הבועה שהתנפצה: היוהרה שריסקה את התקשורת

זה גמור הם אמרו. אפשר ללכת לישון, הם אמרו. אין לו סיכוי, הם אמרו. הדקות חלפו, הרגעים נקפו, ופני הפרשנים חפו. מפלס המתח עלה בהדרגה, והעיניים היו מרותקות לדרמה. לא כל יום רואים התרסקות אדירה בשידור חי בהילוך איטי

שמעון ליברטי
שמעון ליברטי

17.3.2015, יום הבחירות לכנסת ה-20, כמה דקות לפני שעת המדגם – 22:00.

אולפני הטלוויזיה והרדיו מלאו בפרשנים שכבר שלושה חודשים פמפמו שהעם מאס בביבי, וזהו הפעם סוף סוף הוא הולך הביתה. גם בדקות ההם, הם המשיכו בלהג. תוצאות המדגם סיפקו להם את האפשרות להמשיך עוד קצת בלהג, אבל ככל שנקפו הדקות, החיוך נמחק, וההבנה חילחלה ששוב "הקוסם" עשה את זה. רק לפנות בוקר התברר שזה לא היה ניצחון, אלא נוק אאוט מהדד, שכמותו לא ראתה הפוליטיקה הישראלית שנים ארוכות.

אבל פרשנינו האמיצים, לא מתייאשים אף פעם, ומאמינים ב"כל זמן שהמסך דולק אפשר עוד לקשקש". כמה דקות של "איך החמצנו את זה", שנאמרו בחופזה הספיקו להם, והם המשיכו למכור לוקשים טריים. מערכת הבחירות האמריקנית שהתרגשה עלינו בששון ובשערורייה, כאילו השכיחה את הכישלון המפואר, והפרשנויות המלומדות המשיכו לזרום. במקום שיתקשרו לעמיתיהם האמריקנים, ויספרו להם מה שווים הסקרים, או ילמדו אותם פרק בהלכות צניעות, הם התנפלו בהתלהבות על סקרים אחרים.

מערכת הבחירות התקדמה, המליארדר המוזר, הצליח לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית, למרות התחזיות שמדובר בקורויוז חולף, אבל זה לא לימד את ידידינו המלומדים באולפנים בארה"ב מאומה. וככה הגענו אל הלילה הדרמטי.

זה גמור הם אמרו. אפשר ללכת לישון, הם אמרו. אין לו סיכוי, הם אמרו.

הלילה התחיל כחול. תוך כמה שעות כבר נדע מי המנצחת, הבטיחו לנו בחיוך זחוח. באולפנים הישראלים, עברו מהאולפן בארץ הקודש לאולפן על גגות בנייני ניו יורק, ומשם למטות וחוזר חלילה וחס. הכתבים שנשלחו למטה קלינטון, היו נראים מבסוטים במיוחד. האולם הענק במרכז הקונגרסים, בעל תקרת הזכוכית הסימלית היה מוכן לניצחון, אך ורק לניצחון, והם ממש התרגשו. כמעט כמו ילד בר במצווה בעלייה לתורה. לעומתם אלו שנשלחו לארץ גזירה במטה טראמפ, שידרו עגמומיות, בדיוק כמו האולם בו היו. קטן, ולא ממש מרשים.

לקראת השעה 2:30 כבר שקלתי לעצום עיניים ולהניח את הראש על הכר, לכמה שעות. אלא שאז התחילה הדרמה.

רשתות הטלוויזיה האמריקניות נזכרו באיחור רב, אולי מדי, לנקוט קצת בזהירות, וסירבו לנקוב בשם המנצח במדינות המתנדנדות השונות. מדי חצי שעה מתפרסם מדגם נוסף, לפי התקדמות סגירת הקלפיות במדינות השונות, והמשפט "טו אראלי דה קול" יענו, מוקדם מדי בכדי להכריז, הפך להמנון של הערב.

הדקות חלפו, הרגעים נקפו, ופני הפרשנים חפו. מפלס המתח עלה בהדרגה, והעיניים היו מרותקות לדרמה. לא כל יום רואים התרסקות אדירה בשידור חי בהילוך איטי. ספירת הקולות בפלורידה התקדמה במהירות, ולמרות הובלה לכמה דקות של קלינטון, הצבע האדום השתלט על המדינה. זה כמובן לא מנע מפרשנינו, להמשיך ולנופף במיקרופון, כטובע האוחז בקש, ולהסביר ש"טראמפ חייב את פלורידה, אבל קלינטון לא, וגם אם הוא ייקח אותה ואת 29 אלקטוריה, זה לא מבטיח לו את הנשיאות".

אחד הדברים היותר מדהימים באותו לילה, היה לוח המחוונים של ה"ניו יורק טיימס". הלוח הורכב מכמה שעונים, שהציגו את אחוזי הסיכוי של המועמדים לזכות בתפקיד, על פי חישוב מתוסבך יותר מקוקו של ילדה בגן חובה. המחט שהייתה כחולה בוודאות לאורך יום הבחירות ובתחילת הערב, הפכה לאדומה. ובעל השער האדמוני התקרב במהירות אל קו 270 האלקטורים הדרושים לניצחון. אותו קו, שעוד בתחילת הערב הסבירו לנו שיהיה לו קשה מאוד, עד בלתי אפשרי לעבור את "חומת האש הכחולה", אותן מדינות דמוקרטיות בימים כתיקונם.

