ערב לביבות: על ילדים, לביבות ואמהות 'מושלמות'

שרה לא מאמינה למשמע אוזניה ובעיקר למראה עיניה: "לפתע החדר המואר הפך לחשוך, חשוך מאוד. מיהרתי לסיים את הטלפון לפני שאתעלף בפעם השנייה" • איך אמרה לי חברה טובה? סובבי את הראש רגע לפני שיצאת, כמו נציב מלח. זה מה שתראי כשתחזרי, עם עוד כמה תיקונים לתמונה • על ילדים, לביבות ואמהות 'מושלמות'

לביבות 'רזות' של חלי ממן | צילום: iStock
לביבות 'רזות' של חלי ממן | צילום: iStock
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

"אהה, ערב לביבות, עם עשרים סוגי לביבות?"
"אהה".
(שיחה עם גיסתי, חודש קודם חנוכה)!!!!!

הן שוב אורבות לי בכל פינה, אותן נשים מושלמות עד כאב. הן אורבות לי בכל מקום אפשרי, מטופחות ומתוקתקות, שולפות מולי את כלי הנשק שלהן.

הפנים שלהן מחייכות מולי בהנאה כפולה בערב חנוכה. ותאמינו לי, ניסיתי הכל כדי להימלט. אפילו התחפרתי מתחת לשמיכת הפוך, הפעלתי מאוורר שיחולל מהומה וימסך רעשים, אבל הקול שלהן בקע מבעד לנוצות שהתעופפו לכל עבר (נו, כמובן, קרע בשמיכת הפוך, בתכנון לתפור אותו בעשור הקרוב). הן מוצאות אותי ברגעי משבר.

כמו אתמול.

יצאתי מהבית בשמונה בבוקר לכיוון בית הספר שבו אני מוסרת הרצאות בתחום התקשורת, לא לפני שהפלתי את כל ארון הבגדים על הרצפה, כדי לשלוף משם את הקפוצ'ון של מימי. הראיתי לה עשרה אחרים שהיא יכולה ללבוש הבוקר, ולא, היא התעקשה דווקא על הקפוצ'ון בצבעי התכלת, כי כך נדמה לה שהמורה אמרה. מורות, בבקשה תפסיקו להגיד… רק תגידו: תעשו את כל מה שאימא אומרת!)

הממרחים נותרו על השולחן, וקופסת דגני הבוקר מהסוג שהבטחתי לעצמי שלא יעבור את מפתן ביתי (הסוג הזה של הפצפוצים המיניאטוריים האלה שיודעים להתפזר בכל מקום בלתי אפשרי בבית) התפזר כמובן בכל מקום בבית. תיאמתי עם הבעל שיחזור בארבע. הייתי חייבת לטוס מבית הספר למערכת לישיבה דחופה שהתקיימה ולסגור מוסף, אחרי שבוע עמוס במיוחד, שהתבטא בהזנחת פרויקטים ביתיים לטובת "הקריירה". רק בשש הצלחתי להיכנס לבית, כדי לגלות את הממרחים שנותרו על השולחן, את שיעורי הבית של הבת שטרם הוכנו ואת המשחקים, כן, נכון ניחשתם, גם הם בכל מקום. איך אמרה לי חברה טובה? סובבי את הראש רגע לפני שיצאת, כמו נציב מלח. זה מה שתראי כשתחזרי, עם עוד כמה תיקונים לתמונה.

"הצילו, מה קורה כאן?" התחלתי לדרוש מכולם להתייצב תיכף ומיד להציל את המצב. או ליתר דיוק את מה שנשאר ממנו. והוא, הבעל, שלח לעברי מבט מתנצל. אל תשאלי, שמרתי על הילדים, אבל היה מקרה חירום בעבודה. בין הילדים לטלפון הבית איבד צורה. ותוך כדי אני רואה אותן, את הנשים ההזויות והבלתי אפשריות, בעוד רגע הן תגענה… הסתובבתי נבוכה בין חדרי הבית. לרגע חשבתי כי טעיתי בבית, שכן אף פריט לא היה מוכר, עד שקלטתי את הברוך הגדול, הילדים שינו את כללי העיצוב. הסלון עבר לחדר הילדים, המטבח לחדר השינה, וחדר השינה הגיעה למרפסת.

