למנדלבליט יש כיפה שחורה? יותר בכיוון של כיפה אדומה

דרעי מעניק גיבוי מלא לנתניהו, מה שהוא לא זוכה לקבל מיועמ"ש הממשלה אביחי מנדלבליט, שמצידו ממשיך להוכיח לחברי הכנסת החרדים שהכיפה השחורה על ראשו לא מהווה אינדיקציה. וגם: מה החרדים צריכים ללמוד מפירון?

מנדלבליט ונתניהו (עמוס בן גרשום לעמ)
מנדלבליט ונתניהו (עמוס בן גרשום לעמ)

"אנחנו נותנים לנתניהו את הגיבוי הנדרש. הוא יוכל לכהן כראש-ממשלה כל זמן שהחוק יאפשר זאת". על המשפט הזה, שמזכיר הודעת תמיכה של הנהלה במנג'ר מקרטע, רגע לפני פיטוריו, חתום יו"ר ש"ס אריה דרעי, בשיחה עם 'כל הזמן' אתמול (שלישי).

איך שגלגל מסתובב לו. על גבו השפוף של שר הפנים נרשם בשעתו התקדים המשפטי של הפסקת חברות בממשלה עם הגשת כתב אישום, והנה כעת, דרעי הוא זה שמעניק גיבוי. מאז נקבע התקדים בשנות התשעים, נוספו שרים רבים לרשימה, אולם ראש ממשלה שנאלץ להתפטר עם הגשת כתב אישום – טרם היה.

יצחק רבין שהתפטר בשנות השבעים על רקע פרשת הדולרים של רעייתו לאה, עשה זאת וולונטרית. ביבי בקדנציה הראשונה יצא בעור שיניו מפרשת בר-און חברון. ברק בקדנציה שלאחריו, ברח מכתב אישום בפרשת העמותות ויצא בלי המלצה. אפילו נגד שרון, אפוף עננת האי היווני, נמנע היועמ"ש לשעבר מזוז מללכת עד הסוף והותיר את רה"מ על כסאו, כשהבן עמרי משלם את המחיר. אבות אכלו בוסר ושיני בנים כהו מאחורי הסורגים.

ראש הממשלה היחיד שנאלץ להתפטר בעקבות חקירות שחיתות, היה אהוד אולמרט, אך אותו – לא היועמ"ש הוליך אל הגרדום, אלא שר הביטחון אהוד ברק. אהוד ב. גמל לאהוד א. על החזרתו למעגל ההשפעה, בנעיצת סכין – שהשר צחי הנגבי, עוד מסובך לשעבר, כינה אותה השבוע "בגידה". העדות המוקדמת של טלנסקי ומריחת סיפורי מעטפות הכסף באותיות קידוש לבנה, מהדורה אחרי מהדורה כמו תמלילי נוני-ביבי, אפשרה לאהוד ברק להצמיד לאהוד אולמרט אקדח לרקה, ולהביא לפרישתו טרום ההמלצה על הגשת כתב אישום.

החוק היבש אינו מחייב את התפטרות ראש הממשלה במקרה של הגשת כתב אישום. בסעיף 18(א) לחוק יסוד הממשלה נקבע, כי "הכנסת רשאית, בהחלטה ברוב חבריה, להעביר מכהונתו את ראש הממשלה, לאחר שהורשע בעבירה ובית המשפט קבע בפסק דינו שיש עמה משום קלון; החליטה הכנסת כאמור, יראו את הממשלה כאילו התפטרה עם קבלת ההחלטה".

היות וכתב אישום נגד ראש-ממשלה מכהן טרם הוגש עד היום, גם הפסיקה לא נדרשה להכריע בשאלה האם התקדים המשפטי שמחייב שרים להתפטר עם הגשת כתב אישום, תקף גם כלפי ראש ממשלה. הרציונל של אובדן אמון הציבור – שהביא לקביעת התקדים המשפטי בנוגע לשרים – אומנם רלוונטי לא פחות כלפי ראש ממשלה, אך התוצאות קשות בהרבה. מתוקף מעמדו הבכיר, להתפטרות ראש-ממשלה, בניגוד לפרישת שר, יש השלכות בלתי הפיכות, על המערכת הפוליטית כולה.

