ויצא יעקב שלם: הזכרונות הגנוזים של הגר"י אדלשטיין והבנים מספרים

'כל ישראל' משרטט פרופיל מקיף וייחודי לדמותו הגדולה של רבה של רמת השרון, הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל ● הילדות ברוסיה הקומוניסטית, החברותא עם אביו ואחיו, נעוריו בישיבות לומז'א ופוניבז', תחילת הדרך ברבנות והנהגתו המופלאה ● וגם: בני המשפחה חושפים את ידיעותיו בקבלה ו'כוח הברכה' הנדיר בו ניחן

רבי יעקב אדלשטיין צילום בעריש פילמר
רבי יעקב אדלשטיין צילום בעריש פילמר
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

פסיפס רב של אנשים, מכל גווני הקשת, ליוו בשבוע שעבר את הגאון הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל למנוחת עולמים. הלווייתו, בה לפי הערכות המשטרה השתתפו כ-70 אלף מלווים, יצאה מקריית צאנז החסידית, המשיכה לבני ברק, לבית המדרש נאות יוסף הליטאי, והסתיימה ברמת השרון הדתית-חילונית. מה היה סודו של רב יענקב, כפי שנקרא בפשטות בפי כל, שאנשים מכל קצות הקשת חשו צורך להיפרד ממנו בפעם האחרונה? האם היה יותר רב עיר, דיין, ראש ישיבה או מקובל? כתב 'כל ישראל' שוחח עם התלמידים, אנשי הבית ותושבי רמת השרון, נחשף לראיון נדיר שערכו עמו בני הבית והתחקה אחרי חייו של הרבי הליטאי, אוהבן של ישראל.

פסח תרפ"ד, בביתו של הגאון הרב צבי יהודה אדלשטיין, רבה של שומיאץ' שברוסיה, רבתה השמחה. שנה לאחר לידתו של הבן הבכור ירחמיאל גרשון, הצטרף בן נוסף – יעקב. את התאריך המדויק של לידתו, גם הגר"י עצמו לא ידע. את הסיבה לכך, סיפר לימים, "באותם ימים ברוסיה הקומוניסטית היה חוק חינוך חובה, אבא היה 'עבריין' ולא רצה לשלוח אותנו לבית הספר, אז הוא סידר לי ולאחי תעודות זהות מזויפות, שאנחנו צעירים בשלוש שנים, כשעלינו לארץ ישראל, ביקשו שכל אחד ירשום בתעודת זהות את הגיל האמיתי ושם רשום שנולדתי בתרפ"ד, אבל את התאריך המדויק עד היום אני לא יודע".

במקום בית הספר, נשלחו שני האחים הצעירים ללמוד בחיידר מחתרתי, בו למדו שבעה ילדים. רעייתו של המלמד הייתה אופה בייגלה, כך שהילדים היו יוצאים עם בייגלה מהמלמד והקומוניסטים לא חשדו במעשיהם האמיתיים, אבל בסופו של דבר אותו מלמד חשש והודיע לרבי צבי יהודה כי הוא מפסיק את הלימוד. עשרות שנים לאחר מכן, יספר רבי יעקב, כי הוא זוכר את הפסוק בו הפסיקו את לימודם אצל המלמד – "ויזכור אלוקים את נוח".

רבי צבי יהודה לא אמר נואש והוא הזמין מלמד לביתו, שילמד את שני האחים באופן פרטי. את העזובה הרבה של הדת, באותם ימים, תיאר רבי יעקב בזיכרונותיו, "אנחנו ובני השוחט למדנו בבית, אבל שאר הילדים נשלחו לבית הספר. את אחד מהם ראיתי כעבור שנה אוכל סנדוויץ' עם חזיר. לשאלתי, השיב, 'זה חזיר צלוי, זה לא חמור כל כך'"… אבל לא רק הילדים שנשלחו לבית הספר התקלקלו, אלא גם המבוגרים, "אי אפשר היה להתפרנס אז מבלי לעבוד בשבת", סיפר הגר"י לימים.

באותה תקופה, נאלצו בני המשפחה לפנות את ביתם למנהל בית הספר המקומי ופקיד מקומי היה נכנס מידי יום לראות האם משפחת אדלשטיין החלה בפינוי, תוך שהוא דופק בקול וקורא להם לפנות את הבית. "לאחר שעברנו דירה", גולל הגר"י את סיפורו, "הייתי מסתובב בבית ועושה קולות של שופר, טו טו טו, תוך שאני מחקה את קריאות המזכיר שקרא לנו לפנות את הבית. משום מה ההורים חשבו שאני צריך טיפול והביאו איזה אישה, שאמרו בעיר שהיא יודעת ללחוש, והיא גלגלה עלי בצק על הגב, אמרה לחש וטענה להורים שזה עבר". הרב הוסיף בזיכרונותיו בהומור, "זה עבר, במשך הזמן כל דבר עובד".

בסופו של דבר, הגיע הזמן לפי תעודות הזהות המזויפות להיכנס לבית הספר ורבי צבי יהודה החליט לשלוח את שני בניו לאחותו, שהתגוררה אז בעיר קלימוויץ'. שם קיבלו האחים את הבשורה המרה על פטירת אימם, הרבנית מרים עליה השלום. הגר"י תיאר כי באותם ימים היו שני בתי כנסיות בעיר, אחד של מתנגדים ואחד של חסידי חב"ד, אך בבית הכנסת של המתנגדים שררה קרירות רבה והיו פחות מניינים, כך שהוא היה הולך להתפלל ולהגיד קדיש על אמו בבית הכנסת של החסידים.

בעיר קלימוויץ' למדו האחים אצל המלמד הרב מרדכי אליהו שניאור, מי שלימים יהפוך להיות מגיד שיעור בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד. לאחר שרבי יעקב התמנה להיות רב עיר, הגיע מורו לשעבר לקבל תעודת סמיכה. "אמרתי לו", סיפר הגר"י אדלשטיין כעבור שנים, "אתה עושה דבר הפוך, אני תלמיד שלך ואתה בא לבקש שאסמיך אותך להיות רב?! לא בחנתי אותו ונתתי לו מיד".

מלבד המורה הפרטי, הצטרפו האחים הצעירים לשלל שיעורים בבית הכנסת החסידי. רבי יעקב, שנודע בכוח זיכרונו, היה מצטט וורטים מאותם שיעורים, ששמע כילד בן 8-9! אחד מאותם שיעורים, היה מאמר חסידות, שהיה נאמר על ידי הרב מאיר הלייניק, אותו תיאר הרב כ'עובד השם', בסעודה שלישית. השיעור היה עמוק ולא היה מובן אפילו לבחורים המבוגרים, בטח לא לילדים בגיל כה צעיר, אבל בכל זאת שני האחים ישבו בשיעור והקשיבו. "הבחורים אמרו לי, 'אנחנו גם לא מבינים, אבל הנשמה מבינה'", הסביר רבי יעקב, באחד מעתות הרצון כשסיפר על ימים עברו. באותה הזדמנות סיפר הגר"י, כי ההשכלה והקומוניזם פשטו גם בקלימוויץ', בפרט בדור הצעיר. "בגיל שלי היו רק שניים שלושה ילדים בבית הכנסת, ובסך הכול, מגיל שלוש עד גיל עשרים, היו כחמישה עשר צעירים שבאו להתפלל".

