מאה שערים שלנו

הרב ישראל גליס על "מאה שערים שלי", ספרו החדש של הסופר החסידי ר' בנימין קלוגר

ר' בנימין קלוגר
ר' בנימין קלוגר
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

הרב ישראל גליס קיבל לידיו את הספר החדש של הסופר החסידי ר' בנימין קלוגר, "מאה שערים שלי", ולא הפסיק להיזכר במראות ממחוזות ילדותו בשכונה הנוסטלגית ■ הוא נזכר בתולדותיה המרתקים של חסידות 'תולדות אהרן' ושלוחותיה, המובאים בספר המרתק, וב'נס' האישי שלו עם כ"ק האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל ■ וגם: מהי המצווה התרי"ד במאה שערים? מהם הנוסחים הקבועים של הפשקווילים בשכונה? והאם ייתכן שיש מי שנושא תפילה לשלום המדינה בתוככי השכונה האנטי-ציונית? ■ זיכרונות ירושלמיים

 

גם לי יש את ה"מאה שערים שלי".

כמי שנולד וגדל במאה שערים, שמחתי להופעת הספר "מאה שערים שלי" – מזיכרונות 'מאה שערים'-דיגער של ר' בנימין קלוגר, סופר פורה ואספן כרוני בכל הנוגע ליישוב הישן, אשר מאחוריו כבר סדרת ספרים בנושא.

"מאה שערים" שאליה מתייחס מכלול הספר, היא שכונה שלווה וגם דומיננטית, אך משום מה כל העולם כולו מתייחס אליה כאל הר ובראשו לבה המתפרצת מדי פעם ללא הודעה מוקדמת – הפגנות ומחאות תדירות – שההפתעה היא רק במינוריותה.

אפשר לראות את ה"ספונטניות" שבהכרזת כל הפגנה, כמופע של חברת הפקות מיוח"צנת, מאורגנת ומתודרכת, כאשר עוד לפני האירוע הדרמטי-המתוכנן יודעים להצהיר על "היכונו לעצרת הרבבות"…

בילדותי במאה שערים, שמעתי שהמצווה התרי"ד, זו שמגיעה אחרי התרי"ג המקובלות, היא פשוט "תהיה נורמלי". ואני חושב שהדיבר ה-11, זה שמגיע אחרי עשרת הדיברות, הוא ברור, מתבקש ופשוט זועק אלינו מתוך פסוקי התורה: אל תפגינו כל-כך הרבה.

פשוט תפגינו חוש הומור. כי זהו אכן המצרך הנדרש ביותר כיום בחיינו הציבוריים. כולם מתנהלים בחרון אף, בכובד ראש, ברצינות יתר, בלי חיוך. על כל דבר הכריזו דרך הפלקטים (מודעות הרחוב): "געוואלד", "שערורייה" ו"לא ייתכן". או "מעולם לא היה" ו"לעולם לא תהיה", ו"היה לא תהיה".

והלוא כל תולדותינו, מאז חורבן הבית והיציאה לגלות, היו מלוות בחיוך דקיק בתוך העצב הגדול, ביכולת הנצחית להמתיק גם את המר.

הילדות שלי, כמו של ידידי הרב בנימין קלוגר, ספוגה באהבת הזולת שהייתה בתוך חומת השכונה שלנו. זה מספר שבועות שאני קורא ושוב קורא כאחוז תזזית בספר, שמגלה טפח ומכסה טפחיים, ונזכר בערגה בטיפוסים שהלכו עליי פלאים, במאה שערים של אז, שם היו בזמנו גם אנשים "רגילים".

ב"מאה שערים שלי", ספרו של ר' בנימין קלוגר, מצאתי למשל את הסיפור על בית המדרש של תולדות אהרן.

לרבים הבאים כיום לאזור, החסידים הקנאים עטויי לבושי ה'זברות' שמסתובבים שם, נראים טבעיים מאד, אך כשאני גדלתי שם – הם היו רחוקים מקנאות ביום יום. התפילה והשירה ואהבת חברים היא שהייתה חלק מרכזי בחיי החסידות, והיא כמובן נמשכת עד היום, ולכן דווקא הפרק על חסידות תולדות אהרון, שמגלה דברים שאינם ידועים לבני דורנו, מצא חן בעיניי.

"הרבי מהחיידר ומבית הכנסת"…

מוצאה של חסידות תולדות אהרן – מחסידות שומרי אמונים, ע"ש מייסדה (הנקרא "ראש החבורה"), כ"ק האדמו"ר רבי אהרן ראטה זי"ע, ובפי כל – ר' אהרל'ה.