"תקדים אולמרט" של התפטרות טרם המלצה – בלחץ התקשורת והמערכת הפוליטית, לא רלוונטי בשלב זה של החקירה, חרף הניסיונות הבלתי פוסקים של התקשורת לדחוף את נתניהו לאותה פינה, מהדורה אחרי מהדורה. ההבדל אינו טמון רק בשוני שבין מתת סיגרים להעברת מעטפת מזומנים. אם יוכח שנתניהו אכן קיבל מתנות קטנות בסכומים גדולים – גם יועמ"ש אוהד כמנדלבליט יתקשה למצוא את ההבדלים המשפטיים.

הכותרות הסנסציוניות אומנם מתמקדות בחשיפת ההקלטות, אך דווקא פרשת 1000 בעניינו של ארנון הראשון (מילצ'ן) שהעביר לכאורה שווה כסף משמעותי באופן שיטתי, מהווה מקור לדאגה, סיבה להנגאובר שלא חולף אחרי ליל הקאות טרוט שינה. כדי להפריך את קו ההגנה של נתניהו בפרשיית ביבי-נוני, החוקרים יצטרכו להוכיח שמפגשי הרכילות בין שני המו"לים – של ישראל היום וידיעות – הובילו גם למעשים. בינתיים, על פי הפרסומים שמשודרים בפרקים, דומה שהכול דיבורים.

פרשת המתנות היא סצנריו אחר לחלוטין. אין הסבר רציונאלי שיבהיר איך אדם חכם כנתניהו, שנחלץ בעור שיניו מהגשת כתב אישום בפרשת המתנות בשלהי שנות התשעים, חוזר (לכאורה, לכאורה) לאותה זירת פשע אחרי עשרים שנה. קרימינולוגים יסבירו שדפוסי פעולה חוזרים על עצמם בכפייתיות בלתי רצונית, במעין התמכרות כרונית של העבריין (במקרה שלנו: הוא זכאי, הוא זכאי. כל עוד לא יוכח אחרת). אצל אהוד אולמרט, הפזרנות הייתה בעורכיו וגרמה לו לחפש כסף קל. אצל ביבי זו הקמצנות.

נתניהו יכול להתנחם בכך שבניגוד לאולמרט שנבעט על ידי שותפיו, הרי שנכון לעכשיו אין אף בועט פוטנציאלי בסביבה. בתוך מפלגתו, שהמבנה הגנטי שלה הפוך מזה של מפלגת העבודה, איש לא יעז לקרוא תיגר על המנהיג המכהן. גם השרים שעולצים בסתר לנוכח מצבו, לא יעזו להחצין את התחושה ולהסתכן בנקמת המתפקד בבחירות הפנימיות הבאות.

גם לשותפים מחוץ למפלגה אין ארץ אחרת. כחלון בטוח שהוא חייב לקנות זמן כדי להגשים את חלום הוזלת מחירי הדירות, ממנו טרם הקיץ. איווט צריך עוד שנה-שנתיים למצב עצמו כשר ביטחון רציני ואחראי ולא כאורח לרגע בקריה, שנאלץ לעזוב את המשרה לפני שהספיק להסיר את הכיסוי מהמשקפת. בנט אישית אולי יוכל להיבנות, אך למפלגתו ולבוחריה לא תהיה ממשלה טובה יותר והוא מתנהג בהתאם. מיותר לדבר על החרדים שהורעבו לפני שנתיים וכיום אוכלים בהנאה את פרוסות העוגה גדושות הסוכרים, בלי מחויבויות מיותרות של תקנות מזון בריא.

בהנחה שמנדלבליט לא ימהר להגיש כתב אישום בקרוב ממש, נתניהו יכול אפוא לבנות על שותפיו, לכאורה.

כיפה אדומה-שחורה

שלושה-עשר יועצים משפטיים לממשלה כיהנו בתפקיד רב-ההשפעה, מקום המדינה ועד היום. תמונותיהם תלויות על קיר המבואה במשרד המשפטים, כאשר על ראשיהם של שניים בלבד מתנוססת כיפה. אליקים רובינשטיין היה הראשון. מנדלבליט הוא השני והיחיד שחובש לראשו כיפת בד שחורה.