מקומם של הבגדים נפקד מהארון. הם, הבגדים, היו שרועים בכל מקום אפשרי מלבד על המדף, ואילו הספרים, צעצועים… רגע, היו לנו בכלל מאלה? הנה עוד נקודה למחשבה. גם אם תקדישי עשר שעות לארגון וסידור הבית, סופת טורנדו אחת פרי היוצר של הילד, ובתוך שעה אין זכר…. "קודם נקלח אותם", פסק הבעל ומיהר לבצע את המלאכה, בעוד אני מתווכחת עם הרצון להיות קצת אחרת, והדמעות שמבצבצות בקצה העין ו… הטלפון צלצל. מאחורי הקו: ההזויה התורנית. "מה קורה (טון קליל)? מה אתך?" "מה אתי?" (היא שואלת, ומה אני אמורה לענות לה, שסנדי הגיע לביקור בישראל, אבל רק בבית שלי?!)

"את יודעת, הבלגן של אימא שכל השבוע נעדרה מהבית", עניתי לה בעוד אני מצליחה לדחוף את המכונה הראשונה לתוף. "אימא, אני רעבה", הבת שלי מזכירה לי שלא בישלתי כבר יומיים. "אוי ואבוי, הבת שלך רעבה? אני בישלתי מראש לשבוע והקפאתי, כדי שלא נידרדר חס ושלום למצב כזה", ההזויה סיפרה לי בצהלה. התעלפתי. לפחות כך מוכיחה המציאות, כי החדר המואר הפך לחשוך, חשוך מאוד. "את מה? בישלת? ואיפה הילדים שלך? והשבת? ומתי…" גמגמתי. "אה, הילדים במיטות כבר מזמן…" היא המשיכה בעליצות לפרוט על מיתרי הלב שלי. ופתאום שמעתי רעש מחריש אוזניים, רעש של טיגון. "לביבות, אני עכשיו עמלה על לביבות לחנוכה. כל המשפחה מגיעה אליי לערב לביבות, אני חייבת להפתיע במתכון מעולה". "חנוכה, ערב לביבות, את מכינה חמישים סוגי לביבות?" מיהרתי לסיים את הטלפון לפני שאתעלף בפעם השנייה. הסאגה טרם הסתיימה. למחרת בבוקר הזויה שנייה והזויה שלישית דיווחו בצהלה בלתי מוסברת, כי הן כבר הקפיאו… (הקפיאו? אצלי הם לא היו מגיעים אפילו לקופסא, מהמחבת ליד ומשם הישר לפה… בעצם, המקפיא יצא אצלי ממזמן מכלל שימוש, ואין לי מושג אם טוב להקפיא לביבות או לא). והחלק הקשה ביותר מגיע מיד לאחר קריאות הצהלה וטפיחות השכם האישיות. או אז פרק ב' בסאגה מתחיל: "תתחילי עכשיו, כל יום לביבות מסוג אחר" (מתי בדיוק?). (עצה ראשונה מפיה של גיסתי ההזויה שרוצה שאני! אארגן ערב לביבות. הזויה אמרנו כבר?) "תכתבי תכנית עבודה ותפעלי לפיה", עצה שנייה. (לפעול לפי תכנית עבודה? יש לי מספר בוסים קטנים שמשנים את דעתם מדי רגע ומכתיבים לי את החיים.)
"אל תשאירי את הכל לרגע האחרון!" (מה, באמת? יו, איזה רעיון! איך לא חשבתי על זה קודם?)

הן נמצאות בכל מקום, הנשים שמארגנות ערבי לביבות למשפחה. הנשים שמקפיאות אוכל חודש מראש ומנקות שלושה חודשים קודם פסח, ואוזני המן שלהן כבר נשלחו בט"ו בשבט. אבל יש גם אותנו, הנשים שלא יודעות לקרוא תאריכים, התאריכים מסתבכים לנו בין הידיים כמו גומי וקושרים לנו את הרגליים.אולי תסבירו לי איך מקפיאים לביבות כשצריכים קודם לבשל ארוחת צהריים וגם ארוחת ערב? כשגיסתי ההזויה התקשרה שוב כדי לארגן את הערב לביבות אצלי בבית, הסברתי לה ברצינות, כי חשבתי השנה לארגן ערב לביבות דווקא אצלה בבית, כי הילדים שמעו שהיא הקפיאה לביבות מדהימות והם לא מוכנים לוותר… הפעם אני הייתי על תקן ההזויה מול צליל הניתוק שלה.

השארת תגובה