באותם ימים, למדו האחים לחבר לוח שנה, שכן ברוסיה היה אסר להדפיס לוח שנה עברי. כשנשאל על כך רבי יעקב, כעבור שנים, הוא הצטנע והשיב, "זה לא היה קשה". למרות כל החילון וההשכלה מסביב, ישבו שני האחים ושאיפה אחת בליבם – לגדול בתורה. רבי יעקב סיפר, כי הייתה תקופה בה חשב להיות חקלאי. את הסיבה הסביר כדי "לקיים את המצוות התלויות בארץ, אבל זה לא תפס מקום במחשבה". כעבור שנים, הפך הגר"י לחקלאי רוחני, שהפריח את השממה הרוחנית ברמת השרון.

לאחר כשנתיים בהם למדו האחים הצעירים בקלימוויץ', הצליח הגאון רבי צבי יהודה להשיג אישורים לעלות לארץ. מי שדאג לאותם אישורים, היה הראי"ה קוק, שדרש מהשלטון הבריטי לאפשר לכוהני דת לעלות ארצה. שני האחים נקראו חזרה לשומיאץ' בחודש ניסן, שם חגגו עם אביהם את ליל הסדר. הגר"י תמיד היה מספר, כי הוא זוכר כיצד שרו בשמחה באותו ליל הסדר את 'בימינו בקרוב', מתוך הפיוט 'אדיר הוא'. "הייתה תחושה שארץ ישראל זה גן עדן, אחותי אפילו שאלה, 'האם בארץ ישראל נפגוש את אימא, מרוב שהיה ברור שזה גן עדן".

כמה ימים אחרי ראש חודש אייר תרצ"ד עלתה משפחת אדלשטיין על האנייה "נובו רוסייסק" (רוסיה החדשה) שהפליגה לארץ ישראל, כשבמשך כל זמן ההפלגה, שנמשכה כשבועיים, למד עימם אביהם בהתמדה את מסכת 'בבא קמא'. בל"ג בעומר הגיעה המשפחה לארץ ישראל, כשבנמל קיבלו את פניהם קרובי משפחתם, שכבר היו בארץ באותם ימים.

באותה תקופה נסעה המשפחה לירושלים, שם ביקרו את הגאון הרב איסר זלמן מלצר ואצל הראי"ה קוק, שלמד יחד עם סביהם, הגאון הרב ירחמיאל גרשון אדלשטיין זצ"ל, בישיבת וולוז'ין.

רמת השרון

אלול תרצ"ד, אחרי חצי שנה של נדודים בין דירות של קרובי משפחה, מגיעה הצעה 'מפתה' לאב, הרב צבי יהודה – קרוב משפחה הצליח לסדר עבורו דירה ברמת השרון, אותה דירה הייתה קודם לכן לול תרנגולים… וכך, התחיל הקשר המפואר של המשפחה לעיר הקטנה בשרון, שאז עוד הייתה מושבה חקלאית קטנה. אבל שוב נתקל הרב צבי יהודה בבעיה חינוכית, במושבה יש בית הספר אחד כללי בלבד. לפיכך, שני האחים התחילו ללמוד בבית בחברותא עם אביהם הגדול.

לפני כ-17 שנה, נאות הגר"י לספר על אותם ימים, בראיון נדיר לא. חפץ מ'יתד נאמן'. "למדנו כל היום, התחלנו מסכת וכשסיימנוה התחלנו שוב מההתחלה, כך למדנו פסחים, סנהדרין ועוד. בשבתות למדנו את הרמב"ם לפי הסדר על נושאי המסכתא, וכל סוגיא שגמרנו למדנו את הרא"ש והאלפס מילה במילה ובחלק מהמסכתות גם טור ובית יוסף. גם חומש ויקרא למדנו בעיון, יחד עם 'תורת כהנים'" – ותזכרו, מדובר עדיין בילדים בני 10-11!

באותו ראיון סיפר הגר"י, כי השמועה על הרב הלומד עם בניו הצעירים חומש ויקרא עם 'תורת כהנים' הגיעה עד פולין הרחוקה, שכן עולה חדש סיפר להם שקרא על כך בעיתון בכתבה שכותרתה הייתה "רשמי מסע מארץ ישראל". לדבריו של העולה החדש, העיתונאי תיאר כיצד ביקר באחת המושבות וזכה לראות רב הלומד עם בניו הצעירים את החומש בעיון.

כעבור תקופה מונה אביהם לתפקיד רב המושבה, כשחלק מאותו מינוי נזקף לזכות שני האחים הצעירים. "הייתה ישיבה של וועד המושבה", סיפר הגר"י, "שם החליטו על מינוי הרב, לאחר פטירתו של הרב הקודם. היו מספר תלמידי חכמים שהיו מועמדים, אך באותה ישיבה עלה אחד הנציגים ואמר 'מה אתם צריכים לחפש רבנים? גר אצלכם במושבה יהודי פליט מרוסיה ויש לו ילדים נחמדים, ומה הם כותבים במחברות? חידושי תורה'".

לא רק גמרא למדו שני האחים עם אביהם, אלא גם דקדוק, חשבון ואנגלית, מכיוון שזו הייתה השפה הרשמית בארץ באותה תקופה, נלקח לביתם מורה מיוחד. לאחר תקופה התחיל הגאון רבי גרשון להפציר באביו שישלח אותם לישיבה. האב, שנהנה ללמוד עם שני בניו בחברותא, חשש לשלוח אותם לישיבה ונכנס לשאול את הרב מבריסק, שהשיב לו כי "אם הם לומדים בבית היטב שימשיכו כך". כעבור תקופה המשיך רבי גרשון להפציר באביו, שנסע לחזון איש לשאול אותו על כך, ואף הוא השיב באותה צורה כעין תשובת הרב מבריסק.

כעבור תקופה, ראה אביהם שרבי גרשון עדיין מתעקש ללמוד בישיבה והחליט בלב כבד לשלוח את שני האחים הצעירים לישיבת לומז'א בפתח תקווה. על הסיבה שאביהם בחר בישיבת לומז'א ולא בחברון, סיפר הגר"י: "משגיח מעולה (הגאון רבי אבא גרוסברג זצ"ל) היה בפתח תקווה, ר"מים מעולים היו בחברון, אבל איפה שיש משגיח יותר טוב – שם לומדים יותר חזק".

