ההתייחסות הקלוקלת למי שחלש מאתנו חייבת לעורר דיון ציבורי נוקב / הרב בן ציון נורדמן

בן ציון נורדמן
בן ציון נורדמן

צלצול הטלפון באחד הבקרים השבוע, הפתיע אותי. איש נכבד ועסקן שנים ארוכות מתקשר לשאול אם ראיתי את התחקיר על בתי האבות. האמת שלא ראיתי, איני מהצופים בחדשות ובביתי אין טלוויזיה, ברוך השם, כך חונכנו וכך אנו מחנכים את ילדינו, לראות פחות ולדעת פחות.

כששאלתי את בן שיחי במה המדובר, שמחתי ביותר על כך שאכן לא זכיתי לראות את התחקיר המדובר. חדשות ערוץ 2 חשפו את הזוועות הנעשות דבר יום ביומו בין כותלי בתי האבות בישראל: עינויים וסבל, זלזול ורמיסת כבוד האדם, הם רק חלק ממסכת ההשפלות של גיל הזהב בישראל.

קשה לראות את המראות הללו ובייחוד אלו המקהים את הנפש. כל מראה שכזה מרגיל את הנפש לחוסר עדינות. ההתרגלות בסופו של דבר פוגעת באצילות הנפש היהודית ולכן אין כל עניין לראות דבר שלא מוסיף כלום. די לי במה ששמעתי כדי להזדעזע ולהביע צער והשתתפות עם הקשישים.

*

פרשתנו, פרשת משפטים, פותחת בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חכמינו זיכרונם לברכה דייקו בכך שהפסוק פותח במילה "ואלה" להורות על המשך של פרשת משפטים לפרשה הקודמת, פרשת יתרו: "מה הראשונים (-עשרת הדברות) מסיני, אף אלו מסיני".

הפרשה הזו עוסקת בדינים המורכבים שיש בין אדם לחבירו: "כי תקנה עבד עברי…", "וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה", "כי יריבון אנשים", "ומכה אביו ואמו", "וגונב איש ומכרו". התורה יורדת לרזולוציות הכי דקות שבין אדם לרעהו ובין איש לאשתו. וכל כך למה?

מפרשים לנו חכמי המוסר: עמדתם זה עתה למרגלות הר סיני, קיבלתם את התורה בחדווה, כולכם זעקתם בקול אחד: "נעשה ונשמע", השגתם מדרגות רמות וחשתם כבריה חדשה. כל עוד הייתם תחת ההשראה של קבלת התורה, עשן, ענן וערפל – בוודאי שתתנהגו כיאות ותקבלו על עצמם את כל המצוות.

המבחן הוא בחזרתם לבסיס, בשובכם הביתה, בחזרה לשגרה ולחיי היומיום. כאן אתם נבחנים אם התורה בראש מעיינכם או ששכחתם מכל מה שאתם יודעים.

דווקא בשובכם לחיים הרגילים של מכירה וקנייה, ריצה ובהלה – כאן אתם נבחנים: האם נותרתם עדיין באחדות המופלאה שהפגנתם במעמד הר סיני 'כאיש אחד בלב אחד' או שמא חזרתם להיות מפולגים ומפורדים.

זו הסמיכות של פרשת משפטים לפרשת יתרו. "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".

*

והתורה מלמדת אותנו עוד מסר חשוב בפרשה הזו: יראת שמים היא הבסיס לחיים תקינים במרחב הציבורי. אדם לא יכול להכות את השני רק בגלל שהוא חלש ממנו, או קשיש ממנו. להיפך, "עזוב תעזוב עמו", גם אם הוא לא חבר שלך.

הנעשה בין כותלי בתי האבות בישראל הוא מזוויע. ההתייחסות הקלוקלת למי שחלש מאתנו חייב לעורר דיון ציבורי נוקב. אסור לנו כחברה לעבור לסדר היום אל מול הנתונים הקשים והמזוויעים הללו שאין בהם ריח של יהדות. יש אומות האחרות שגורסות כי מי שלא מפיק תנובה לחברה – מיותר בעולם. אצלנו היהודים זה אחרת: כמה שאדם מבוגר יותר, יש לו יותר ניסיון חיים ועל כך אנו מצווים לכבודו.

המסר הזה עובר כחוט השני בפסוקי הפרשה בהם נצטווינו לכבד ולירא מהורינו. לא די לירא מהם, הזהירה התורה גם לכבד אותם. כי בהגיע עת הזקנה וכבר קשה לפעמים לכבד, אומרת לך התורה: היזהר מהם, אתה חייב בכבודם ובמוראם עד יומם האחרון.

*

ואם אמרו חז"ל במסכת קינים "זקני תורה… כל זמן שהם מזקינים דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה", הרי שדוגמא לכך מצאנו בסוף שבוע שעבר בחתונה הגדולה והנכבדה של בתו של הרב הראשי לישראל הגאון רבי דוד לאו שליט"א.

הגר"ד לאו ממשיך שושלת ארוכה של רבנים, הן מצד אביו הרב הראשי לת"א יפו הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א והן מצד אימו הרבנית תליט"א בתו של רבה של תל אביב הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל.

'הדרך לקידוש השם' הוא שם ספרו של הסבא, הגאון הגדול רבי משה חיים לאו הי"ד רבה של פיוטרקוב, אבל זה גם הסלוגן של משפחת לאו באשר הם: הדרך לקידוש השם. בכל תחנות חייו של הגרי"מ לאו הוא זכה וזוכה לקדש שם שמים ולהנציח את העבר המפואר של עם ישראל, לפני החורבן, בשנות המלחמה ובימי התקומה.

אם יש גאווה יהודית הרי שזו היא. לראות את הגשמת ייעוד חז"ל: "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם – שוב אין התורה פוסקת מזרעו". לראות את צאצאיו של הרב הראשי הגר"ד לאו ממשיכים בדרך אבא, סבא וסבא רבא ולהכיר בכך שחכמינו לא טעו ויש המשך למסורת הנפלאה.

זו דרכו של עם ישראל מאז ומקדם: להתחקות אחר שורשיו, לכבד את זקניו ולהמשיך את מורשתם המפוארת.

הרב בן ציון ( בנצי) נורדמן

לתגובות [email protected]

השארת תגובה