעמוד בכור המבחן. הוא נכנס לבחינה, אלא שהסתבר לרבנים, שהוא עדיין לא בשל כדבעי לזכות להתעטר בכתר ההוראה.

"אי אפשר לעשות את זה לאח הגדול", הסביר אבא, "הוא טרח והתייגע, אלא שמוחו פחות חריף מאחיו הקטן. עכשיו כשיראה שהאח הצעיר הצליח במקום שהוא נכשל, הוא עלול להיחלש בדעתו ולהישבר כליל. הדבר יפגום בכבודו מול כל בני ביתו ובני משפחתו, ואין אנחנו יכולים להביאו כך לידי ביזיון".

אבא זצ"ל, שהיה ירא לכבוד הבריות וחס על כבודו של האח המבוגר, לא נח ולא שקט. ברוב חכמתו, הוא דחה את האח הצעיר בלך ושוב, הודיע לו שהוא אכן עמד בכור המבחן, אלא שמצא אמתלה לדחות את נתינת הסמיכה לתקופה קצרה.

מיד לאחר מכן, לא התמהמה אבא לרגע. הוא מיהר לברר היכן לומד האח הגדול, ומי הם מחנכיו. לאחר שהשיג את פרטיו, יצר אבא קשר באופן חשאי עם אחד ממוריו ולאחר שבירר את מצבו, שילם אבא מכיסו לאברך תלמיד חכם ש'הציע את עצמו' ללמוד חברותא עם הבחור ולסייע לו להשלים ולשנן את אותן סוגיות חמורות בחלק יורה דעה שבהן כשל הבחור. וכך, כשקיבל אבא את הידיעה שהבחור כבר מושלם בידיעה, הוא הזמינו שוב למותב הרבנים, שבחנו אותו בהצלחה וזיכוהו בתעודת סמיכה, שמיד לאחריה הוזמן גם האח הצעיר לקבל את היתר ההוראה שלו.

לימים, כשנשאל אבא, שלא היה משופע בממון, מהיכן נטל את אותו סכום לשלם לחברותא, השיב אבא: "גדול כבוד הבריות ששווה כל מאמץ והון דעלמא".

טובה עבור יהודי

רבי יעקב גרוסמן:

ר' ברוך היה מתושבי ירושלים הוותיקים. אביו ר' פישל היה ממיודעי בית אבא. ויהי היום, ר' פישל נפל למשכב והרופאים כמעט נואשו ממנו. ר' ברוך טיכס עצה מה לעשות והחליט שרק האדמו"ר מגור, כ"ק מרן ה'בית ישראל', יוכל להושיעו.

מכיוון שהיה אדוק באמונת חכמים, ביקש לשחר את פני ה'בית ישראל' כדי שיברך את האב. אלא שבאותם ימים שהה ה'בית ישראל' במרומי הר הכרמל וקשה היה להגיע אליו.

ר' ברוך, שלא נמנה עם חסידי גור, שיער לעצמו כי בוודאי לא תותר לו הכניסה למעונו של הרבי ולכן ביקש להצטייד באיגרת המלצה מאת אבי זצ"ל, הגאון הצדיק רבי ישראל גרוסמן, ראש ישיבת פינסק קרלין, שהיה חביב על ה'בית ישראל'.

ר' ברוך עולה במדרגות הבית בבתי ורשא ונוקש קלות על דלת הבית. אמי ע"ה פתחה את הדלת ואמרה לאורח להיכנס. דקות ארוכות עברו עד שאבא הרים עיניו מן הגמרא, שהייתה משוש ליבו, וקיבל בחביבות את אורחו.

מששמע אבא את הדברים מיהר לעבר הארון, הוריד את מעילו העליון מהקולב ולבשו: "קום, מ'גייט" – בוא, הולכים. לאן? תמה האורח. והרי כל מה שביקשתי הוא בסך הכול מכתב המלצה. עם זה אוכל לבוא אל הרבי מגור.