שני האחים הצעירים, ששמעם יצאו למרחוק, התקבלו מיידית לישיבה, ובראש חודש אלול צעדו כל הדרך מרמת השרון להיכל הישיבה, אבל שם נכונה להם הפתעה, הם הגיעו מאוחר מידי. "רב יענקב ורב גרשון שמעו מאביהם שרב אבא אמר 'שיגיעו בחודש אלול'. הם לא ידעו שאלול, הכוונה ל' אב, שאז מתחיל הזמן, והם הגיעו בא' אלול", מספר ל'לכל ישראל' חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. "רבי אבא אמר להם, 'אלול התחיל כבר אתמול בבוקר, עכשיו כבר אמצע אלול, אין לי מקום בשבילכם'. אבא שלי, הרב  שלמה זלמן מוזס, היה המזכיר של הישיבה", ממשיך מוזס, "והוא ראה במסדרון שני נערים נבוכים עם מזוודה. הוא שאל אותם מה קרה? והם סיפרו את הסיפור. אבי לא חשב פעמיים והזמינם לישון אצלו בבית".

"החלונות של החדר בו ישנו שני האחים הצעירים, גבלו בחלונות בית הכנסת התימני הסמוך, ובאשמורת הבוקר, הגיעו המתפללים והחלו באמירת סליחות, כמנהג עדות המזרח, מה שהעיר אותם מהשינה. שני האחים לא חשבו פעמיים והחלו ללמוד בהתמדה רבה לפנות בוקר. אבי ראה את המחזה וסיפר בבוקר לרב אבא מי הם שני הנערים הללו. בעקבות כך הסכים רב אבא שיישארו בישיבה, אבל לא היה מיטות, וכך שני האחים נשארו להתארח אצל המזכיר המסור עד לראש חודש מר-חשוון, אז סידר להם המשגיח מיטות בישיבה".

שני הנערים הצעירים החלו ללמוד בהתמדה רבה בישיבה ובמצוות אביהם התחברו לחבורתו של הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ששמו יצא למרחוק. על אותם ימים סיפר הגר"י, "בהתחלה אני ורבי גרשון למדנו בחברותא. הלימוד היה ריתחא דאורייתא, מלחמות קרבות ממש".

כעבור כשנה, נישא אביהם בשנית, וקרא להם לשוב לביתם, "הפעם, עול הבית לא ייפול עליכם ונוכל ללמוד יחד ברציפות", הציע. האחים חזרו לרמת השרון ושבו ללמוד בחברותא יחד עם אביהם הגדול, שאמר להם "על גרשון לא רואים שהישיבה בנתה אותו, אבל עליך – יעקב – רואים שיפור רציני". הגר"י הסביר זאת, "אחי הגדול כבר היה בשל מקודם, הוא כבר כתב חידושי תורה".

האחים שבו לסדר הלימוד עם אביהם מהבוקר עד הערב, "לא היה אצלנו בין הזמנים או הפסקות. קמנו בבוקר, התפללנו, אכלנו פת שחרית והתיישבנו ללמוד עד הצהריים, לאחר מנחה שוב, וכך הלאה", תיאר הגר"י את אותם ימים.

מייסדי פוניבז'

באותם ימים החליט הרב מפוניבז' להקים ישיבה ובחר בגאון הרב שמואל רוזובסקי לעמוד בראשה. הגר"ש, שהכיר את שני האחים מימיו בלומז'א, הזמין אותם לבוא ולהיות מהקבוצה שייסדה את הישיבה. הפעם אביהם התרצה בקלות והנערים הצעירים, ששמעם יצא למרחוק, הפכו להיות מאבני הפינה של ישיבת פוניבז' המעטירה, כשהיו מששת התלמידים הראשונים. (שאר התלמידים, היו הגאון הרב אורי קלרמן זצ"ל, ראש ישיבת כפר חסידים; הגאון הרב חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח בישיבת פוניבז'; הגאון הרב יהודה לייב פרנק, אחיינו של הגר"ש רוזבסקי וזיסקינד ח. פ.)

הישיבה השתכנה באותם ימים בבית הכנסת 'הליגמן' בבני ברק והבחורים ישנו בחדרים שנשכרו עבורם בעיר. שני האחים הצעירים השתכנו בביתו של הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זצ"ל, שהשכיר עבור הרב מפוניבז' את אחד מחדרי הבית בו התגורר. "כל הבית היה שני חדרים", סיפר לימים הגר"י, "חדר שינה וסלון, שם הכניסו שני מיטות וישנו שם. רב מיכל היה לומד גם בסלון והוא היה לומד עד מאוחר, הוא היה לומד בשקט, כדי שלא נתעורר".

באותו ראיון נדיר עם א. חפץ, תיאר הגר"י את הדחק ששרר באותם ימים בישיבת פוניבז', כיצד למרות הכול למדו בהתמדה. גם את הסכנות והניסיונות שארבו לבחורים סיפר הגר"י, אחת מאותן סכנות היה הפיתוי להתגייס למחתרות, דבר שהיה נפוץ אז בקרב בחורי הישיבות. הסכנה ארבה גם לבחורים המוצלחים ביותר. "היה בחור שהיה לומד בחברותא עם הגאון רבי ישעיה קרליץ זצ"ל, יום אחד המשגיח, רבי אבא, ציווה עליו לעזוב את הישיבה, שכן נודע לו שבלילות הוא מתנדב בלח"י. על בחור אחר, נודע לנו פתאום שהוא נתפס על ידי הבריטים בעת שפוצץ פסי רכבת בפעילות מחתרתית".

על אף הניסיונות והקשיים המשיך הגר"י את הלימוד בהתמדה ואף יצר קשר הדוק עם החזון איש, שמאוד העריך את אביו הגאון הרב צבי יהודה. האופן בו נרקם הקשר היה מעניין ביותר, החזון איש לא היה ידוע בחו"ל וכך גם הגאון רבי צבי יהודה לא הכירו, באחד הפעמים שלמד עם שני בניו מסכת זבחים, הוא נתקל בבית הכנסת בספר 'חזון איש', בו הובאו גם חידושים על המסכת. כשחיפש את שם המחבר לא מצא, לשאלתו, השיב גבאי בית הכנסת מניין הגיעו הספרים, הוא סיפר שהגיע אברך מבני ברק שמכר את הספרים וסיפר ש'בבני ברק יש יהודי צדיק שאין לו מה לאכול' אז קניתי ממנו. הגרצ"י נסע לבני ברק ומאז עמד בקשר צמוד עם החזון איש. כידוע, מרן החזון איש סירב לדון בעניינים של חושן משפט, והיה שולח את הפונים לרבה של רמת השרון, ואף מנה אותו בין חמשת היחידים שיודעים לדון בחושן משפט.

אבל לא רק בין האב לחזון איש נוצר קשר מיוחד, אלא גם עם בנו הגר"י זצ"ל. הגר"י נמנה על קבוצת תלמידים מצומצמת שהייתה נכנסת בשבת בצהריים לשמוע שיעור ממרן החזון איש זצ"ל.

