איש וביתו: איך לא קניתי דירה שביבי ביקש?

שמעון ליברטי האזין לעצות הנדל"ן של ראש הממשלה, לא הבין איך לא הקשבנו לא ונזכר בחיפושי הדירה שהובילו אותו לחניונים. וגם: מילות פרידה מהעורך הראשי ינון פלח

שמעון ליברטי
שמעון ליברטי

ביום שני השבוע התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו במעלות תרשיחא, בטקס השקת התכנית לפיתוח הצפון, וניפק ככה בחינם, כמה עצות נדל"ניות ואפילו הטיף מוסר.

"לפני כמה שנים, ואתם חבריי השרים זוכרים את זה, אנחנו אמרנו, ואני אמרתי בדרום, 'תקנו דירות – לא רק בבאר שבע, תקנו דירות גם בדימונה, בירוחם, תקנו דירות'. יש כאלה ששמעו, ועשו, ויש כאלה שלא עשו", נאום הגבר בעל הדירות וחצאי הדירות.

כששמעתי את זה, נזכרתי בלילה ההוא. הייתי אז עוד בחור בישיבה, ובדיוק ישבתי בחדר אחרי סדר שלישי, וחשבתי לעצמי מה לעשות עם המיליון וחצי שקל ששוכבים לי בבנק, ובדיוק שמעתי את נתניהו מדבר ומייעץ לכולם לקנות דירות.

שקלתי לשמוע לעצתו של האיש, בכל זאת בכלכלה הוא מבין, אבל אז החלטתי שלא, והשקעתי את כל הכסף במניות של חברת צוללות, חבל שלא השקעתי בחברה גרמנית.

באמת לא מובן איך עמישראל לא שומע לעצות של ראש הממשלה, על מה כבר יש לבזבז את המשכורות המנופחות שמרוויחים פה בישראל, הרי המחייה פה בזיל-הזול, ומי מאיתנו לא יושב בסוף החודש, ושובר את הראש בשאלה, איך אני שורף את ה-20,000 שקל המיותרים שנשארו.

עכשיו זה לא שאפשר להגיד על ביבי שהוא מנותק, הרי מי כמוהו מבין את מצוקת הדיור, ואת הסיוט בלעבור דירה. עד היום הוא לא התאושש מהטראומה של המעבר ממעון ראש הממשלה בבלפור לחדרון במלון שרתון ומשם לצריף בקיסריה. ורק שתבינו, שזה היה עוד לפני ששרה הצליחה להעביר כל מיני רהיטי גן מבלפור לקיסריה, מסכנים בטח ישבו על הרצפה בחצר.

אני לא כלכלן, מומחה או סתם "מייבין", ואני לא ממש יודע את כל הסיבות לעלייה הבלתי נגמרת במחירי הדיור ולמה כלום לא עובד ומה צריך לעשות שבוודאות יאפשר דירה לכל זוג צעיר. אבל בשביל זה בדיוק יש חבורה יותר מדי גדולה של אנשים, שאנחנו משלמים להם משכורות מכובדות, והם כן אמורים לדעת, והם בעיקר אמורים גם לעשות משהו אמיתי בנידון, ולא רק לחלק עצות לאנשים.

את חודשי החורף בשנה שעברה ביליתי בחיפוש אחרי דירה להשכרה בעיר הקודש והמקדש. בגדול, זה סוג של כפרת עוונות על כל הגלגולים שהיו ושיהיו עד סוף כל הדורות.

לא אלאה אתכם בכל מסכת החיפושים שהתפרשה על פני עשרות דירות, כשכמעט מדי ערב יצאתי עם רעייתי ועם אבא, לחפש את הארבע קירות הראויים למגורים.

ושלא תבינו לא נכון, אם הייתם רואים את קופסת הגפרורים שבה בילינו את ה"שנה ראשונה", הייתם מבינים שלא חיפשתי איזו דירת חלומות, פנטהאוז עם ארבעה כיווני אוויר ורצפת בהט אבל עדיין לגור בחניון שלוש קומות מתחת לאדמה, בדירה מכוסת עובש, בחדרון שהחלון היחיד בו נמצא בגובה פני כביש סואן ועומס פיח, או במעלה 5 קומות מדרגות תלולות ומסולסלות ששום עגלה לא יכולה לצלוח, ועוד לשלם על התענוג הזה 3,000 שקל, זה לא משהו שנראה לי הגיוני.

