כשחנני בלייך היה הכי קרוב לנשיא ארה"ב

טראמפ
טראמפ
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

ביום שלישי השבוע, הייתי כמעט הכי קרוב שהייתי אי-פעם לנשיא ארה"ב. עברתי במרכז מנהטן, וכשראיתי פתאום שככל שאני מתקרב יותר ויותר לאחד האזורים יש יותר ויותר כוחות משטרה, נזכרתי בסיבה: ממש ברחוב ליד גר הנשיא הנבחר של ארה"ב, דונלד טראמפ.

אני חייב לראות מה קורה שם, החלטתי. הרי כבר שבועיים ימים, מאז שהוא נבחר, אני שומע כל היום על הפגנות נגדו מול ה'טראמפ טאוור' בו הוא מתגורר, על השלטים שמונפים מול ביתו נוסח "הוא לא הנשיא שלי". אז הנה, אני פה מרחק רחוב אחד. לא נלך לראות את זה קצת מקרוב? איזה עיתונאי אני? אז הלכתי.

קטע הרחוב בו גר טראמפ, במגדל טראמפ הענק הסמוך לטיימס סקוור, היה למעשה סגור למכוניות. אי-אפשר היה לחנות באזור. יותר מזה, בכמה קטעים באזור אף הונחו בטונדות שימנעו מאי-מי חמומי מח לבצע כל מיני מעשים. נוכחות ערה של משטרה הורגשה. שוטרים אמריקאיים שמנים כאלה, שמחזיקים את הכובע ביד, הסתובבו בכל מקום וניסו לחפש אנשים חשודים. ככה זה כשנשיא ארה"ב גר במרכז מנהטן העמוסה.

ואז החלטתי שאני חייב להיכנס לבניין הזה. חייב.

התחלתי בדרך הרגילה והפשוטה. עברתי במעבר הצר שהשוטרים אפשרו להגיע דרכו, ליד חזית הבניין וביקשתי להיכנס. ליד הגדר האחרונה לפני המעבר שאל אותי השוטר לאן בדיוק פניי מועדות, ואני התחלתי לגמגם. אז תעקוף לך מסביב, הוא הורה. טוב, ניסיון ראשון לא צלח.

ניסיתי לעבור מהצד השני. התקדמתי לאיטי עוד ועוד עם ההמון, אבל גם כאן, כשהגעתי לעמדה האחרונה – השוטר אמר לי, לך אחורה.

אבל אני הייתי חדור מטרה. החלטתי שאני חייב לראות איך נראה מבפנים הבניין שבו גר לבינתיים (לפני המעבר לבית הלבן) הנשיא הנבחר של ארה"ב. אז המשכתי במאמצים והפעם מהכניסה האחורית של הבניין. ומה אני אגיד לכם? כאן כבר אף אחד לא שאל אותי מי אני, מה אני, מה מטרת הביקור שלי. כלום. לא הייתה שם בכלל שמירה. רק עמדת בידוק קטנה לאלה שנכנסו עם תיקים גדולים.

דרך הכניסה האחורית הגעתי לכניסה הראשית, עליתי וירדתי כמה קומות בלי שאף שוטר בודק אותי, מי אני, מה יש עליי. תיאורטית, יכולתי להיכנס עם חגורת נפץ עליי ולהרים את כל הבניין הזה.

אז עד כאן החלק הראשון של התחקיר שלי. החלק השני חשף שטראמפ, עם בחירתו, כן קיבל קצת קורטוב של בושה ונורמליות. לפני שנה, כשהייתי בבניין הזה, היה שם, כמו תמיד, הדוכן שמכר ממבחר 'מוצרי טראמפ': חולצות של טראמפ, כובעים של טראמפ, ספרים, דיסקים, מזכרות, צעיפים וכל מה שיכול להאדיר את שמו של המיליארדר המטורלל.

עכשיו, הדוכן הזה נעלם. פשוט לא קיים. רק בצד נשארו כמה ארונות זכוכית ובהם כמה מהחולצות והכובעים שמכר בעבר, וזהו.

אז מה, מסתבר שעם התפקיד מקבלים קצת שכל? יש מצב.

2.

יום למחרת, הייתי קרוב מאד, והפעם באמת, לנשיא ארה"ב המכהן עדיין ברק אובמה. הגעתי לוושינגטון הבירה יחד עם כמה בני משפחה, ואת הרכב החנינו ברחוב בו מצאנו חניה הכי מהר, שאך במקרה היה הרחוב הצמוד לבית הלבן, מרחק דקה הליכה ממשכנו של נשיא ארה"ב.

