מחיזבאללה ליהדות: בחזרה להר סיני

סיפורו המדהים של ר' אברהם סיני שערק משורות החיזבאללה בלבנון אל דף הגמרא בישראל ■ סיפורו של גר הצדק מצפת

אברהם סיני. צילום: אלימלך גרסטל
אברהם סיני. צילום: אלימלך גרסטל
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

הוא היה נער צעיר שגדל בצל ארגוני הטרור בלבנון ■ משפחתו שהתנגדה לטרור, הייתה יעד להתקפות הטרוריסטים שסבבו מכל כיוון ■ מאסר ממושך בבונקר לבנוני על ידי החיזבאללה, לימד אותו להיכנע ולהתגייס לשורות החיזבאללה ■ אף אחד לא ידע, אך בשקט ובהסתר הוא הדליף לישראל מידעים ביטחוניים סודיים במשך 14 שנה וסיכל עשרות פיגועים ואירועי טרור ■ פעמיים ניסו להוציאו להורג אך ניצל בנס ■ אחרי שעבר דרך חתחתים, מצא עצמו עולה לישראל, מתגייר ומצטרף לתלמידי ישיבת אור יקר בצפת ■ היום, ר' אברהם סיני, גר צדק מצפת, יושב על התורה ועל העבודה בישיבה בצפת, לא מרבה לספר על עברו אך בליבו שמחה תמידית: "הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה".

 

צילומים: אלימלך גרסטל, צפת

 

כשר' אברהם סיני הולך ברחוב הצפתי שליד ביתו, הוא לא מושך ולו זוג עיניים אחד. הוא לא שונה במאומה מהנוף החרדי בצפת, ונראה כמו עוד אחד מאלפי האברכים החרדיים המתגוררים בעיר. אין דבר שיגלה על עברו הסוער.

את העבר הזה הוא נוצר עמוק בלבו, ומה שמעניין אותו במהלך היום הוא בעיקר דף הגמרא עליו הוא שוקד בכולל של הישיבה הידועה 'אור יקר' בעיר, בראשות הרה"ג רבי ירמיה כהן שליט"א. על פניו של האברך עטור הזקן שיושב ולומד, לא נראים אותות של מי שהיה שנים רבות פעיל חיזבאללה בלבנון. השבוע, בראיון ל"כל הזמן" ניאות סיני לחזור לעברו המסעיר, ולטוות את סיפורו האישי שמתחיל בחברות בארגון הטרור הלבנוני ומסתיים בישיבה הצפתית הציורית.

"גדלתי בבית מוסלמי בלבנון", הוא פותח. "הבית בו גדלתי היה בית ימני, כלומר נגד הטרור ובעד הממשלה. טרוריסטים פלשתינים ששלטו על האזור, דאגו להציק לנו פעמים רבות בשל דעותינו. הם דאגו להעניש אותנו בדרכים שונות. למרות הכל, המשכנו להיות נגד הטרור ולא התחברנו לקיצוניות". בקוראן, אומר סיני, הוא גילה כי אין שום מצווה להיות 'שהאיד' או להילחם כנגד היהודים, והכל זה המצאה של קיצוניים. "אם אני מאמין בתורת משה שהיא תורת אמת, לא יתכן שאפעל נגדה באלימות. כל מה שממציאים היום זה הכל פוליטיקה, וזה החל מאז שהם התחילו לחבר את הדת עם הפוליטיקה. להיפך, מי שהורג את עצמו אסור לקבור אותו בבית קברות מוסלמי".

ב-82', עת הגיע הצבא הישראלי ללבנון, הוא גילה ידידים חדשים. "מאז שהם באו, קלטנו שהישראלים הם לטובתנו, לצד הימין בלבנון ונגד הטרור והפלסטינים. לא רציתי את כל הטרור שהיה עד אז, והישראלים העניקו לנו את החיים הכי טובים שיש, מכל בחינה. הם פתחו את הכל ונתנו לנו להיות חופשיים. כל מה שהם עשו, היה טוב. כשהם באו, פתאום לכולם היה עבודה, כסף, חיים טובים ושקט, בלי מלחמות. הבנו שמישהו בא להגן עלינו, להיות לטובתנו – כשזה כמובן גם לטובתם. כל מי שלא אהב את הטרוריסטים ורצה לחיות בשלום, קיבל את זה בשמחה. בערבית יש אמרה: 'כשהשכן שלך שבע – גם אתה תהיה שבע'".