בסביבות השעה 5:00 שעון ישראל, נשבר גבי ודאבו עצמותי. נשכבתי במיטה, תוך המשך המעקב אחרי הדיווחים הזורמים. ב-5:40, רעייתי התעוררה "יאללה המשוגע ניצח, לך לישון כבר". את המשפט הזה כבר לא ידעתי אם אני שומע במציאות, או שזה חלק מחלומות הליל. התעוררתי מקץ 180 דקות, כדי להבין שזה סופי. אחרי שורת הימורים פוליטיים מוצלחים, לפיהן משה ליאון היה אמור לכהן כראש עיריית ירושלים ועוד, סוף סוף קלעתי.

ההלם היה גדול. קלינטון התכוננה אך ורק לניצחון, נאום תבוסה כלל לא נכתב שם. הביטחון המופרז גרם לה לשכור אולם מפואר וענק, שהיה עמוס וגדוש באוהדים, שפרצו בבכי מר. ממש כציפי לבני ב96' כשחשבה שביבי הפסיד את הבחירות.

עד כמה קלינטון היא מועמדת חלשה? היא לא הייתה מסוגלת אפילו לצאת לתומכיה, שהמתינו שעות ארוכות ולדבר איתם. בניגוד לכל מובס בהיסטוריה הפוליטית, שידע להתייצב ולומר "הפסדנו". היא לא. היא העדיפה לשלוח את מנהל הקמפיין שלה ג'ון פודסטה, שימלמל כמה מילים נבובות.

טראמפ מצידו לא באמת התכונן לניצחון. האיש שהרהבתנות היא שמו השני, וצובע את קירותיו זהב סתם בשביל הכיף – נשא את נאום הניצחון באולם קטן, 3,000 איש בערך, ונטול פאר מיוחד במלון הילטון. לזכותם של הפרשנים יאמר, כי אפילו המטה שלו תדרך על הפסד מסתמן כמעט עד הרגע האחרון.

בניגוד לעמיתיהם בישראל, שלפחות קיימו כמה דיונים על איפה טעינו ואיך נכשלנו, התקשורת הליברלית העולמית, לא מוצאת צורך מיוחד להכות על החזה. שם העדיפו, בעיתונים רבים, לפרסם כותרות שממשיכות להשמיץ ולהכפיש את הנשיא הנבחר. קבלת הכרעת הבוחר הם קוראים לזה.

מה שיפה בפרשנים (כמובן שיותר יפה זה שכעיתונאי אני כותב על עיתונאים "הם"), זה לא רק מה הם אמרו, אלא איך הם אמרו. יש סקרים, יש ניתוחים סטטיסטים, אתה בא ואומר 'כך נראה לעניות דעתי', 'נראה דיש לומר' – ניחא. אבל היומרנות, הנפיחות והנחרצות – "הוא יעלם מחיינו. הוא אפיזודה שתשכח". אנשים המוגדרים "עיתונאים בכירים", אמרו 4 שעות לפני שטראמפ הוכרז כנשיא – אין ספק שהילרי היא הנשיאה הבאה.

בעידן האינטרנטי אפשר להבין את כישלון הפרשנים. אם פעם בימים ההם, עיתונאי היה צריך לכתת רגליו בשביל לדווח על מה קרה ומה היה, היום יושבים מול מסך מחשב ומכשירים טרפים ומקבלים את הכל לגרון. הדוברים יודעים נפש עיתוניהם ומזינים אותנו בכמויות של חומרים, מידע ומדיה. העצלנות שגורמת לנו להסתגר במרחב הבטוח, לקרא רק אנשים שבדעות שלנו, יוצרת את הבועה. הבעיה הקשה מתחילה, כשאתה לא מזכיר לעצמך, שאתה חי בבועה, ויש עוד אנשים ביקום ואתה בטוח ומשוכנע, שמה שקראת ברשתות החברתיות, זה באמת מה שקורה.

ומילה לסיום, קלינטון הוכיחה שוב, לנצח בחירות כמיינסטרים לא מספיק להיות נגטיבי. נגטיביות עובדת למועמדים שמצטיירים כאנטי ממסדיים, כמו טראמפ. אבל לבא ולומר תבחרו בי כי המועמד השני נורא ואיום ואני ממשיכה את מורשת אובמה – זה לא עושה את העבודה.

תגובה אחת
  1. כל העיתונאים-פרשנים-סוקרים למיניהם ובעיקר הסמולנים–שילכו לעבוד עבודת כפיים במקום לברבר ולהראות את "חוכמתם" כי רבה. חבל על כל אגורה שמשלמים לסתומי השכל המתרברבים האלו. הביתה ומיד!!!

השארת תגובה