זהב וקצף: איבדנו את הפרופורציות בחיים

בהנחה שאותם הזועקים בכיכר טרם הובחנו פסיכיאטרית, וביומיום הם אנשים נורמטיביים, לא נותר לי אלא לשאול אותם: מה נסגר אתכם? זה מה שישנה את המצב במדינה, בעד או נגד ביבי, הגוש גבס הזה? • שמעון ליברטי ראה את עגל הזהב, הלך אל בית המשתה ובית האבל וחושב שקצת איבדנו את זה

שמעון ליברטי
שמעון ליברטי

הם התאספו להם בכיכר. אותה הכיכר האהובה עליהם, בליבה של מדינת תל אביב. היכן שהם נוהגים להתאסף מפעם לפעם לקונן על אובדן הדמוקרטיה וסתימת הפיות. אותה הכיכר שבה לא נתנו למופע עם מעט ריח יהדות בערב כיפור להתקיים, רק בגלל שביקש לשמור על גדרי צניעות בסיסיים.

במרכז ניצבה לה האטרקציה שהציתה את דמיונם. פסל גבס מוזהב, שאמור להיות דומה לראש הממשלה נתניהו הוצב על עמוד גבוה, פחות מחמישים אמה. ותהום כל העיר.

מה שקרה בשעות הבוקר של יום שלישי בכיכר רבין, מסביר את אימרתה של ראש הממשלה המנוחה גולדה מאיר, לאותו משוגע שטען שהם, בבית המשוגעים, הנורמליים וכל השאר בחוץ הם המשוגעים האמיתיים. "אתה צודק", אמרה גולדה. "אבל אנחנו הרוב". אכן, את הכיכר היה צריך להקיף בגדר ולתלות שלט המורה כי כאן נמצאים אנשים בעל מוגבלות התפתחויות קשה.

והדברים אמורים כלפי שני הצדדים. רמות האמוציות והאנרגיות שהשתוללו שם, יכלו להזרים חשמל לכל המדינה לפחות שמונה ימים.

הללו טוענים כי חייבים להפיל את הפסל, לרסקו ולנתצו ולאבד את שמו, כפי שעשו לפסליהם של גדולי הרודנים והללו אומרים חס וחלילה לא יעשה כן במקומנו, והוזזת הפסל היא פגיעה באושיות הדמוקרטיה.

וכך, כמו שרק בישראל יכול להיות, התהפכו היוצרות. מי ששמר על הפסל שהיה אמור להיות מחאה, מטופשת להחריד, כנגד "רודנותו" של נתניהו, היו חסידיו ההדוקים והקוראים להסירו היו מאנשי השמאל. עולם הפוך על הפוך ראיתי.

בהנחה שאותם הזועקים בכיכר טרם הובחנו פסיכיאטרית, וביומיום הם אנשים נורמטיביים, לא נותר לי אלא לשאול אותם: מה נסגר אתכם? תגידו אתם רציניים? זה מה שישנה את המצב במדינה, בעד או נגד ביבי, הגוש גבס הזה? מה גורם לאנשים שפויים לאבד את דעתם כך לפתע ביום בהיר וקריר?

הדבר המרכזי שאיבדנו בשיח הציבורי, וגם בשיח האישי, הוא פרופורציות.

מצד אחד ישנם אנשים שהפכו את ביבי לסכנה קיומית. לדידם, אם הוא יישאר עוד רגע בראשות הממשלה, מדינת ישראל פשוט תקרוס אל תוך עצמה ותעלם מהמפה. הבעיה שהם אמרו את זה כבר ב-2009, מפלגות קמו ונפלו, ביבי נשאר וגם המדינה.

מצד שני, גם האדם העומד בראשות ממשלת ישראל איבד את זה, וסימן חלקים בתקשורת כאויבי העם, כשכל ביקורת נגדו הופכת אצלו למתקפה אישית שהיא חלק ממזימה גדולה ומאורגנת "להפיל ראש ממשלה מכהן", שהרי מי חלילה יהין לחשוב להחליף את הוד רוממותו המכהן.

אמת, חלקים בתקשורת הרוויחו ביושר את הביקורת הציבורית הרחבה נגדם, הם מנותקים, הם בטוחים שהם המצפן המוסרי ושהם יודעים מה טוב, נכון וראוי והמון העם חייבים לרקוד לפי חלילם. אבל נתניהו לא תוקף רק אותם, הוא נגד כל ביקורת, גם אם היא מגיעה מעיתונאים מהצד הימני של המפה.