רבי אהרן נולד באונגוואר בשנת תרנ"ד, לרבי שמואל יעקב מברגסאז ולאימו מרת חיה יענטע, שחיו בדוחק רב. עוד בילדותו היה מתמיד עצום ותפילותיו נאמרו בקול רם. בצעירותו נקשר לאדמו"ר רבי צבי אלימלך שפירא מבלוז'וב זי"ע, בעל ה"צבי לצדיק", ורבים ממנהגיו, ובמיוחד השירה והזמרה, מקורם מבלוז'וב. הוא היה תלמידו בנגלה של רבי ישעיהו זילברשטיין מווייצען, וקיבל חסידות מרבי יהוסף מקאסאן ורבי ישראל מויז'ניץ, ובעיקר מרבי צבי אלימלך מבלוזו'ב (דינוב), כאמור.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה גיוס חובה בצבא ההונגרי. רבי אהרן נאלץ אז לברוח מפעסט לעיירה מאקעווע. לאחר נישואיו עם בתו של רבי יצחק כץ מבודפסט עבר לגור בעיר סאטמר, ולאחר זמן קצר עבר לברגסאז, שם התקרבו אליו ראשוני תלמידיו וניהלם כ"ראש חבורה". לאחר פטירת האדמו"ר מבלוז'וב החליט לעלות לארץ ישראל, לא לפני שביקש את רשותו של כ"ק האדמו"ר מהרי"ד מבעלז זי"ע.

בסוף שנת תרפ"ה עלה לארץ ישראל עם קומץ תלמידיו מהעיירה סאטמר – שהיוו את הבסיס לקהילתו והתיישב בירושלים, אליהם הצטרפו קומץ מבני ירושלים וקראו לחבורתם "שומרי אמונים". רבי אהרן הרבה לנסוע לעיר חברון ולשהות שם זמן ממושך, שם כתב את ספרו "נועם הלבבות".

בארבע שנותיו בירושלים, התקבצו סביבו כמה חסידים נאמנים שביקשו ללכת בדרכו בעבודת ה'. בתקופה זו פתח בית מדרש, בשם "אהל אלימלך", אולם מאורעות הדמים שהיו בירושלים ובחברון החלישו מאוד את גופו הצנום, ובשנת תרפ"ט, עקב בריאותו הרופפת, שסבל ממנה גם כך כמעט כל חייו, נאלץ לעזוב את ארץ ישראל. הוא שב לביתו בסאטמר, שם מצא קהילה חרבה. הוא נשאר בסאטמר קרוב לעשר שנים ושיקם מחדש את חבורת תלמידיו. כתוצאה ממחלוקת עבר לברגסאז ובה הקים את ישיבת "שומרי אמונים".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניסו תלמידיו בירושלים להשיג לו אישור מהמנדט הבריטי להגיע לארץ. כשהושג האישור בשנת ת"ש, שב לארץ והמשיך להנהיג את תלמידיו כאילו לא נעדר זמן רב כל כך.

חסידיו קרויים על שמו, "חסידי רבי אהרל'ה", והוא עצמו נודע כמחבר הספרים: "שומרי אמונים" על אמונה ואגרות "שולחן הטהור", "טהרת הקודש", "נועם הלבבות", "קונטרס הצוואה". תולדותיו מצויים בס' "עובדא דאהרן", ובספרים נוספים.

רבי אהרן התקין תקנות רבות לחסידיו. כגון: על החברה להיות מאוחדת ולבוא להתפלל בבית המדרש. על כל חסידיו הטיל את הלבוש הירושלמי – 'קאפטן' מפוספס, ומהנשים הנשואות דרש לחבוש מטפחת שחורה. הוא היה דורש מתלמידיו למסור נפשם לעבודת ה', בפרט בעבודת התפילה ביגיעה ובכוונה גדולה. התפילה שלו הייתה ידועה כמרקיעה שחקים.

שבע שנים לאחר עלייתו ארצה, בו' ניסן תש"ז, נפטר רבי אהרן בביתו. בן חמישים ושלוש שנים בלבד היה בפטירתו, ונטמן בהר הזיתים.