איך אמרתי אז, לחברים ששאלו איך מכל החיפושים לא נמצאה דירה אחת – או שהיא קטנה מדי, או שהיא גרועה מדי, או שהיא יקרה מדי.

והשילוב של דירה שיכולה להכיל זוג עם ילד-שניים על עריסותיהם, עגלותיהם ושאר חפציהם, שהיא גם ברמה מינימלית סבירה למגורי אדם מן היישוב, וגם במחיר שגם מי שלא מתעסק בהרצת מניות יכול לעמוד בו – זה משהו שקצת נדיר למצא במחוזותינו.

בחודשים האחרונים החלו חברי סיעת יהדות התורה להעלות שוב על ראש שמחתם, זה צעד חשוב ומבורך, אבל משום מה אני חושש שכמיטב המסורת, העסק יתקע איפשהו בוויכוחי סמכויות וקרדיט (מה שכבר קרה), ותוצאות גדולות לא ממש נראה.

פרשן הבית של 'קו עיתונות' אבי בלום, מפרסם פעם אחר פעם, את ההבטחות שלא קויימו, הצעדים הלא ממש מועילים שננקטים, הטעויות שהרסו גם את שברירי ההזדמנויות ואפילו אמירה של בכיר המעורה בנושא שטוען שהח"כים החרדים, לא באמת רוצים להשיג את הפתרון. וחבל. כי בינתיים איש עוד לא גר בנאום חוצב להבות, ואף אחד לא בנה בית בהודעה לתקשורת.

♦♦♦

הטור הזה מתפרסם בגיליון כל ישראל האחרון שבעריכת עמיתי וידידי ינון פלח. ואני והטור חייבים לו רבות, אולי הרבה יותר ממה שהוא יודע.

ההיכרות האישית ביני לבין ינון איננה ארוכה בכלל, עד לפני שהצטרפתי למערכת 'קו עיתונות', בראשית חודש אייר תשע"ו, לא הכרנו יותר מדי האחד את רעהו.

אבל ההיכרות שלי, עם ינון פלח הכותב, היא ארוכה מאוד ומתחילה שהייתי עוד ילד בתלמוד תורה, שבבוקר בדרך ללימודים בימי רביעי, שולף מהתיבה את "השבוע בירושלים", ומיד מדפדף לטור השנון של איזה אחד בשם "ינון פלח", עם השאילתה והשורת סיום, והתובנות המרתקות, וההערות הציניות והכתיבה השנונה. אז עוד לא ידעתי אפילו איך בדיוק מבטאים "פלח".

מכיוון שבשנותיי היותר צעירות, וגם אח"כ, עד שהתחלתי לעסוק יותר בתחום, לא ממש השקעתי בקניית עיתונים, או בהשאלתם משכני, "השבוע בירושלים", של "קו עיתונות", היה העיתון הכמעט-יחיד שקראתי בקביעות (בימים שהעיתון לא הגיע לתיבת דואר, הייתי טורח לעלות עד לגל-פז ופיצוחי גן עדן בגאולה בשביל להביא עותק), כך שהעיתון בכלל וינון בפרט, היו בהחלט מאלה שגם חיברו אותי למקצוע העיתונות וגם לכתיבה, לסגנון ולאקטואליה.

הקשר הווירטואלי הזה, שבהחלט הייתה לו תרומה לבחירה שלי להיות עיתונאי, הפך לאמיתי לפני כמה חודשים, ואז גם גילתי שכמה שהוא מוכשר בכתיבה ובתקשורת, הוא הרבה יותר מוכשר בלהיות בנאדם.

היחס החם, הכבוד, האזנה קשבת אפילו לבחור הצעיר והחדש (והחצוף, תאמינו לי), זה משהו שמאוד קשה למצוא בכלל, ובפרט בתחום שלנו, עמוס התחרות והאינטריגות. כעורך ראשי, הוא ידע להקשיב בכבוד וגם להסכים ולשנות את דעתו.

כעורך הראשי, הוא גם דחף אותי לכתוב טור אישי קבוע. עודד, כיוון, לימד מהניסיון וגם ביקר בציניות משובחת מתי שצריך. אז ינון, הרבה תודה ולהתראות.

השארת תגובה