אך אבא אינו מוותר. "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", מלמל אבא שוב ושוב. יוצאים מהבית לעבר תחנה מרכזית. הם נסעו עם קו 405 לתל אביב, משם לחיפה ומשם, לקראת שקיעה, הגיעו להר הכרמל.

האדמו"ר מגור נחרד ונרגש לראות את פני אבא, כסבור שיש לו דבר אישי, אך אבא מצביע בפשטות על מלווהו ר' ברוך: אביו זקוק לישועה.

זה היה אבא, מכל הלב לכל אחד.

פסק הלכה שכזה

רבי אליעזר גרוסמן:

מכשירי הניטור צפצפו בקול מונוטוני. אבא, ראש הישיבה הגה"צ רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, שוכב במיטה באפיסת כוחות לאחר התקף לב חמור. זה ארבעה ימים שהוא כבול למיטה בבית החולים 'ביקור חולים' ללא יכולת לקום.

עם שחר יום שישי, פנה אבא אלינו, ילדיו, שסבבנו את מיטתו בדאגה כנה ועמוקה, ורמז כי דבר בפיו. התכופפנו, ואבא לחש בכוחות לא לו: "קחו אותי הביתה. אני לא רוצה להיות כאן בשבת". שוחחנו עם הרופאים, אבל אלו אמרו לנו כי אסור לו לעזוב את בית החולים והוא נתון עדיין בסכנת נפשות.

כשאמרנו זאת לאבא הכמירו פניו והוא אמר לנו: "לפחות את זה תורידו ממני", כשהוא מצביע על מכשירי המוניטור שהיו על גופו הכחוש. "איני רוצה לחלל שבת, חלילה", הטעים אבא.

אבל אבא, הגוף שלך חייב את זה, טענו בני המשפחה. אך אבא בשלו: "אני כבר לא חולה מסוכן. כרגע, אני בתהליך הבראה והמכשיר רושם סימנים על גבי הנייר וזה תולדה של 'כותב', איך אני יכול להישאר עם זה בשבת?".

אחינו, רבי זלמן, מיהר להתקשר למעונו של פוסק הדור, מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל עמו היה אבא בידידות נדירה, וסיפר לפניו את פרטי המעשה. הגרש"ז צידד בעמדת בני המשפחה כי אסור לנתק את המכשירים ואם צוות הרפואי סבור כי זה למען בריאותו, הצדק עמם וכך יש לנהוג.

אבא לא היה שבע רצון מהתשובה וככל שהתקרבה שבת חרדנו לשלומו. לא ידענו מה הוא מסוגל לעולל – ביראת השמים הנדירה הטבועה בקרבו. כחצי שעה לפני כניסת השבת, כשכולנו, בני המשפחה, מקיפים את מיטת אבינו, לפתע, ללא התראה מוקדמת, נכנס אורח לחדר. פוסק הדור, מרן הגרש"ז אויערבך, בכבודו ובעצמו.

"באתי לומר לכם, ר' ישראל, את הפסק הלכה: אסור להוריד את המכשירים מהגוף. זה פיקוח נפש הדוחה שבת. הגעתי אליכם במיוחד לבקש שלא תסירו את המכשיר. הבטיחו לי שלא תגעו במכשיר", ביקש הגרש"ז מאבא. אך אבא לא אבה להבטיח.

הגרש"ז נימק את פסק ההלכה, ואבא החל לפלפל עמו כבימים הטובים. עפו באוויר פסקי הלכות ודינים שרק הבקי בהם היה יכול להשתתף ולהבין את השיחה בין הגדולים.

ואז, פונה הגרש"ז ואומר: "ר' ישראל, אם לא תבטיחו לי שלא תורידו את המכשיר, אשאר עמכם כאן בבית החולים ובמו ידי אחבר לכם בחזרה את המכשירים". אבא נכנע ואמר: "אם זה פסק הלכה, לא אתווכח".

תגובה אחת
  1. לאחרונה נפטר בנו של רבי ישראל זצ"ל, רבי יוסף זצ"ל יהי זיכרו ברוך

השארת תגובה