אביחי מנדלבליט הוא יהודי חדור אמונה, אך למרות גוון הכיפה, חרדי הוא לא. האיש מתגורר בשנים האחרונות בשכונת כפר גנים ג' בפתח תקווה, ונושא את צקון לחשו בבית הכנסת הדתי-לאומי, שפע חיים. למרות זאת, ראינו בו אחד משלנו, בן ברית נוח לשיתוף פעולה, עוד מימיו כפרקליט הצבאי הראשי, ולאחר מכן כמזכיר הממשלה. בנינו על הכיפה השחורה, ואנו מרגישים שעשו לנו 'כיפה אדומה'.

מנדלבליט לא הפך את עורו, אך בכהונתו כיועמ"ש עד כה – כיבה לחברי הכנסת החרדים את האור בעיניים. במתווה הכותל הוא סירב לאפשר לרבנות הראשית ייצוג נפרד ומנע את הבאת העמדה החרדית ולפיה סוגיית אופי הפולחן ברחבה, אינה שפיטה. בפרשת הגט מצפת, הוא השמיע לאחרונה עמדה לעומתית לממסד הרבני-חרדי ואוהדת לתכנים הליברליים המסורתיים של משרד המשפטים.

כשעלתה על סדר היום בתקופת חג הסוכות סערת ההפרדה, ועצרות המונים בוטלו, הוא הבטיח לחברי הכנסת לקיים דיון חירום מיד אחרי החגים. מנדלבליט המריא לארה"ב, ככל הנראה לביצוע חיקור דין לקראת חקירות רה"מ, ובהיעדרו הוציאה דוברות משרד המשפטים הודעת הבהרה ולפיה חוות הדעת של עו"ד זילבר, בעינה עומדת. סוכות חלף, גם נרות החנוכה כבו – אך הנחיה חדשה מטעם היועמ"ש, טרם ראתה אור.

בתקופה האחרונה מתנהל קרב של ממש על גורל האקדמיה החרדית. למרבה האירוניה, המערכה הגדולה לא מתנהלת מבית, נגד זליגת תלמידות הסמינרים למוסדות להשכלה גבוהה, אלא בעיקר מחוץ. בהובלת המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, ועל בסיס חוות דעת של עורכי דין מטעם התנועה הרפורמית שנחשפה כאן לאחרונה, משרד המשפטים קורא תיגר על מודל ההפרדה בכיתות הלימוד, ומנסה לצמצמו בעקביות נחושה. מי שחשב בנאיביות כי היד החרדית שהושטה לשלום תילחץ בחום, מצא עצמו בקרב כיפוף ידיים מול הגוף המשפטני האימתני והחזק במדינה. גם כאן מנדלבליט מאכזב בגדול, ונמנע מלהתערב בסוגיית הכיתות המעורבות.

החרדים יכולים להתנחם רק בעובדה שגם נתניהו חשב שמנדלבליט יעבוד אצלו – והתבדה. בפרשות ביבי וארנון (מילצ'ן ומוזס), נוכח נתניהו לגלות את מה שהחרדים הבינו לפניו: גם אם היועמ"ש מלא רצון טוב ונכונות לסייע ולרצות, הוא ייכנע בסופו של דבר לכוחות חזקים ממנו. לא מדובר רק בלחץ תקשורתי חיצוני, אלא גם באווירה המשרדית. היועמ"ש לא יכול להתעלם ברגע האמת מסגניו – המשנים כפי שהם מכונים במשרד, משדרת הפקידות במשרדו ומשדרת הפיקוד במשטרה. כשאלה נושפים בעורפו, לא נותרת לו ברירה.