בעול הרבנות

חורף תשי"א. הרב יעקב מתארס עם בת דודתו, הרבנית שלומית קרול, בתו היתומה של דודו, הגאון רבי מרדכי שמואל קרול, רבה של כפר חסידים, אך השמחה לא נמשכת זמן רב. ביום כ' בחשוון, ליבו של האב הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל נדם. החזון איש קורא לגר"י ואומר לו, "אני מעתה האבא שלך", ומציע לו לרשת את תפקיד אביו ברבנות, שכן אחיו הגדול הרב גרשון, שכבר נישא והחל לכהן כר"מ בפוניבז', מסרב לתפקיד.

רב יעקב חושש, "תורה מה תהא עליה?" הוא שואל את החזון איש, שכן הרב מפוניבז' כבר שם את עיניו ורצה למנותו כר"מ בישיבה לאחר החתונה. החזון איש משיב לרב אדלשטיין, "תפתח ישיבה", וכך קמה לה ישיבת השרון. עד למינויו עושה הרב אדלשטיין שימוש אצל גיסו הגאון רבי אליהו אליעזר מישקובסקי, רבה של כפר חסידים שמונה במקום חמיו.

הגר"י זצ"ל נכנס במהרה לנעליו הגדולות של אביו. הוא נלחם בחילולי השבת במושבה הזעירה, אבל בנועם, בדרכו שלו. הוא קרא אליו לביתו את פורצי הגדר, הסביר להם את עומק קדושת השבת את החוצפה שבמעשיהם, ואלה הקשיבו וחזרו לתלם, גם החצופים ביותר לא יכלו לטוב ליבו ונעימותו של הרב.

במקביל, הקים הגר"י את ישיבת השרון כהוראתו של החזון איש, הישיבה הצליחה ושגשגה ושמה יצאה למרחוק. החזון איש עצמו אף הגיע לישיבה לבחון את תלמידיה, היה זה כשנולד בנו בכורו של ראש הישיבה, הגאון רבי מרדכי שליט"א, מי שנבחר לממשיך דרכו. בשל חביבותו הרבה של החזון איש כלפי רב יענקב, הוא הטריח את עצמו לרמת השרון לשמש כסנדק וניצל את ההזדמנות לבחון את תלמידי הישיבה.

בכתבה שפורסמה באותה תקופה בעיתונות החילונית, מתוארת ישיבת השרון כישיבה שמשלבת לימודי חול, "אבל מדובר היה בטריק של החזון איש", מספר ל'כל ישראל' הגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א, רבה של שכונת גילה ובוגר ישיבת השרון. "החזון איש הבין שהורים רוצים לשלוח את ילדיהם לישיבות תיכוניות, לא בגלל אידיאולוגיה, אלא בגלל שהם חששו לעתיד הכלכלי של בנם. לפיכך הוא הורה לגר"י זצ"ל שימנה מורה שילמד קצת לימודי חול רק בשיעור א'. ואכן, חוכמתו הרבה של החזון איש הוכיחה את עצמה, והורים רבים 'נפלו בפח' ושלחו את בניהם ללמוד בישיבה, כשכבר במהלך השנה רבים מהם עזבו את לימודי החול ורצו לשקוע רק בלימודי הקודש".

כעבור תקופה קצרה קרה אסון ורעייתו הרבנית שלומית נפטרה, לאחר פטירתה הציע גיסו, הרב שלמה נח קרול זצ"ל, כי הרב יישאר במשפחה, ודיבר עם האחות הצעירה מינה, שהסכימה לכך באופן מידי, והחתונה יצאה לפועל.

אחד מפסקיו הידועים של הגר"י באותה תקופה, היה במקרה שזעזע את כל הישוב היהודי, כשתושב רמת השרון רצח את משפחתו ולאחר מכן שם קץ לחייו, בשל קשיים כלכליים. לשולחנו של הרב הצעיר הגיעה השאלה, האם ניתן לקבור את האב יחד עם שאר בני המשפחה, או שמא יש לקבור אותו מחוץ לגדר, כדין מי שנוטל את נפשו. למרות גילו הצעיר נכנס הרב לעומק פרטי המקרה הסבוך, ולאחר חקירה פסק כי יש לקבור את האיש יחד עם כל המשפחה, בשל כך שהאב לא היה שפוי באותו הזמן שעשה את מעשיו.

באותה תקופה החל הקשר של הגר"י זצ"ל עם הגאון הצדיק הרב משה יעקב רביקוב, מי שכונה בפי כל 'הסנדלר'. היה זה לאחר פטירת מרן החזון איש זיע"א, כאשר לפתחו של הגר"י הגיעה שאלה סבוכה. לאחר לבטים רבים החליט לפנות לגאון הצדיק הרב אליעזר מנדלוביץ זצ"ל, משגיח בבתי אבות של ישיבות פוניבז' שנחשב לצדיק נסתר. רבי אליעזר סירב לענות לו ורשם לו את כתובתו של הסנדלר על פתק, באומרו 'לשם תפנה'. ר' יעקב היסס ושאל "אם כוחותיו מגיעים מצד הקדושה", ונענה, "החזון איש היה נוהג לבקרו ולשלוח אליו שאלות". לימים, יתקן הגר"י סדר תפילה מיוחד למעוכבי שידוך וחשוכי ילדים, שייאמר על קברם של רבותיו – החזון איש והסנדלר.

לאחר כ-30 שנה ישיבת השרון הלכה ונחלשה, שכן באותה תקופה פרחו הישיבות הקטנות בבני ברק ובירושלים ונערים צעירים כבר לא נדדו עד למושבה הקטנה. הגר"י, שבערה בליבו אש הפצת התורה, מונה לכהן כראש ישיבת "כתר ישראל-רוז'ין", שם הרביץ תורה במשך כעשור, עד שבהנהלת הישיבה החליטו למנות אנשי צוות חסידיים.  לאחר מכן מונה לכהן כראש ישיבת "מחנה אברהם – חוג חתם סופר", שם הרביץ תורה ודעת בתלמידיו. בהמשך עזב את הישיבה ומונה לכהן כנשיא ישיבת "תפארת משה" בבני ברק.

לשאלתנו, האם הרב שמר על קשר עם התלמידים החסידיים מאותה תקופה? משיב נכדו ונאמן ביתו, הרב דב ויסקי, כי האדמו"ר מסאדיגורא והאדמו"ר מדאראג, שכיהן כמשגיח בישיבת חוג חת"ס בתקופתו, עמדו בקשר עם הרב במשך השנים, וכי תדיר היה ניתן לראות תלמידים חסידיים מאותה תקופה מגיעים לביתו. במקביל להרבצת התורה בהיכלי הישיבות, כיהן הגר"י גם כדיין בהרכב הגבוה בבית הדין של הגר"נ קרליץ שליט"א.

