טרחה במקומה? / מנוחה פוקס ב'הדרכת הורים'

אזני שמעו, ולעיני עלתה דמותה של ידידתי מעת הלימודים, ברכה, חרוצת הכתה, עליזת החיים, שוקקת כוח ועליצות. ופתאום הבנתי ששגיתי. אישה זו איננה כה גדולה ומאיימת, אף לא קטנה ומסכנה, בינונית היא ורגילה, לעיתים נזקקת לעזרה, לפעמים קצת קשה לה, בדיוק כמו לי.

זמן איכות עם ילד
זמן איכות עם ילד
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

בשעת בין הערביים היא  הגיעה לביתי, מבלי הודעה מוקדמת,   מאחוריה צועדים כגוזלים אחר אמם חמשת צאצאיה הצעירים.

"את הגדולים השארתי בבית" –  התנצלה. "אם תוכלי להשגיח רק על אלה, אני מוכרחה לנסוע".

היא לא הותירה לי מקום לספק, להרהר לרגע אם יכולה אני אם לאו, לחשוב על הדבר, לשאול לכמה זמן, והלכה.

ידעתי שהמשא כבד על שכמה, שאין לה כל עזרה, ואין לה פשוט ברירה, ובכל זאת כעסתי על עצמי שהסכמתי.

דווקא היום חזרתי מהעבודה בשעה אחת במקום בשלש, ובדיוק בשעה זו רציתי לקרוא לילדי הקטנים, (ששבו לכבוד ראש חודש בשעה מוקדמת), לאחר ששיחקו בחצר שעתיים, ואני ניקיתי את הדירה…

ייחלתי לעזור להם בשיעוריהם ולהכין את הארוחה. לספר להם סיפור או לדקלם משהו, והנה הגיעו אלה ה"חבריה". אחד כבר שופך את קופסת הלגו ומפזרה על הרצפה… האחר יוצא אל המרפסת שאינה מוקפת סורגים גבוהים, ואני מודאגת…

הקטן טומן ידיו בתבנית האפייה ומכרסם… אנה אלך ולאן אבוא? את מי אעצור קודם?

גל קוביות לגו מביט אלי מהרצפה, מרבד של פירורי עוגה מרפד את רצפת המטבח, שאך לפני רגע הייתה מבהיקה בניקיונה, קריאות של בן הארבע, שרגלו נתפסה בין הסורגים והוא אינו יכול לשחררה, נשמעות בכל עוצמתן,  ובדיוק עכשיו מגיחים ילדי, בזה אחר זה, עטויי מחלצות חול ובוץ…

אובדת עצות עמדתי בלי יכולת לתפקד… כבר שעה ומחצה הם חודרים, האורחים הללו,  לכל סדק ולכל חור אפשרי ומחבלים…

במוחי התבהרה התמונה מלפני שנה פלוס.

בגינה פגשתי בברכה זו, חברתי משנות הלימודים, משגיחה כמוני על ילדיה. רציתי לשוחח עמה, אך ילדיה, במקום לשחק במשחקי החצר העדיפו לשבת לידה ולנדנד. זה בוכה, זה מבקש ומתחנן לסוכריה על מקל, זה צורח שלקחו לו את המגרפה מהפלסטיק… אחד מכה את השני וכולם רועשים ומטרטרים כטרקטור.

"ילדים קשים" –  לחשה ואמרה לי מידי פעם מתנשמת ומתנשפת, מרצונה לפשר, לגשר, להוכיח,  והם מוסיפים ומיגעים את אמם שמנוחה לה – אין!

כיצד היא מעזה לנצל אותי ולהכניס את ילדיה ללא הודעה מוקדמת? ועוד שהיא עצמה אמרה אז, לפני שנה, על ילדיה: "ילדים קשים". ומה אומר אני?

כל הטרוניות שבעולם התקבצו בי כנגד אותה אישה קטנה ושברירית. לפתע כאילו גדלה וניצבה מולי במלוא גופה הענק והמגושם, מאיימת רוטנת, ולצדה ילדיה הפראיים…

תוך כדי מחשבות האימה נשמעה דפיקה חלושה על  הדלת. עשרה ילדים אצו יחדיו לקבל את פני ברכה, כמו תמיד קטנה ודקיקה, כמו תמיד מאוד בלתי מאיימת. גבה כפוף, סלים גדושים בשתי ידיה הקצרות, וקולה קול יעקב:

"סליחה שהטרחתי, לא הייתה לי ברירה, נתקעתי בבית בלי כלום, ובעלי מוכרח היה להישאר בבית חמי, חמי חולה מאוד, גר בעיר צפת הרחוקה, והילדים היו בוודאי קשים מאוד, הא?

היא העבירה את עיניה על פני הדירה כולה, וכמה שהיו אלה חשוכות קודם- הן נתכרכמו עוד יותר.

"בלגן עשו לך… הם תמיד שובבים גדולים… אין עם מי לדבר, אין להם רסן, אין להם גבול…"

אזני שמעו, ולעיני עלתה דמותה של ידידתי מעת הלימודים, ברכה, חרוצת הכתה, עליזת החיים, שוקקת כוח ועליצות. ופתאום הבנתי ששגיתי. אישה זו איננה כה גדולה  ומאיימת, אף לא קטנה ומסכנה,  בינונית  היא ורגילה, לעיתים נזקקת לעזרה, לפעמים קצת קשה לה, בדיוק כמו לי.

המילים יצאו לי מהפה בלי לחשוב:

"אין עם מי לדבר? שובבים? נטולי רסן?" חייכתי אליה מתוך סבך הקולות הרעשים והמהפכה.

"והלא אך לפני רגע אסף מוישה שלך את משחק ההרכבה ואברהם עזר לשימי להוציא את רגלו מסורגי המרפסת… יצחק שטף לקטנצ'יק את ידיו ו…

ניסיתי למצוא את הטוב שעשו בשעות גדושות הפעילות הללו, ולפליאתי לא התקשיתי לעשות זאת:

"נטלי רסן? הלוא הם נהדרים. הלוואי וכל ילדי ישראל היו כמותם!" – סיכמתי.

בעיניה הכבויות ניצת אור. היא הניחה את  סליה בזהירות, והעזה, לבקש: "מעט מים אפשר".

כשיצאה בשמחה מביתי, כבר לא נשאה לבדה את סליה. כולם התנדבו לעזור. כל אותם אלה שנהנו מהרעפת הטוב על ראשיהם. נו, נו, מה בן אדם צריך חוץ מהוקרה על מעשיו?

פינת הייעוץ האישי

נכון, אינך חייבת לקבל על עצמך כל מה שמבקשים ממך לעשות.  מותר לך להיות יותר אסרטיבית ולעמוד בתוקף על כך שתכננת לעשות משהו אחר, אבל אם כבר קיבלת את החברה, על חמשת צאצאיה, למרות שממש לא רצית, לפחות היי נחמדה. הנחמדות שלך בידה להביא לאור ענק. לשמחת החברה, להרמת קרנם של ילדיה, לעשיית טוב שאין כדוגמתו ולהבנה שיש דברים שהקרן קיימת להם לעולם הבא, למשל גמילות חסדים. חסד של אמת.

השארת תגובה