כשחזרנו אחרי כמה שעות לרכב, רוצים לנסוע חזרה, גילינו שאנחנו בבעיה: הרחוב כולו יחד עם כל האזור נחסם על ידי ניידות משטרה מכל הכיוונים. האפשרויות היו שתיים: או שיש חפץ חשוד כלשהו בקרבת הבית הנשיאותי, או שמר אובמה חפץ לצאת מביתו או לחזור אל ביתו, והמשטרה מכינה את האזור. היה לנו הרבה זמן להרהר בסיבה לסגירת הרחוב, שכן במשך בערך חצי שעה ייבשו אותנו. לא נתנו לנו לעבור אל הרכב שלנו, להניע ולנסוע.

ואז, אחרי חצי שעה זה קרה. מרחוק התחילו להפציע אורות כחולים-אדומים ושיירה ענקית של רכבים החלה לדהור לידינו, לכיוון הבית הלבן. השיירה הנשיאותית ובה הנשיא אובמה. 37 כלי-רכב מנתה השיירה (ספרתי). זה פשוט לא נגמר. עוד רכב ועוד רכב, ועוד אופנוע, ואמבולנס, וג'יפ. ואחרי בערך 25 מכוניות הגיע גם הדבר האמיתי: שתי המכוניות הנשיאותיות, שבאחת מהן ישב הנשיא אובמה. בראשונה, ראיתי, הוא לא נכח אלא מישהו אחר, אבל בשנייה הוא ממש נראה די בבירור מבעד לחלונות הלא-ממש כהים.

לא ידעתי אם אני צריך לברך כאן "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם", אבל אין ספק, בבואה דבבואה של מלכות – ראיתי גם ראיתי.

3.

כבר סיפרתי כאן בעבר על מידת הכנסת האורחים הרבה של יהודיה החרדים של ארה"ב, אבל בכל זאת, אני לא יכול שלא להתפעל מזה שוב.

יש לי כמה ידידים המתגוררים בבורו פארק, שאנחנו מארחים אחד את השני לחליפין: כשהם בארץ הם יודעים שהם אצלי, ואילו כשאני כאן ביתם הוא יותר מביתי. סיפרתי לאחד מהם לפני כחודש, בשיחת אגב, שאני מגיע לבורו פארק השבוע. לא ביקשתי ולא הוספתי דבר. לא הייתי צריך. הגעתי לשם שמחה, והוכנה עבורנו דירה גדולה ויפה.

בתפילת השחרית הראשונה שלי בבורו פארק, פגשתי ידיד אחר מאלה שהציעו לי להתארח אצלם. איך שהוא ראה אותי, הוא היה בהלם. "מה אתה עושה פה?", ממש תקף אותי. אמרתי לו: מה זאת אומרת, אמרתי לך שאני מגיע באזור התאריך הזה. "כן, אבל אתה אמור להיות אצלי! אני לא מבין מה אתה עושה במקום אחר!". ידיד אחר שראה אותי וידע שאני מגיע הגיב בדיוק באותה צורה. "חשבתי שאתם ישנים אצלי!", נעלב ממש. "מה פתאום אתם במקום אחר?"

שכן לדירה בה שהינו שאין לי אף היכרות מיוחדת אתו, שידע שאני אורח כאן, דפק בערך מידי שלוש דקות להציע כל מה שהוא יכול: עוגות, קפה, סוודרים, קוגל תפוחי אדמה. גם כשהראיתי לו את המקרר והמזווה המלאים, הוא לא נרגע. הוא המשיך לשאול אותי מידי בוקר מה אני אולי צריך. אחד אחר התעקש להזמין אותי לארוחת בוקר. המלחין יוסי גרין שגר בסיגייט לא נתן לי לצאת מהבית בלי שצייד אותי בשקית רוגל'ך ענקית ובקבוקי מיץ תפוזים לדרך (של עשר דקות), סתם ככה, שיהיה ("אבל יש לי באוטו" לא היה תירוץ שהתקבל). בבית כנסת אחר, בעיירה הציורית דיל, הגבאי, שדי פלשנו אליו לבית הכנסת בהפתעה, לא נרגע עד ששילח אותנו עם כוסות קפה וסנדוויצ'ים לדרך (גם כאן התירוץ הנ"ל לא התקבל).

בקיצור, במשהו אחד, לפחות, יש לנו עדיין במה להתקנא ביהודיה החרדים של ארה"ב.

 4. 

"ואקוד ואשתחווה לה', ואברך את ה' אלוקי… אברהם אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו", אומר אליעזר עבד אברהם בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה.

אליעזר מדגיש בדבריו, "אשר הנחני בדרך אמת", ועל כך היו אומרים בישיבות, שאליעזר היה למעשה השדכן הראשון והאחרון בהיסטוריה, שהצליח לעשות שידוך מבלי לשקר…

 כמה פעמים קרה לכם ש:

שדווקא במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהבית, פגשתם את השכן מהרחוב ליד שלא ראיתם אחד את השני כבר איזה שלוש שנים?

השארת תגובה