למרות תפקידיו הרבים, הגר"י נודע באהבתו לכל ובחשיבתו על הכלל, בנו, הגאון רבי צבי יהודה, סיפר בימי השבעה כיצד אביו זצ"ל שמע על שיעור בהלכות נידה בימי השובבי"ם בביהמ"ד ברסלב וכי ישנם אברכים שמתביישים להיכנס לשיעור. "אבא הגיע לבית המדרש והצטופף יחד עם כולם. להפתעתם, לא רק שרבה של רמת השרון, שבטוח היה בקיא בהלכות הללו, הגיע לשמוע, הוא אף סיכם את השיעור על הכתב. כעת, אמרו האברכים לעצמם – 'אם רב יענקב פה, אנחנו בוודאי יכולים להיות כאן'".

סיפור זה של חשיבה על הכלל הוא אחד מני רבים שנשמעו שוב ושוב מהמנחמים הרבים שגדשו את הבית ברחוב נעמי 4 ברמת השרון. כמו בהלוויה, כך בשבעה, לצד ראשי ישיבות ואדמו"רים ניתן היה לראות אברכים, חסידיים, דתיים לאומים וחילונים גמורים מגיעים לנחם. סיפור נוסף המעיד על חשיבתו של הגר"י על הכלל ועל רמת השרון, שמענו מאחד מנאמני ביתו, שסיפר כיצד לקח את הרב לפני כשנתיים לערוך כפרות בבני ברק, "שכן באותה תקופה החלו ארגוני 'צער בעלי חיים' להתנגד למנהג והרב לא רצה שתיערך הפגנה מול בית הכנסת, אז הוא החליט לוותר על מנהגו לערוך את הכפרות ברמת השרון ונסע לבני ברק".

"בדרך חזור הורדתי את הרב מתחת לביתו וראיתי שהרב מסתבך עם סגירת הדלת של המכונית. יצאתי החוצה ובאתי לראות מדוע הרב לא מסתדר, לשאלתי, הרב השיב: עכשיו מאוחר, אני מנסה לסגור את הדלת בשקט, כדי שהשכנים לא יתעוררו".

אותה צורת חשיבה של הרב על הזולת, הובילה למהפכה במושבה רמת השרון, שהפכה ברבות הימים לעיר. החילונים, שנתקלו ברב "לא מפחיד", שיודע לעמוד על שלו בנעימות, התקרבו לרב והוא השפיע עליהם. גולת הכותרת היו אותם מוסדות שהקים בעיר, גנים, תלמוד תורה ובית ספר, שנחשבים למוסדות לימוד מהמעולים שיש ברמת השרון, גם בקרב התושבים החילונים שבוחרים לא אחת לשלוח את ילדיהם ללמוד שם. אבל לא תמיד זה היה כך, עם הקמת המוסדות נאלץ הגר"י לשבת עם ההורים ולשכנע אותם לשלוח את ילדיהם למוסדות תורנים. "כמו אבא פרש הרב את חסותו על הילדים", סיפר מנהל תלמוד התורה ב'שבעה' בבית הרב. "הרב היה מגיע ובוחן את התלמידים, מתעניין בהם ודואג להם באופן אישי שייכנסו לישיבות קטנות מצוינות".

לא רק בתלמוד תורה, אלא גם בבית הספר, הרב דוד ויסקי מספר ל'כל ישראל' שהוא זוכר כיצד הרב, למרות מעמדו הרם, הרים טלפונים בעצמו למנהלי סמינרים, ולא אחת כיתת את רגליו לבתיהם להיפגש עימם ולהרגיע את חששותיהם.

אחד מבוגרי המוסדות, כיום אברך חשוב בירושלים, סיפר ל'כל ישראל', כיצד הרב ניחם את אביו בעת מצוקה כלכלית, "זה השפיע על אבי, שהיה אז חילוני גמור, להידבק ברב ולחזור בתשובה. הרב באופן אישי דאג להכניס אותו לישיבה חשובה בירושלים וכשהייתי מגיע לרמת השרון בבין הזמנים תמיד היה מתעניין בשלומי ובלימודי".

באותו הקשר מספר לנו אותו אברך, כי הוא זוכר כיצד ליווה את הרב באחד מימי בין הזמנים לביתו, שם בפתח הבית נתקלנו באחת משכנותיו של הרב, נערה צעירה ממשפחה חילונית שיצאה לריצה של בוקר עם הכלב. למרות מעמדו הרם של הרב הוא פנה אליה בנועם ובנעימות ושאל אותה לשלומה ולהצלחתה בלימודים. "לא פלא שרבים נדבקו ברב באהבה גדולה כל כך", מסיים האברך את סיפורו.

מקרה דומה היה עם סגן ראש עיריית רמת השרון, יעקב קורצקי, שחזר בתשובה לאחר שהרב נתבקש לברך שוער כדורגל שנפצע. "תהליך החזרה בתשובה החל לפני 14 שנה בעקבות ההיכרות עם הרב. הוא בירך את יהודה בוארון, שוער הכדורגל שנפצע קשה בתאונת דרכים, ואז שמרתי בפעם הראשונה שבת. רציתי להחזיר לו טובה והתחלתי להיות הנהג שלו, ואז הבנתי מי הוא ורציתי להיות בקרבתו. מספר חודשים לאחר מכן אמא שלי נפטרה ולאט לאט התחזקה אצלי החזרה בתשובה. עד אז הייתי חילוני לגמרי, שיחקתי כדורגל בשבתות", סיפר קורצקי בראיון לאחר הבחירות העירוניות, במהלכן התמודד מטעם 'דגל התורה', בהמלצתו ובעידודו של הגר"י זצ"ל.

גם בנו של הגר"י, הגאון הרב יצחק אדלשטיין, מרבני ישיבת 'תורה בתפארתה', מספר ל'כל ישראל' על מקרה בו ראה את רגישותו של הרב ואת חוכמתו הרבה. "היה זה לפני כשש שנים, אחת מתושבות העיר הגיעה לקבל ברכה מהרב בלבוש לא צנוע, פניתי אליה בשקט ואמרתי לה 'תכבדי את הרב ותכסי קצת את עצמך'. האישה לא הייתה מרוצה מההערה שלי ופרצה בקריאות 'כפייה דתית' וכדומה. הרב שמע את המהומה ופנה אלי לשאול מה קרה, סיפרתי לו והוא בתגובה תפס לי את היד בחוזקה ובכעס ושאל – מה זה עניינך?!"

"הסוף של הסיפור, מרגש לא פחות, ממשיך הרב יצחק. "לא מזמן פגשתי את האישה הזו, שהגיעה מאז עוד מספר פעמים, והיא מספרת לי שהיא שומרת כיום שבת כהלכתה. מתברר שהרב אמר לה שתגיד פרקי תהילים, אבל היות והאדם קם בבוקר שורה עליו רוח טומאה, לכן כדאי שהיא תיטול את ידיה לסירוגין, תוך שהרב מדגים לה כיצד נוטלים ידיים. כך הרב הצליח פעמיים, גם אמרה תהילים וגם נטלה ידיים. בהמשך, כך סיפרה אותה אישה, היא התחברה לרב והעריצה את התנהגותו והתחילה אף לשמור שבת".

