"שום דבר לא עומד נגד עיניהם, וצריך להיזהר מזה מאוד"

הגאון רבי ראובן אלבז, נשיא מוסדות אור החיים וחבר מועצת חכמי התורה במאמר הגות שזור בדברי מוסר וערכים לצד סיפורי חז"ל

הרב-אלבז-1
הרב-אלבז-1

מטבע של אש

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה' (שמות ל, יג). דרשו רבותינו (במדבר רבה יב, ג. הובא ברש"י) מלמד שנתקשה משה רבינו במצוות מחצית השקל, ונטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד והראה לו למשה ואמר זֶה יִתְּנוּ – כזה יתנו!

ולכאורה קשה, משה רבינו-מקבל התורה שכל רז לא אניס ליה (חולין נט ע"א), שהבין ולמד את הסוגיות הקשות והעמוקות ביותר בתורה, מתקשה במטבע זו?

הרבי מקוצק תירץ קושיה זו והסביר שמשה רבינו לא הבין כיצד מטבע יכול לכפר על נפשו של אדם כדכתיב (שמות ל, ב) וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ? והקב"ה השיב למשה שיתבונן בדבר ויראה שזה לא סתם מטבע רגיל, אלא מטבע של אש, שפירושו חום אהבה והתלהבות! ה' יתברך חפץ שניתן את המטבע, את הצדקה, עם אש, עם חום ואהבה, עם התלהבות ושמחה על עשיית המצווה, ולא לעשות את המצווה בעצב, בקרירות וכמצוות אנשים מלומדה, ועל ידי כך זוכה להתרומם ולעלות למעלות רמות וגדולות.

ממון – אש!

עוד בעניין המטבע של אש, הקשה ה'נועם אלימלך' מדוע הוצרך הקב"ה להראות למשה רבינו דווקא מטבע של אש, מדוע לא היה מספיק להראות לו מטבע רגיל? מה מיוחד במטבע של אש? ותירץ, שהקב"ה רצה לרמוז למשה רבינו שיודיע לכל העולם כולו, שהמטבע – הכסף והממון זה אש!

באש יש שני שימושים, אם לא יודעים להשתמש בה בצורה נכונה, היא שורפת ומכלה כל חלקה טובה, אך אם יודעים להשתמש באש בצורה נבונה וחכמה, אפשר לפעול בה גדולות ונצורות, לבשל, לאפות, להתיך מתכות ולעשות מהם תכשיטים.

אך עדיין צריך לזכור שזה אש, וכשם שאדם המתקרב יותר מידי לאש עלול להיכוות ולהישרף, כך גם בעניין הכסף והזהב – אם יתקרב אליהם האדם יותר מידי עלול הוא להישרף ולשרוף את כל חייו! אם נדבקים בכסף יותר מידי זוהי סכנה גדולה, הכסף משגע את האדם ומטשטש את שכלו עד שכל חייו נהפכים להיות במרדף אחר הכסף, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות (קהלת רבה א, לב).

אך האמת היא שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה שם), כל המרדף הזה הוא לריק ולבהלה! (ובדרך אגב הקשו המפרשים, מדוע למי שיש מנה ורוצה מאתיים אין חצי תאוותו בידו, הרי חצי-מנה, כן יש לו, אלא, הכוונה היא שכשיש לו מנה, הוא רוצה עוד מאתיים, וא"כ נמצא שיש לו עכשיו רק שליש, ונמצא שהוא מת כשיש בידו פחות מחצי).

***
בקרבה יתירה ומרדף אחר הממון מאבד האדם את הפרופורציות והאיזון שלו, בני אדם הלהוטים אחר הכסף שום דבר לא עומד נגד עיניהם, וצריך להיזהר מזה מאוד.

לפעמים באים אלי אנשים להתייעצות וברכה, ותוך כדי שיחה הם שולחים פקודות לקנות ולמכור מניות בבורסה וכדו', הם לא מסוגלים להיבדל מזה, עד כדי כך נצמדו לדבר. אישה אחת התקשרה ואמרה שהיא ובעלה ברוך ה' התקרבו קצת לתורה ולמצוות, אך יש בעיה אחת, הוא צמוד למחשב וכל היום משחק בבורסה, וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר (תהילים קו, כח), פעם אחת מפסיד את כל הכסף ובפעם שניה מרוויח… והיא מספרת, מסכנה, שאין לה כבר חיים, הראש שלו כל היום סביב זה. הוא מתקרב לאש, ומי שמתקרב לאש נשרף וגם שורף אחרים עמו.

האדם מוכרח להפסיק במרדף הזה ולהיכנס קצת יותר לרוחניות, להתרומם, וגם אם הרוויח, יופי, ברוך ה', יפסיק ולא יכנס לזה שוב, כדי שלא יגיע חלילה למצב שיפסיד הכול בבת אחת, שהרי זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ (תהילים מט, יד), בני אדם בדרך כלל לא מסתפקים במה שהרוויחו ורוצים להרוויח עוד עד שמפסידים הכול, וכך כל הבית והחיים נהרסים בגלל זה, ולכן צריך להיזהר מזה מאוד.

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם (שמות ל, יב). 'תשא' מלשון הגבהה והרמה, ורמז יש בדבר שבכל עת צריך האדם להרים את ראשו למעלה, לרוחניות, שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה (ישעיה מ, כו), כל הזמן לחשוב על רוחניות, על לימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה.
גם כאשר עוסק אדם בפרנסה להביא טרף לביתו, עליו לחשוב ולהיות עסוק בדברי תורה, כל העת יחשוב, מתי תפילת מנחה, תפילת ערבית, שיעור תורה בערב, תיקון ליל שישי וכדו', ויעשה הכול בהתלהבות בחום ובקדושה. וזהו שאמר דוד המלך בתהילים (קכח, ב): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, יגיע כפיך נאמר ולא יגיע ראשך, ללמדך שאפילו שאדם יוצא לעבוד, רק כפיו (ידיו) יהיו עסוקות במסחר, אך ראשו יהיה עסוק וטמון בדברי התורה, במשנה, בגמרא, בהלכה, באגדה, בפסוקי תהילים. ואו אז, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ (תהילים שם). אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא (אבות פ"ד מ"א).

משל לציפור שנפלה לבוץ והחלה לשקוע – אם כנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ על ידי כנפיה, ואם גם כנפיה טבעו, כל זמן שראשה מחוץ לבוץ עדיין תוכל לזעוק 'הצילו' ויבואו להושיעה, אבל כשגם הראש נשקע בבוץ, אוי לה.. כך האדם, כל זמן שראשו עסוק בדברי תורה ובקיום המצוות, יכול הוא לעלות ולהתעלות. 'כי תשא את ראש בני ישראל', העיקר להגביה הראש והמוח לפקודי ה'.

יהי רצון שנזכה לעשות רצונו יתברך כרצונו ונזכה בקרוב לראות בנחמת ציון בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

השארת תגובה