חסידות "שומרי אמונים" החלה לתפקד בשני ראשים, עם בנו האדמו"ר רבי אברהם חיים, וחתנו ראש החבורה, רבי אברהם יצחק הכהן קאהן, ובהמשך התפלגה לשניים:

הבן – רבי אברהם חיים ראטה, האדמו"ר משומרי אמונים, בנו יחידו של רבי אהרן, נולד בברגסאז בט"ו אדר תרפ"ד. הוא היה חתנו של האדמו"ר רבי מרדכי גולדמן מזוויהל, ממלא מקום אביו כאדמו"ר מברגסאז, דמות נמרצת ופעילה, שניהל את עדתו בבית מדרשו ברחוב מאה שערים. בשנת תשכ"א ייסד והקים את קריית "שומרי אמונים". בתשל"ו עבר לבני ברק, שם הקים בית מדרש וחצר לתפארת. מפורסם היה בתפילותיו ובניגוניו. דמות מיוחדת ומאירה בשלל הידיעות. נפטר בה' באלול תשע"ב.

החתן – רבי אברהם יצחק הכהן קאהן, שנפטר בחנוכה תשנ"ז, נולד בצפת, כבנם של רבי אהרן דוד ובתו של רבי משה דייטש מסיגעט. אביו, רבי אהרן דוד, רצה להעניק לבנו חינוך תורני מלא ובלתי מתפשר, ולכן החליט כי עליו לנסוע עם בני משפחתו להונגריה. המשפחה התיישבה בעיר הוינהאד, והילד אברהם יצחק למד בישיבתו של האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים. בסאטמר, הכיר הבחור אברהם יצחק את רבי אהרן ראטה אשר העריץ את הנער על שקדנותו בתורה ולקח אותו בהמשך כחתן לבתו יענטא. הוא עלה עם רבו לירושלים והסתופף בצילו עד יום פטירתו.

כאמור, רבי אברהם יצחק פרש מחסידות שומרי אמונים, יחד איתו פרשו גם רוב החסידים. בשנת תש"ז, הקים וייסד את חסידות "תולדות אהרן". הוא הקפיד מאוד על הלבוש הירושלמי ועל חובת הצניעות. הוא בנה מוסדות שונים והרחיב את החסידות מיום ליום, תוך הקפדה על התקנות שתיקן חותנו לחסידים. הוא אף פרסם מספר ספרים, ביניהם: "דברי אמונה", "תקוות הגאולה", "דרך אמונה", "אסיפת מכתבים" ועוד.

בשנת תשנ"ה, מעד האדמו"ר הזקן מ"תולדות אהרן" בדרכו לבית המדרש ונגרמו לו שברים רבים בגופו. מאז, רותק למיטתו. בשנת תשנ"ז, נפטר והובא למנוחות בהר הזיתים, ליד רבו וחותנו שכה העריץ, מה שהיה בבחינת "בחייהם ובמותם לא נפרדו".

בתום ימי השבעה, התפצלה החסידות לשניים. הבן הבכור רבי שמואל יעקב קרא לחבורתו "תולדות אברהם יצחק", והבן השני רבי דוד המשיך להנהיג את החבורה ב"תולדות אהרן".

אגב, בחיידר של תולדות אהרן כשהילדים רוצים להבדיל בין האדמו"ר למלמד התשב"ר – אומרים: "הרבי מהחיידר" ו"הרבי מבית הכנסת"…

תולדות אהרן המקורי
תולדות אהרן המקורי

בית המדרש 'תולדות אהרן'

קלוגר מספר בספרו: שכנים היינו לחסידות 'תולדות אהרן' המקורית, ברחוב עין יעקב 79. ביתנו נשק לקיר המזרח של ביהמ"ד תולדות אהרן. בלילות שבת התפללנו שם, עד למעשה שהיה אז אבי החליט שהוא עוזב על אתר. במוצ"ש, כשנודע על החלטת אבי, ביקש האדמו"ר לקרוא לו, שמע והצטער על המעשה שהיה.

בכל אופן, קשורים היינו לביהמ"ד, שטרם היה מה שהוא היום – קהל ענק, בשתי החצרות המקבילות.

אציין שבעבר, בילדותי ובבחרותי הייתי בא לכל טיש. בהיכל ביהמ"ד התאורה הייתה ללא חשמל (כדי שלא להשתמש בחשמל המופק תוך חילול שבת), אלא ב'לוקסים', אותם הכינו בחצות היום, והורמו אל על בעזרת חבלים. בנוסף להם היו קעריות שמן על מגש. אלו היו תלויות בתקרה, והורדו והועלו אף הן בעזרת חבלים.