כיצד זה להיות בנו של הגר"י אדלשטיין? העזנו לשאול את רבי יצחק, שהשיב:  "בשבילנו הוא היה קודם כל אבא!"

כילדים, לא פחדתם מאבא שמספרים עליו שיש לו רוח הקודש?

"בהתנהגות בבית מעולם הוא לא התנהג בצורה של מישהו שיודע, הוא היה אבא רגיל לכל דבר. בכלל, אנחנו לא ידענו מי זה אבא שלנו… ורק אחרי שהלכתי לישיבה קטנה בבני ברק ואבא בא ללמוד איתי, הבנתי מהחברים מי הוא". על ההנהגה של אביו בחינוך הוא מספר, "אבא הרשה לנו לשחק עם השכנים, גם עם החילונים, אבל הקפיד על דבר אחד – לא לאכול אצל שכנים, זה היה אצלו ייהרג ואל יעבור".

"אבא היה יהודי מאוד משפחתי ולמרות כל עיסוקיו הרבים, לא הרגשנו את זה בבית", מוסיף רבי יצחק. עם זאת, השפעה אחת כן הורגשה, מספר בנו, הגאון הרב צבי יהודה אדלשטיין. "בערבי החגים הרב היה מסתובב כל היום עם הטלפון צמוד. 'ערב חג, לאנשים יש שאלות וצריכים לענות עליהן', אמר לנו, וכך כשהיינו מצלצלים אליו לאחל חג שמח הוא היה משיב, אבל אומר לנו מיד 'אין זמן, תנתקו, אני חייב לענות לשאלות'. רק דקות ספורות לפני כניסת החג היה מניח הרב את הטלפון מידו, מתלבש בבגדי חג, שהרבנית ע"ה הייתה מכינה לו מראש, ורץ מיד לבית הכנסת".

הרב צבי יהודה הראה למנחמים הרבים שגדשו את הבית באחד מימי השבעה אורגן ישן הנמצא באחד מחדרי הבית ומספר כיצד הגיע האורגן מאחד מתושבי העיר שהתחדש באורגן חדש. "בימי מחלתה של אימי עליה השלום, רצה אבא זצ"ל לשמחה, ובאחת הפעמים התיישב ליד האורגן והחל ללחוץ על הקלידים כדי לרומם את רוחה".

באותו הקשר, מספר ל'כל ישראל' נכדו נאמן ביתו הרב דב ויסקי, כי בימי אשפוזה של הרבנית, סירב הרב לכל בקשה מבניו ונכדיו לבוא לישון עמו, כדי שלא ישן לבד. "לאחר תקופה ממושכת הגיעה אחת מבנות המשפחה במקרה בשעות הערב והסיבה לסירובו של הרב התגלתה – הרב ישן על מזרון על הרצפה. לשאלתה השיבה הרב: 'אשתי מצטערת, אני צריך להצטער יחד עימה'". בהלווייתה בכה הגר"י בכאב וספד לה, "התייתמתי שלוש פעמים, בפעם הראשונה מאבי, בפעם השנייה מהחזון איש וכעת בפעם השלישית".

בזכות הצדקה

בחודש אב תשע"א, בעת שהותו בנאות דשא במושב יד בנימין, התמוטט הגר"י ופונה לבית החולים 'ברזילי', מצבו של הרב היה קשה מאוד והוא עמד על שערי מוות, אך בזכות התפילות הרבות התאושש ושב לתפקידיו הרבים. "רב יענקב התבטא שבזכות מצוות הצדקה חייו ניצלו", מספר ל'כל ישראל' אחד מנאמני ביתו של המקובל הרב הצדיק דוד חיים שטרן. "הרב שטרן הכיר את הרב אדלשטיין עוד בחצרו של החזון איש, והוא פנה אליו שיצטרף לקופת הצדקה 'בית אברהם', אותה מנהל הרב עוד מימי החזון איש. הרב אדלשטיין השיב לרב שטרן, כי אין לו פנאי לכך והוא עסוק. הרב לחץ עליו ושכנע אותו שמצוות הצדקה תציל אותו. ואכן, כעבור שנה ארע האירוע הקשה והרב אדלשטיין התבטא שהצטרפותו הצילה את חייו".

מה שמרגש יותר מכל בסיפור זה, שחמש שנים לאחר הצלתו חזר הרב לבית החולים ברזילי להודות לרופאים. "כל יום שאפשר ללמוד תורה זו מתנה וזה בזכותכם", אמר הרב בהתרגשות לרופאים.

שנה לאחר אותו אירוע, נעתר הרב להצעת בני משפחתו להינשא שוב, כמאמר הגמרא, "כל השרוי בלי אישה שרוי בלא טובה", ונישא בשלישית למירה, אלמנתו של הרב אברהם לואיס.

פורים תשע"ו. הבית ברחוב נעמי 4 שומם, אותו בית שבכל פורים היה מוקד של עלייה לרגל לברכה ועצה, היה כעת ריק ומסוגר, בשל ניתוח סבוך אותו עבר הרב בגרונו. בסופו של דבר הניתוח הצליח, אך הרב נותר בלי כוח הדיבור, שכן במהלך הניתוח הוצאו מיתרי קולו. נכדו ונאמן ביתו הר' דב ויסקי מספר ל'כל ישראל', כי מיד לאחר הניתוח כתב הרב, "קיבלתי מתנה מהשמיים – תענית דיבור". הוא מוסיף, כי "אחד מגדולי הדור התבטא, כי הניתוח הצליח בשל כך שהוא התרחש בפורים, אותו זמן בו הרב היה מחלק ברכות, הזכויות הרבות עמדו לימינו של הרב לסייעו".

בטרם נכנס הגר"י לאותו ניתוח סבוך, הוא שלח פתק מרגש במיוחד לתושבי רמת השרון. "אל אהובי היקרים שימלאו בקשתי לדבר בשם כל אנשי רמת השרון, הנפטרים זיכרונם לברכה והחיים שיחיו מאת יעקב אדלשטיין – רמת השרון", נכתב בפתק.  "הנדון: הכרת הטוב ובקשת מחילה. אני יעקב בן מרים בת גיטל מיניתי את בני, רבי צבי יהודה לדבר בשמי כדי להלן: לאהובי כל תושבי רמת השרון, הנפטרים זיכרונם לברכה והחיים שיחיו. ליבי מלא רגשי הכרת הטוב על התועלת שקיבלתי ממכם משנת תרצ"ד, עת גשמית ועת רוחנית. אני פונה ומבקש מהאנשים שהם הסכימו לדבר כאן מולי, למחול ליעקב בן מרים בת גיטל ולומר בפה: 'מחול לך ג' פעמים'. אני תורם סך מסוים לכל בית כנסת שברמת השרון, וזה יועבר על ידי המועצה הדתית. אנא ברכוני לרפואה שלמה ותבורכו. תודה רבה. כותב וחותם באהבה רבה יעקב אדלשטיין".