הראשון שזיהה זאת לא היה ביבי אלא איווט. בקדנציה של היועמ"ש הרך כקנה, יהודה וינשטיין, שאביחי מנדלבליט לעומתו קשה כארז, הוגש כתב אישום נגד ליברמן, חרף הידידות והרעות עם היועמ"ש. כתב האישום אומנם היה דליל והוביל לזיכוי, שבעקבותיו הפרקליטה שליוותה את התיק, אביה אלף, כתבה את הספר 'תיק ליברמן' – מסמך משפטי גדוש טרוניות בסגנון 'אני מאשים' של פרקליטים שלא יודעים להפסיד בכבוד – אבל הלקח בקרב הנחקרים המיודדים נלמד. גם יועמ"ש נוח למשתמש ששומר על יחסי חברות עם הנחקר כדבר שבשגרה, מתקשה לבסוף לשמור על חוט שדרה.

הצעת מחליטים

על דברי הימים של היועצים המשפטיים לישראל, אפשר ללמוד לעומק ולרוחב בספר 'בשם החוק' שחיברה המשנה ליועמ"ש בתחומי חקיקה וייעוץ, עו"ד דינה זילבר. מתוקף תפקידה, זילבר הובילה וניווטה את גיבוש עמדת משרד היועמ"ש, בסוגיות רגישות כמו מתווה הכותל וההפרדה באירועים. מעשיה כונו כאן 'דינה דמלכותא', על רקע המשנה הסדורה והאג'נדה הברורה שהנחילה לכל משרדי הממשלה. זילבר היא משפטנית בעלת ניסיון, הבקיאה בהוויה המשרדית, מכירה ומדריכה כל פקיד ופקידה מיומם הראשון בתפקיד ומשפיעה על סדר היום יותר מכל שר ויועמ"ש, שמגיחים לקדנציה קצרה ונעלמים.

אם יש תובנה חוצת ישראל, רלוונטית לכל התחומים, אותה ניתן להסיק מפרשת נוני-ביבי, זו החשיבות שיש לייחס לגופם של מחליטים, הרבה יותר מאשר לגופן של החלטות. "תן לי אנשים", ביקש נוני מביבי, בשפת ביבים. מגלגלי העיניים לשמים הזדעזעו מהסגנון אבל השיטה עצמה ידועה ולא הומצאה בפרשה האחרונה. מו"לים ופוליטיקאים חפצים בלבלרים מהמחנה שלהם, כפי שחברי ועדות מינויים בשירות הציבורי בוחרים בפקידים ויועצים בני דמותם, ושופטים היושבים בוועדה לבחירת שופטים מנציחים את שיטת מינוי השופטים מאותו מיליה בו גדלו. עיתונאים אפשר למנות ולפטר כמו בורג שנשלף בקלילות. פקידי מדינה ממונים לעומת זאת – מפקידים ועד שופטים ויועצים משפטיים – נתקעים בקיר כמו מסמר בלי ראש וממשיכים לכהן, שנים ארוכות אחרי שהממנים מסתלקים לבית עולמם – הציבורי, הפוליטי והמשפטי.

שר החינוך הקודם, שי פירון, מוגדר כיום במשרד החינוך כשר המשפיע ביותר בעשור האחרון. לא בגלל ההחלטות ההפיכות שקיבל, אלא בשל זהות המחליטים ששיבץ. הפקידים הרבים שמונו בתקופתו, ברוחו ובצלמו, ממשיכים ליישם את משנתו. לשר המכהן בנט, שהגיע אחרי הבולמוס של תקופת פירון, כמעט ולא נותרו מינויים בקנה. לזכותו ייאמר שהוא לפחות מנסה. לאחרונה הוא הודיע על שינוי הרכב חברי המועצה להשכלה גבוהה, והציב לראשונה ברשימת המועמדים, חרדי ראוי משלנו, ישראל תיק.

כאן אנו מגיעים למסקנה הרלוונטית עבורנו יותר מכל. אין מה להתרשם מעלייתם לגדולה של חובשי כיפה שחורה והתייצבותם בראש המערכת, כל עוד הם לא מוכנים להפשיל שרוולים ולעסוק במינויים של הכפופים להם והמשרתים תחתיהם. ציבור חובשי הכיפות הסרוגות עשה זאת בהדרגה, כשהשתחל במשך שני העשורים האחרונים למאות תפקידים בשירות הציבורי. זה לא היה קורה ללא גיבוי מגבוה של חובשי כיפות סרוגות שכיהנו בעמדות מפתח והיו נחושים להותיר חותם אחרי לכתם.

