"יש בזה סם המוות" • למה נבהל רבי שמחה זיסל מקעלם, מצלחת דייסה?

הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א, ראש מוסדות אור החיים, בטורו השבועי על פרשת השבוע, והשבוע: חובת הכרת הטוב, משה רבינו ואחיו אהרון הכהן מתחלקים במכות מצרים – מי מכה מתי ומדוע?

הרב אלבז
הרב אלבז

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים" (שמות ז, יט).

פירש"י: לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא במכת דם ולא במכת צפרדעים, אלא לקה על ידי אהרון, וזהו שאמר ה' למשה "אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן", הוא יכה ולא אתה. וכן הוא אומר (שמות ח, יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, שלא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב, יב), לכן לקה על ידי אהרן.

רבי אליהו דסלר זצ"ל (קונטרס ליל שימורים עמ' נ"ו-נ"ז) מקשה קושיה עצומה, מובן הדבר שיש להכיר טובה ולא לזלזל באדם שעשה לך טובה, אך מה שייך להכיר טובה לחפץ דומם, וכי יש לו שכל ונשמה להבין שמוקירים לו טובה? וכן מצינו בחז"ל (ב"ק צב, ע"ב) בור ששתית ממנו אל תשליך בו אבן, וכי הבור נפגע מהאבן?

מתרץ הרב שאע"ג שאין לדומם נשמה ושכל להבין, מ"מ חיוב הכרת הטוב כלפיהם הוא בשביל האדם עצמו, שהוא בר דעת ומבין. אם האדם לא יגמול טובה לאותם חפצים דוממים עלול הדבר להשריש בליבו שלא לגמול טובה גם כלפי בני אדם, לכן אין ראוי שמשה רבינו יכה את המים והעפר, כדי שילמדנו לדורות שלא להיות כפוי טובה למי שגמל עמנו חסד.

חיוב הכרת הטוב הוא לא רק בין אדם לחברו, אלא יסודו על האדם בינו לבין עצמו, להיות "מכיר טובה", שלא לפגוע בתחושות העדינות של הצלם אלוקים שבו.

כעין זה מצינו בסוף פרשת יתרו במצוות התורה וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי (שמות כ, כג), ופירש שם רש"י: והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה.

נבאר, המזבח היה גבוה חמש אמות, וכדי לעמוד על גביו היה צורך לעלות במדרגות או בסולם, אך התורה לא התירה אלא עשיית כבש שטוח, וכל זה כדי שלא יגלה הכהן ערוותו במקום המקדש. ולכאורה לא מובן, הרי הכוהנים היו לובשים מכנסי בד, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טז, ד). אלא, כשאדם עולה במדרגות הוא חייב לפסוע קצת פסיעה גסה וזה נראה כגילוי ערווה, ולכן במקום המקדש צריך ללכת עקב בצד אגודל (ואפילו אם הולך מהר, כמו שהיו הולכים הכוהנים שהיו זריזים מאוד – שבת כ, ע"א, וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק – יחזקאל א, יד). ועד כדי כך הדבר חמור, שכהן העולה במעלות בבית המקדש לוקה, ולא מובן, מדוע התורה כל כך מקפידה בדבר זה?

אלא יסוד גדול לימדה אותנו התורה במצווה זו, ק"ו לנזהר בכבוד חברו, כמה צריך להיזהר בכבוד החבר מפגיעה כל שהיא, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט, ו), בכל אדם יש כביכול חלקיק מה' יתברך, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים (בראשית ב, ז), מאן דנפח מדיליה נפח (זוה"ק בראשית יח ע"ב, וע"ע ברמב"ן שם ב, ז), וכמה צריך להיזהר בכבודו.

וכדי להמחיש את העניין, מסופר על הגאון רבי שמחה זיסל מקעלם, שלעת זקנותו חויב לצורך בריאותו לאכול דייסה בבוקר, בכל יום היה רגיל אחד מתלמידיו לבוא לביתו להכין את הדייסה. יום אחד אותו בחור היה צריך לצאת לעיר אחרת וביקש מאחד מחבריו שיחליף אותו, ולימד אותו את המתכון לפי הטעם של הרב. למחרת הבחור עשה הכול בהתרגשות רבה, הגיש את הדייסה לרב, אך הסבא מקעלם טעם מעט, משך ידו וצעק "יש בזה סם המוות".

אותו בחור נבהל ולא הבין, השיבו הסבא: "אתה הכנת את הדייסה בזריזות והתרגשות רבה, אך כל מחשבתך הייתה שמה שהכנת יהיה יותר טעים משל חברך, יש בזה משום מתכבד בקלון חברו, בכוונתך לא היה רק איך להטיב אלא להיות יותר טוב מהחבר, הנטיעה העמוקה בלב הייתה איך לנצח את השני וזה יכול לגרור את האדם בעתיד עד רצח, חס ושלום".

לנשמה ישנו מאגר נתונים אדיר וחשיבה מדהימה, ומחשבנת הנשמה בכל פרט ופרט מה עתיד להיות ולצאת ממנו (ולכן לפעמים אדם מרגיש שהוא יודע מה עתיד להיות), נטייה עמוקה בתוך הנשמה של ניצוח וכישלון החבר – יכולה לגרום בעתיד גם לרצח ח"ו. מכאן נלמד עד כמה צריך להיזהר בכבוד הזולת, ועל ידי כך נזכה להתקרב יותר להקב"ה.

החתם סופר (שו"ת חתם סופר או"ח סימן ר"ג ויו"ד סימן רל"ג) מבאר שדברי התלמוד (ברכות ח ע"א) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, נאמרו דווקא בארץ ישראל שמקיימים בה מצוות ישוב הארץ, ועל ידי שעוסקים במלאכה גומלים חסד עם היהודים השוכנים בה שימשיכו לגור בארץ הקודש, וגם מעודדים רבים לעלות לארץ, נמצא שבכל עבודה שעושים בארץ מקיימים מצוה ולכן גדול שכרו של הנהנה מיגיע כפיו.

הזיכרון לגמול טובה לכל יהודי שהטיב עמנו חייבת להיות תמיד לנגד עינינו, עלינו לכבד כל יהודי באשר הוא, וכפי שמצוונו התנא באבות (אבות פ"ד מי"ב) יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך – כאילו שזה אתה בעצמך, ועל ידי זה נזכה למידה כנגד מידה שגם ה' יתברך יכבדנו וירים את קרננו וכבודנו בגאולת ישראל השלימה, וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ, תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ (מתפילת הימים הנוראים), במהרה בימינו, אמן.

השארת תגובה