סיפור מרגש נוסף, שהעיד על אישיותו הנשגבה, התפרסם בתקופת שיקומו של הרב, אז החל הרב טיפול ייחודי שיחזיר לו את כוח הדיבור. לשאלת הרופא על איזה מילים הוא רוצה להתאמן תחילה, השיב: "אמן ותודה".

למרות חולשתו הרבה המשיך הרב בהתמדתו העצומה, הגה"צ רבי דוד חיים שטרן, שנאלץ לעבור טיפול במחלקת שיקום בתל השומר, סיפר בהתלהבות כיצד ראה את הגר"י צועד על הליכון בשיקום, תוך שהוא לומד חומש או משניות. כמו במקרה הקודם, גם במקרה זה, טרח הרב להודות לאלה שסייעו להחלמתו. אחד מאותם אנשים הוא שר הבריאות יעקב ליצמן שקיבל מכתב תודה מהרב. את המכתב חתם הרב בשמחת החיים האופיינית לו, שלא אבדה גם בכאב מהניתוח: "יעקב אדלשטיין, בינתיים בגן עדן שיבא".

בשבועות האחרונים החמירה מחלתו של הרב והוא אושפז בבית החולים לניאדו בנתניה, ביום חמישי כ"ז שבט נדם ליבו, לא לפני שהספיק לסיים מסכת מכות, כפי שרשם בפתק האחרון.

כאמור, עשרות אלפי בני אדם השתתפו במסע ההלוויה, שיצא מהקריה החסידית בנתניה, עבר דרך בית הכנסת 'נאות יוסף' בבני ברק, שם כיהן כרב, והסתיים בבית הקברות ברמת השרון, שם נטמן ליד אביו הגדול.

כח הברכה

שם דבר יצא ל'כוח הברכה' של הגר"י זצ"ל, בפרט למעוכבי שידוך. אלפים רבים עמדו בתורות הארוכים, התברכו ונושעו. אך לא רק ברכות העניק הגר"י לאלפים הרבים, לא פעם אף הבטיח – "עד תאריך זה וזה תינשא". אין צורך לומר שההבטחות מומשו. מרן הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א  אף התבטא: "מפתח של זיווגין נמסר לרב יענקב".

לשאלתנו, מתי התחיל עניין הברכות של הרב, משיב בנו הגאון רבי יצחק אדלשטיין, כי התופעה החלה בלילות פורים לפני כשלושים שנה, "אז אימי הרבנית ע"ה הייתה עורכת סעודה לאברכי הכולל ובמהלך הסעודה הרב היה מברך את האברכים, זה שייפקד בילדים, את השני שישיא את בניו וכן הלאה, משנה לשנה זרם הפונים התגבר, אנשים החלו לספר מפה לאוזן על ברכותיו של הרב והם החלו להגיע בכל זמן ועת".

הגר"י אף תיקן סדר תפילה מיוחד שייאמר על קבריו של רבותיו – מרן החזון איש והסנדלר הטמונים בבית החיים 'שומרי שבת' בבני ברק.

כחלק בלתי נפרד מפעולותיו הרבות למען מעוכבי הזיווג, פרק חשוב ובלתי נפרד קבעו לעצמם מעמדות התפילה לזיווג של "רינה של תורה".

מדובר ברשת  כוללי ערב שהוקמה על ידי מקורבי הרב, בעידודו ובברכתו, ובשלב מסוים החל הרב להורות להם לתקן סדר לימוד מיוחד בזמנים המסוגלים, כהושענא רבה, זאת חנוכה, ליל פורים ט"ו באב וער"ח סיון. על פי הוראתו, בסיום הסדר, שעת חצות הלילה, נערכה תפילת רבים מיוחדת לזיווגים. "תיקנתי סדר תפילה לזיווג לעת רצון המסוגל" אמר רבי יעקב זצ"ל לאנשי הרשת בשיחה שהם לא ישכחו לעולם. "יחד עם כח של ריבוי תורה להצלחת התפילה, עם כוח הזמן הרצוי ועם כוחם של עמלי תורה המעתירים – עם זה אפשר לגשת ולבקש…."

סדרי הלימוד והתפילות נערכו על ידו בדקדוק רב. על פי הוראתו, הסדר היה בלימוד רצוף בתענית דיבור של תלמידי חכמים, ובשעת חצות נאמרה תפילתו המיוחדת לזיווג כשהגר"י זצ"ל מעתיר בדמעות בראש הלומדים. גם בימי חליו בשנה האחרונה, הכניס בסוד העניין את בניו הגאונים שליט"א ושלחם לעמוד ולהתחנן יחד עם גדולי מרביצי תורה נוספים, אך לא ויתר על הנושא שכה היה חקוק לליבו:  בביתו היה יושב בשעת המעמד ומתחנן עבור כל שם שם. סיפורי הישועות של מוזכרי המעמדות שנשמעו במהלך השבעה, יכולים למלא כתבה נפרדת. את טעמי הסוד הנורא שיש בכל הזכויות שצירף הגר"י לעניין המעמדות שמסר ל"רינה של תורה" כבר לא נדע, אבל המוני בתים בישראל החיים בינינו כבר נבנו ועוד ייבנו בכוח אותו עניין מסוגל שתיקן "מפתח הזיווגים של הדור" לבקיעת שערי מעוכבי שידוך. עד כמה היה עניין המעמדות קרוב לליבו וראה בו עניין חשוב מספר לנו בנו הגאון הרב יצחק שליט"א: "אבא לא הסכים לקבל פתקים עם שמות לזיווג, רק מ'רינה של תורה', רק לאחר מכן  נעתר הרב לקבלת פתקים עם שמות גם מ'קופת העיר'."

"הרב היה זוכר כל אחד שבא אליו וכל שם", מספר נכדו נאמן ביתו הרב דב ויסקי. "היו פעמים שהייתי רואה אותו קורא את השמות ואז נעצר על שם מסוים ואומר, 'הוא היה אצלי לפני כך וכך שנים לבקש ברכה'. עד כדי כך הייתה האכפתיות של הרב מאנשים שביקשו ממנו".

הרב ויסקי מוסיף ומספר, "לא פעם הייתי הולך לישון בארבע בלילה, לאחר עוד לילה של קבלת קהל, כשהייתי רואה את הרב מתיישב בסלון, מוציא גמרא ויושב ללמוד, כשהייתי קם בשבע בבוקר ללוות את הרב לתפילה, הייתי רואה אותו באותה תנוחה ליד הגמרא".