כאמור, את האור הקלוש הפיצו כמה מנורות לוקס מלאות נפט, שכל אחת מהן בפני עצמה כמוה כתנור חם ומחניק. בית הכנסת היה צר מהכיל. המתפללים עמדו בצפיפות. בקושי יכולת למצוא מקום לעמוד ולהתפלל. החום ששרר בבית המדרש היה אפוא בלתי נסבל, אלא שאיש מהמתפללים לא שת לבו לכך. התפילה עצמה נערכה בזעקות רמות שאף הן דרשו מאמץ רב והגירו אגלי זיעה רבים ממצחי המתפללים.

תולדות אהרן של אז, לא הייתה גדולה כהיום. כאמור, היכל ביהמ"ד הורחב מדי כמה שנים, בעת שפינו דייר בצד השני. מתחת לביהמ"ד חפרו לעומק ויצרו מקווה. חצר ביהמ"ד הייתה די קטנה, והובילה למקווה ולשירותים. גם 7 המדרגות היו על חשבון חצר זו.

הכניסה לחצר ביהמ"ד תולדות אהרן הייתה ברחוב עונג שבת. באותו רחוב-סמטה, כמעט מול הכניסה, היה חדר האוכל של הישיבה שהיה באחת הדירות. בשבועיים שלפני פסח, הפך המקום למאפיית מצות שמורה. מבואות החצר הצרה התמלאו בגזעי עץ לחימום התנור (בחצר זו התגוררו ר' ישעי' אלטמן ומשפחתו הענפה, ודודי ר' מאיר צבי קלוגר, שמשם עבר למושב קוממיות, ולאחר מספר שנים חזר להתגורר באיזור, ליד תולדות אהרן הנוכחית, אך לא לזמן רב, ומשם עבר לשכונת גבעת שאול).

לפני הכניסה לביהמ"ד היה מטבחון קטן, שם היו ברזי המים לנטילת ידיים, וכן דוד גדול, כמעט כגודל דוד מים שעל הגגות, משם לקחו מים חמים לתה של שבת. לאחר שהכינו את התה ניגשו לטיש, שם ישב ר' זינדל זליקוביץ'. נקשו לו נקישה קטנה על הגב והוא הוציא מהקופסה חתיכת 'קוצקו צוקער' והגישו מאחורי הגב למבקש.

ברגע שהרבי נכנס בצעדים מהירים עד למקומו, החל לשיר 'שלום עליכם', תחילה לאט ועד להתלהבות העצומה ובדביקות רבה.

טרם היו פארענצ'עס, הבחורים וגם אברכים עמדו משני צידי השולחן מאחורי הספסלים-עם-המשענות, עליהם ישבו יושבי ה"טיש". האדמו"ר ישב בראש השולחן ומצידיו בניו ולאחריהם זקני החסידים. לאחר כל מאכל שהוגש שרו החסידים, והרבי העביר את שאריות העוף והפתיתים אל החסידים שמסרו אותם מיד ליד, כל אחד טועם מעט, עד שהצלחת נותרה נקייה כאילו שטפוה זה עתה.

בעת השירה הצטרף גם הרבי כשהוא מנענע את ראשו מצד לצד, עיניו עצומות ודופק בידיו על השולחן אך כולו שרעפים.

הטיש הסתיים לאחר הריקוד במעגל בשירת "נשמת כל חי", אליו מצטרפים מלבד יושבי הטיש, גם כל העומדים בצדדים ואורחים מבחוץ.

מאה שערים
מאה שערים

הנס שלי עם האדמו"ר

קראתי את הדברים הללו של קלוגר, ונזכרתי בסיפור אישי שלי יש עם תולדות אהרון:

בהיותי בן 3, ילד מפונק אחרי שלוש בנות, לקח אותי אבי לחלאק'ה למירון, כמנהג הירושלמים. עברו מאז הרבה עשורים, אך אני זוכר היטב כיצד הנסיעה למירון הייתה אורכת מעל שש שעות, במשאיות של חיים אטיק, כשאת הספסלים לישיבה לקחו מחסידי קרלין או מ'קהל יראים'.