השבוע הזדמן לי ערב אחרי ערב לקיים את שני חלקי הפסוק "טוב לכת לבית אבל מללכת אל בית משתה". ערב אחד צעדתי אל המתחם המכונה "ארמונות חן", כנראה בבחינת "שקר החן", לחתונת חבר ותיק מספסלי הישיבה. חתונות כאלו קצת מנתקות אותך מהבועה שהחרדים שגם יצאו לעבוד לפרנסתם נכנסו אליה. אתה נזכר, שכן יש רבבות בני תורה שממתים עצמם פשוטו כמשמעו, שאין להם יותר מדי מושג על מה קורה בחוץ והעימות האחרון בין בנט לנתניהו לא טורד את מנוחתם במיוחד, ("אה, אתה כותב ב'קו עיתונות'?, כן ראיתי איזה משהו שכתבת, אבל אתה לומד כן?!").

בערב שלמחרתו, הלכתי לבית האבל. חבר טוב של המשפחה שחלה ותוך זמן קצר נפטר בחטף במיטב שנותיו. אחד הרבנים שהגיע למקום אמר כמה דברי תורה, ואחריהם נעמדו אחיו של המנוח לומר קדיש. "רגע רגע", קרא אחד מבני המשפחה, ומיהר לקרא לילדיו של הנפטר, שני ילדים צעירים, אחד מהם אפילו לא הגיע למצוות, נעמדו וקראו מהסידור את מילות הקדיש שאינן שגורות על לשונם.

לצערנו, אנחנו רואים יותר מדי מחזות כאלה, של ילדים צעירים וקטנים שלוחשים את המילות הארמיות על ההורה שעלה למעלה, וכבר קהה הרגש. אבל שאתה יושב בסלון בית, ושני ילדים שאפילו צעיר כמוך, עוד זוכר את הברית והחאלק'ה שלהם, אומרים קדיש – אתה חוטף איזה "בום" מטלטל.

פרופורציות חברים. החיים שלנו מורכבים מכל-כך הרבה חלקים, שבמהלך השגרה אנחנו פשוט לא שמים לב אליהם, ונוטים להתמקד רק בחלק או בחלקים, קטנים ולעיתים גם שוליים. לא כל תזוזה קטנה, או אפילו גדולה, תמוטט את כל עולמנו וחיינו. דברים משתנים כל העת, באים והולכים כלעומת שבאו, והארץ לעולם עומדת.

בני אדם מסתכלים על העולם מ"החור של הגרוש", מזווית המבט הצרה והמצומצמת שלהם באותו רגע נתון וחושבים שכך באמת נראה העולם. שהבעיה הזו שמעסיקה אותם כעת, היא זו שיכולה להביא לקץ האנושות ולקריסת הגלקסיה.

לעיתים אנחנו צריכים ל"צאת" מעצמנו, להתרומם מנקודת המבט השטחית והעכשווית, ולראות את התמונה הרחבה והגדולה יותר, ופתאום נגלה שהבעיה "הענקית" שלא נתנה לנו מנוח, היא בעצם בעיה קטנה יותר וניתנת לפתרון, או שכדאי לוותר בנקודה מסוימת ולהרוויח יותר בנקודה אחרת.

לפני שנים רבות, כתב יענקל'ה רוטבליט באחד משיריו את השורה "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ברבות הימים ראש הממשלה המנוח אריק שרון הפך את המשפט ל"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כהסבר למהפך שעבר מבונה התנחלויות למפנה גוש קטיף, והטמיע אותו בשיח הפוליטי.

אנחנו נוהגים לומר זאת בציניות, כהסבר לכך שבאורח פלא כל מי שהגיע לשלטון או לעמדת כח השתנה וכבר אינו מיישם לגמרי את הדברים עליהם הצהיר והכריז רק לפני יומיים. אבל המשפט כשלעצמו טומן בחובו גרעין אמת.

אזרח מן השורה רואה רק את הבעיה שלו, את המשכנתא, החובות, המדרכה השבורה והפקק הארוך. ראש ממשלה, רואה את התמונה הגדולה יותר, ומנסה לאזן בין הצרכים השונים לא תמיד בהצלחה.

זה גם נכון הפוך. מבחינה מסוימת, גם ראש ממשלה רואה תמונה חסרה כשהוא מסתכל יותר מדי מלמעלה, מרמת המאקרו, ולא רואה את המצוקה היומיות של האזרחים. אם נבין שנקודת המבט שלנו היא חסרה ומצומצמת, ולא כל מה שאנחנו רואים, או חושבים שרואים, זה באמת מה שקורה, כל העסק יהיה הרבה יותר רגוע.

וכמו שמסיימים הדרשנים, כשהם מתנודדים יחד עם הסטנדר הלוך ושוב ומוללים את קצוות זקנם, "אויי רבייס'י 'והחי ייתן אל ליבו'"…

השארת תגובה