מאיפה הגיע הכוח של הרב? אנחנו שואלים את בנו הגאון הרב יצחק, שמשיב, "את השאלה הזו הייתי שואל אותו לא אחת, ותמיד הוא היה משיב בצחוק, 'לא יודע, כך הרגשתי'".

בהקשר זה מספר לנו הרב, מעשה נורא, "פעם אחת הגיעו שלוש בנות מבוגרות לבכות לרב 'אנחנו כבר בנות 30 וטרם נישאנו'. הרב השיב לאחת, את תתחתני עד סוף ימי הגשמים, לשנייה את תתחתני בעוד ארבעה חודשים ולשלישית השיב – את בעוד שלושה חודשים. האחרונה סירבה והתעקשה, 'אני לא רוצה בעוד שלושה חודשים, אני רוצה עכשיו!' הרב השיב לה במתינות 'עוד שלושה חודשים בעזרת השם', אך היא התעקשה שוב. כעבור תקופה הגיעה הבחורה הזו שוב וסיפרה, כי שתי חברותיה התחתנו כבר, אבל אצלה הברכה לא התקיימה. הרב הזכיר לה 'אולי סירבת לקבל את הברכה?' ואז היא נזכרה באותה התעקשות שלה".

מעשה דומה ניתן למצוא במחברות הרבות שהושמו בפתח הבית, שם התבקשו המנחמים הרבים לכתוב את הסיפורים שחוו עם הרב, באחד הסיפורים מתואר כיצד הורים הגיעו לבקש ברכה מהרב לזיווג לביתם והרב השיב "רפואה שלמה". ההורים התעקשו שוב – 'באנו לבקש ברכה לזיווג', אך הרב חזר על תשובתו התמוהה. לאחר מספר שבועות החליקה הבחורה במדרגות ונאלצה לעבור ניתוח סבוך.

זה היה מכוח הקבלה? אנחנו פונים שוב לבנו הגאון הרב יצחק, שמשיב לנו: "אבא בוודאי למד קבלה, ניתן לראות את הספרים בארון – והם משומשים! מתי? אנחנו לא יודעים, אף פעם לא ראינו אותו לומד בהם. למעשה, אבא היה מזלזל ב'באבות' למיניהם, לדעתי כל הברכות התקיימו אך ורק בזכות כוח התורה שלו ובזכות הרצון והאכפתיות שלו שליהודי יהיה יותר טוב".

"לא פעם", מוסיף בנו, "הגיעו אנשים שהתעקשו שאבא זצ"ל יראה אם השידוך מתאים לפי השמות ואבא היה משיב 'אני לא יודע לקרוא לפי השמות'. אולם היו אנשים פיקחים שהתעקשו ואז אבא היה משיב 'אני לא יודע לקרוא בשמות, אבל אם הייתם שואלים את אלה שכן מבינים בשמות, יכול להיות שהם היו אומרים כך וכך'".

אומנם ניתן היה לחשוב שהגר"י היה מקובל, אבל בבית ברחוב נעמי לא ניתן היה למצוא סגולות או פתקי לחש, הרב היה מבקש מהמתברכים לקבל על עצמם משהו או ללכת להתפלל על קברי רבותיו, כפי הסדר והנוסח שתיקן.

"היו את מעמדי התפילה בזמנים המסוגלים, בהם היה ניתן לראות בחוש את הישועות הרבות", מספר הרב ויסקי. "בנוסף, היו שני דברים שהרב היה מקפיד עליהם – קפידא ושבת. אנשים רבים חשוכי ילדים, הרב היה אומר לא פעם, תבדקו האם שילמתם לשדכן, ואכן, לא פעם נמצא כי השדכן היה פגוע כי לא קיבל תשלום מספיק וכדומה. אותו דבר היה קורה גם עם מעוכבי שידוך מבוגרים, שהרב היה מפציר בחלקם לבדוק האם מישהו עמו נפגשו בעבר לא נותר פגוע מהתנהגותם. הנושא השני היה שבת, הרב היה מתבטא לא פעם 'שבת מקור הברכה'. לאחדים היה אומר ללמוד הלכות שבת עם הילדים בסעודות השבת, לאחרים היה אומר להקפיד יותר וכדומה. נושא נוסף היה ה'סיומים'. הרב היה אומר לחלק מהבחורים, תסיים את המסכת הנלמדת בישיבה ותראה ישועות, ואכן ראו ישועות רבות".

לסיום אומר בנו, "בימי מחלתו ניסיתי ללחוץ על אבי שיגלה לי את כוח הברכה שלו, לאחר מספר פעמים שפטר אותי בלי כלום, הוא השיב לי 'אני מידי חלש לגלות לך מה שאתה רוצה לדעת'". בנו מוסיף, כי על אחיו הבכור, הגאון רבי מרדכי, התבטא אביו "אם אתם רוצים ברכה מאדם צדיק, תלכו אליו".

הממשיכים

בפטירתו הותיר אחריו הרב זצ"ל את בניו הרבנים הגאונים: הרב מרדכי שמואל (מאשתו הראשונה), ר"מ בישיבת חמד לצעירים בבני ברק. במסע הלווייתו של הגר"י מונה הגרמ"ש לרב בית הכנסת 'נאות יוסף'. בני המשפחה סיפרו כי בשנה האחרונה היה שולח הגר"י מעוכבי שידוך שבאו להתברך מפיו לבנו הגדול, באומרו 'אצלו תיוושעו'.

הרב צבי יהודה, בתקופה האחרונה עזב את ישיבת וילקומירר באשדוד, שם כיהן כר"מ, בשל מינויו לעמוד בראשות ישיבה שתיפתח לקראת זמן אלול ע"ז. בחצי השנה האחרונה סייע לאביו הגדול ברבנות רמת השרון; הרב אברהם שאול, ר"מ בישיבת בני ראם; הרב ברוך ר"מ בישיבה במודיעין עילית; הרב חיים, ראש ישיבת עטרת מאיר באשדוד ורב בית כנסת ע"ש קדושי נובוסליצה ברמת השרון; הרב יוסף שלמה, ראש ישיבה לצעירים באלעד ובנו הצעיר הרב יצחק מרבני ישיבת תורה בתפארתה ורב שכונה ברמת השרון.

חתניו הם הגאונים: הרב יקותיאל פישל, ר"מ בישיבת רינה של תורה בכרמיאל; הרב זאב ויסקי, ר"מ בישיבת קמניץ בירושלים; הרב דוד ברנד, רב קהילת ברסלב בחריש; הרב משה ראם, ראש כולל להוראה ברמת השרון והרב יהודה יחזקאל ויינשטיין, מחשובי אברכי כולל פוניבז'. אחד מבניו צפוי להיבחר בקרוב לכהן כרבה של רמת השרון, תחת אביהם הגדול, כפי שהבטיח ראש העיר עוד במסע ההלוויה ובהמשך גם שר הפנים, הרב אריה דרעי, שסיפר כי הוא רואה בבקשה זו את צוואתו של הגר"י זצ"ל.

השארת תגובה