עם הזמן, הוא נקשר לחיילים הישראלים. "התחברתי אליהם. בתחילה זה היה חיבור 'חפיף' כזה. הישראלים שם היו אנשים טובים, מבקרים אצלנו, עוזרים, ונותנים מזון ומים. הם באו לטובתי ואני מצידי חשתי שאני חייב להחזיר להם. לכן, אם ראיתי מחבלים או טרוריסטים, הייתי מעביר מידע לישראלים ומשמש כ'מודיע'. בזמן הזה, כמובן, בעיני הטרוריסטים הייתי בוגד ומרגל. אך אני רציתי שיהיה שקט בכפר, משום שכל פעם שהמחבלים ביצעו פיגועים, הצבא היה מקשה על האזרחים.

"בשנת 83', התחיל החיזבאללה לבצע עוד ועוד פיגועים, כמו הפלשתינים. בעצם המחבלים והפעילים היו אותם מחבלים פלשתינים מוכרים, אך הם רק שינו את השם ל'חיזבאללה' והמשיכו עם הפיגועים הישנים, כי בכך רצו לחבר את השיעים לחיזבאללה, משום שהם היו שם הרוב, והחיזבאללה אמר להם: הנה, תעבדו לטובתכם, זה לא קשור לפלשתינים. החיזבאללה התחיל להציק למשפחתי יותר ויותר, כי כמובן ידע את דעותינו הידועות. ב-85' החיזבאללה ניסה ממש להרוג אותנו, ואז ברחנו לדרום לבנון, לכפר בו היה בסיס של הצבא הישראלי ששלט באזור. ביום היינו הולכים לשטח ולאזור שלנו ובלילה ישנים במקום מוגן, מהפחד. כך זה נמשך, עד שיום אחד החיזבאללה עשה לנו מארב בתוך הבית, ואני ואבי ושניים מאחיי נחטפנו. כלאו אותי בבונקר מתחת לאדמה, ושם שהיתי שנה שלמה. היה לי קשה מאד בשנה הזאת. עינו אותי המון, חתכו בבשרי, והשיא היה כאשר שרפו מולי את בני התינוק בן 9 החודשים מול העיניים. קשה לתאר את הקושי שעברתי שם".

 

אברהם סיני בלימודו בישיבה. צילום: אלימלך גרסטל
אברהם סיני בלימודו בישיבה. צילום: אלימלך גרסטל

 

"התקדמתי בדרגות בחיזבאללה"

בשנה הזו, היה לו מעט זמן להרהר. "גדלתי בבית מוסלמי רגיל, ואף פעם לא הייתי במסגד. בכלל לא היה לנו מסגד בכפר, ואף פעם לא ממש למדתי את הדת המוסלמית. בבונקר, מצאתי ספר קוראן, ואז התחלתי לקרוא בו, כדי לדעת מה יש לחיזבאללה למכור. אולי בכלל הם בסדר ואני לא. ואז להפתעתי גיליתי שכל מה שהם הטיפו אליו, לא נמצא בקוראן. לא כתוב בו להילחם, ומה שכן כתוב בו זה למשל איך הקב"ה הוציא את אברהם אבינו מהאש, וכן את כל הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה לעם ישראל ביציאת מצרים, ומתן תורה על הר סיני. בזמן הזה התחלתי להאמין בקב"ה. הרבה עבר עלי עד אז: חטפו אותי, הייתי בכמה פיגועים, החיזבאללה שם לנו מטענים וירה עלינו לא פעם, אך אנחנו הצלחנו לשרוד ולא קרה לנו כלום. וכך התחלתי ללמוד וגם להאמין. ראיתי איך שהקב"ה אומר לך: אני בראתי אותך ואני אחראי עליך. בקוראן ישנה שאלה: האם העולם יכול לברוא נשמה? התשובה היא שלא. אם העולם לא יכול לברוא נשמה, כתוב שם, אז בוודאי שהוא גם לא יכול להוציא נשמה – אלא אם הקב"ה רוצה את הנשמה בחזרה, ואז הוא שולח שליח. כלומר, אם מחבל יהרוג אותי – הוא השליח להחזיר את נשמתי לקב"ה, משום שהוא החליט להרוג אותי ולא המחבל.

"נשבעתי אז לקב"ה שאני לא אעזוב אותו. ידעתי שיש בורא לעולם: הוציאו אותי להורג פעמיים, ניסו לירות בי ולא יצא כדור – כי הקב"ה לא רצה שאני אמות. פעם אחת, בבונקר, אחרי שהיה לי כה קשה בפנים וכבר היה עדיף למות, ניסתי לתלות את עצמי פעמיים – והחבל נחתך. הבנתי שהקב"ה לא רוצה שאמות".