יום החלאק'ה שלי היה ביום שישי, והנסיעה למירון התבצעה כבר ביום רביעי. אמי לא נסעה, כי היא היתה אז לפני לידה, אבל אבי לקח אותי יחד עם הדודים והחברים. ביום שישי, לאחר תפילת ותיקין, עשו לי את החלאק'ה, ואת הדרך חזרה עשינו, בניגוד להלוך, כבר באוטובוס. כילד לא נזהרתי מידי וכך קרה שקפצתי מהאוטובוס ופתחתי את הראש. 'הצלה', 'איחוד הצלה' או 'מד"א' לא היו אז במירון, ואת הראש פשוט חבשו לי עם חיתול. לאחר מכן, האוטובוס עם נוסעיו נסע לתחנת מד"א בצפת, ורק אחרי טיפול המשכנו לירושלים.

סיפר לי הרב דוד כדורי, בנו של המקובל הצדיק רבי יצחק כדורי זצ"ל, שהוא עמד כל הדרך, זאת כדי לאפשר לאבי לשבת איתי כל הדרך בצורה נוחה.

לירושלים הגענו כשעה וחצי לפני שבת. אבי מיהר איתי למקווה מאה שערים הנקרא 'לונצערס מקווה', ומי שזוכר – הדלת למקווה בזמנו הייתה בעלת קפיץ חזק. אבי נכנס לשם ואני אחריו, ואז הדלת הלכה אחורה ונתנה לי מכה, שכתוצאה ממנה עפתי ונפלתי, התעלפתי וקיבלתי זעזוע מח. לקחו אותי אז הביתה והביאו את ד"ר כהן וד"ר קוקס, שאמרו שאני חייב לשכב כעת במשך כמה ימים וכך אתאושש מהעילפון.

אבי תכנן מלכתחילה שלשבת יבואו הקרובים לראות את בן החלאק'ה, ואי אפשר כך שאני אשכב במיטה עטוף בתחבושות, ואז רץ לביתו של כ"ק האדמו"ר מתולדות אהרון זצ"ל שגר בצמוד למאה שערים, ברחוב סלונים. האדמו"ר היה אז ממש סוף ההכנות לקראת השבת, ומי שהכיר אותו ידע כיצד משעות הצהרים של יום שישי כבר לא ניתן להיכנס לביתו אלא רק להקשיב או לראות מבעד לחלון את קריאת שיר השירים ושאר התפילות במתיקות הידועה שלו. אך אבי לא חיכה לפתיחת הדלת אלא מיהר להיכנס פנימה ולספר לאדמו"ר מה שקרה לי. האדמו"ר לא חיכה גם הוא, ומיד יצא עם אבי אל ביתנו. הוא נכנס ושאל: מי המלמד שלו? אמרו לו: הרב נפתלי ויסנשטרן. הוא ביקש לקרוא לו, והמלמד אכן עלה, ואז האדמו"ר שאל אותו: מה למדתם עם הילדים לפני שהם נסעו למירון? מה שרתם איתם? המלמד התחיל לשיר ולחזור על הלימוד האחרון, ואז התעוררתי מהעילפון לתדהמת הנוכחים. האדמו"ר שם את ידו על מצחי, ואמר להוריי ביידיש: אל תדאגו, עוד יהיה לו זיכרון גדול…

ציונית במאה שערים?

יליד מאה שערים, ממשיך ומתאר הרב קלוגר בספרו, אם יבוא לביקור בשכונה כיום – יקירנה אך לא יכירנה. לא כולם לבשו את הלבוש הירושלמי או חלקו. אך כיום דמויות אחרות הן רוב תושבי השכונה ודגש רב ניתן ללבוש הירושלמי-מסורתי.

"פגשה אותי", מספר קלוגר, "גברת המשתייכת לפלג הכי קנאי במגזר נטורי קרתא, אנטי ציונית בכל רמ"חיה. היא דרה בלב השכונה, באותם כוכים המכילים לפחות מאה אלף שערים. ושם, בתוך המבוך הידוע רק ליודעי ח"ן, סמוך מאד למקום משכנה, יושבים אנשים ועסוקים כל היום בלשנוא את המדינה. אותה גברת סיפרה לי בסוד, שמידי יום אחר התפילה היא עושה לעצמה מנהג קבוע – מתפללת תפילה מיוחדת לשלום מדינת ישראל.

"ככה? פערתי עיניים משתוממות ונאלמתי דום.

"אז יש גם כיום כאלו ב'מישורים'"…

המחבר
המחבר, ר' בנימין קלוגר

יום שישי בצהרים בשוק מאה שערים מאה שערים 15

תגובה אחת
  1. אני מבקש ליצור קשר עם בנימין קלוגר
    האם אפשר לעזור לי?
    תוודה

השארת תגובה