במדינה שמתנהלת בהוראת משפטניה – לזהותם הרעיונית של היועצים המשפטיים המכהנים במשרדי הממשלה, יש השפעה מכרעת על סדר היום. לכן, במקום להתלונן ולבכות על יועמ"ש שלא מספק סחורה, רצוי להתמקד במטרה. בניגוד ליועמ"ש הקודם שהגיע מעולם הסנגוריה, והיה נטול שורשים במשרד, הרי שמנדלבליט הוא בשר מבשרה של מערכת התביעה. כפרקליט צבאי ראשי לשעבר, הוא מכיר כל עמדה, מודע לכל מינוי. ספק אם יכהן כאן אדם ברמתו, שיתאפשר לו להשפיע על עולם המינויים ולהחדיר למשרד המשפטים המבוצר פקידים אוהדים.

קבלו לסיום, דוגמה אקטואלית למינוי קריטי עבור היהדות החרדית, הצפוי בשנה הקרובה. היועצת המשפטית של משרד החינוך דורית מורג, הנחשבת לתאומתה הזהה (אידיאולוגית) של דינה זילבר, אמורה לסיים את תפקידה בחודשים הקרובים. מורג היא אשת מקצוע מוערכת, אך האג'נדה שלה, אינה פרו-חרדית בלשון המעטה, ובמשך שנים החרדים מספרים שהם אוכלים ממנה מרורים. חוק העדפה מתקנת לחרדים עבר לאחרונה, ולפנינו זירה נהדרת כדי ליישמו לראשונה, דווקא במשבצת שחרדים הודרו ממנה לחלוטין, יותר מנשים באירועים של תולדות אהרון.

במקום לבכות מרה, כדאי שהפוליטיקאים שלנו יתחילו כבר מעכשיו להפעיל לחץ משולב על שר החינוך והיועמ"ש, כדי להביא, בפעם הראשונה, לבחירת יועמ"ש חרדי למשרד החינוך. ככה בונים חומה, כך משנים תודעה.

לתקן עולם

הם הגיחו לחיינו באותו אירוע מר ונמהר של חטיפת הבנים וגילו תעצומות נפש ואהבת ישראל עד אין קץ. שהיתי באותו ליל שבת שאחרי החטיפה בחודש סיוון התשע"ד בבית משפחת יפרח, הורי הנער אייל הי"ד. את האב חובש הכיפה הסרוגה, הכרתי ממנייני התפילה המשותפים בבית הכנסת החרדי בשכונה. ברמה הפוליטית, הציבור החרדי והדתי-לאומי היו אז בשיאה של מלחמה. בשטח, המשכנו להתפלל במניינים משותפים ולשאת את אותה תפילה, שבאותם ימים הפכה לזעקה.

הורי שלושת הבנים שאיחדו מדינה שלמה, חזרו לאחרונה לכותרות בעל כורחם בפרשת אלאור אזריה, כשאיחדו כוחות עם סרן זיו שילון שנפצע בעזה ותהה בקול האם היה שווה להילחם על עם ששונא את עצמו. המסרים שלהם באותם ימים, חלחלו לכל המגזרים. הם פרטו על מיתרי הלב, שרוטטים עד היום כשנזכרים בשמותיהם.

ההורים האציליים מקווים שגם בכאוס הציבורי העכשווי המסר של אחדות השורות יחלחל ציבורית, ובונים על גיבוי תקשורתי חיובי – כמו אז. נחמד לגלות שאנשים טובים באמצע הדרך עדיין מאמינים בתקשורת אוהדת, ובמובן החיובי של המונח. דווקא בימים בהם הפוליטיקאים והתקשורתנים הבכירים ביותר בישראל נחשפים בקלונם וממיטים בושה על כולנו, אפשר וצריך לתקן בהעברת מעט מסרים מאחדים, חברתיים ולא חבריים, דרך הצנרת התקשורתית הרקובה.

השארת תגובה