לאחר שנה, בסוף 85', הוציאו אותו שוביו לחופשי. "יצאתי החוצה כאדם מאמין, וגרתי במעוז של החיזבאללה. הם האמינו שאני כבר שייך להם. רצתי אז למסגד, ושמעתי איך שהשייח' אומר: אם תתאבדו ותהיו 'שאהידים', תגיעו לגן עדן וילווה אתכם נחל של אש. אמרתי לעצמי: אם הכל כל כך טוב שם, למה השייח' לא הולך ועושה זאת בעצמו? זכרתי את הקוראן בעל-פה וידעתי שאין דברים כאלה. אותו שייח' שדיבר, היה גם זה שניסה להוציא אותי להורג והקב"ה הוציא אותי מידיו, אז היה ברור לי שלא אלך אחריו. החלטתי לעשות מעשה, ולהתחבר לגרעין הקשה של החיזבאללה. בתחילה הם חשדו בי, ולכן אמרתי להם שכל הבעיות שהיו עם משפחתי היו רק עם אחיי, ושלא יאשימו את כל המשפחה בגללם. וכך התקבלתי לשורותיהם וגרתי בתוכם, כשאני רואה כל דבר. כך היה זמן מה, עד שעליתי על חולית מחבלים שתכננו פיגוע נגד בסיס הצבא הישראלי. שמעתי על כך והייתי אכול ספיקות. מצד אחד היה בי מה שאמר: כבר יצאתי נקי מהחיזבאללה, אז מדוע ששוב אהיה חשוד? אבל אז החלטתי ועשיתי מעשה: באחד הימים שלאחר מכן, התחלתי לרוץ מרחק של 60 קילומטר, עד שהגעתי לצבא דרום לבנון הישראלי, שם נפגשתי עם הישראלים ממכריי, ומסרתי להם את המידע. אהבתי במיוחד אדם מסוים שהיה בא בזמנו לבית שלנו. נפגשתי אתו והצעתי לעבוד באופן קבוע בשביל ישראל בתוככי החיזבאללה, ואפילו הוא אמר לי: למה לך? כבר יצאת נקי. אם שרפו לך ילד אחד, כעת ישרפו לך את כל המשפחה.

"אבל התעקשתי. אמרתי לו: 'תראה מה שעשו לי, תראה את הגוף שלי. אם לא תיתן לי לעבוד איתך – אני אמצא מישהו אחר. זכותי לשנוא אותם כך ולהתנקם בהם, אחרי ששרפו לי ילד'. כמובן, לא מקבלים מיד כל מי שבא אלא בודקים אותו, וכך גם היה אצלי. במשך כמה חודשים בדקו אותי במבדקים שונים, ואז ביקשו שבאמת אתגייס לחיזבאללה, ושתלו אותי שם. הם הדריכו אותי בדיוק מה לעשות וממש דאגו שאגדל בדרגות בתוך החיזבאללה".

IMG_1189

 

"אף אחד לא רצה לגייר אותי"

בנקודה הזו, סיני ממעט לדבר. מעט מאד מותר לספר ולפרט. "אני יכול רק לומר שמנעתי הרבה מבצעים של החיזבאללה, הצלתי בס"ד הרבה מאד חיילים, ומנעתי פיגועים. עשיתי המון באותן שנים. הקב"ה רצה שאצליח. אני זוכר את הפיגוע הראשון שמנעתי: היו אלו 150 מחבלים, מהם 80 מתאבדים, שהיו אמורים להיכנס לבסיס ישראלי ולהרוג וגם לחטוף חיילים. אני ידעתי הכל על המבצע הזה: היכן הטילים שבהם תכננו להשתמש, מי ייצא למבצע, מי המאמנים, כמה מכוניות ישתתפו ועוד. סיפרתי את כל המידע הזה למפעילי, וב"ה הכוחות שלנו הכינו את עצמם. הצבא הטמין להם מלכודות בדרך, עלה עליהם לפני שהם עשו את הפיגוע הזה, והרג רבים מהם. יש לי המון סיפורים דומים, ורבים מהמחבלים שידיהם מלוכלכות בדם של ילדינו, חשפתי ודאגתי 'לסיים את העבודה'".

במשך 14 שנים, מ-86' עד לשנת 2000, סיני היה עמוק בתוך החיזבאללה וסייע לישראלים במניעת עוד ועוד אירועי טרור. "הייתי הולך בכל פעם ברגל מרחק 60 קילומטרים בלילה, נפגש עם הישראלים ומוסר את המידע, ולמחרת בלילה חוזר חזרה עוד פעם 60 קילומ'. כל-כך אהבתי את הישראלים, שהייתי 'שורף' את עצמי ועושה מאמץ אדיר להגיע אליהם והעיקר להביא את המידע. כל פעם שאמרו לי שסומכים עליי ושמנעתי פיגועים, הרגשתי שאני חייב לעמוד בזה, כדי להביא עוד משהו".

בשנת 97', החליט לעבור לישראל. "החלום שלי היה לעבור לכאן. ידעתי שאם אבוא לכאן, יהיה לי טוב". הוא לא ברח מלבנון, אלא סיכם מראש עם הצד הישראלי שיגיע עם משפחתו למחסום ויכניסו אותו, וכך בדיוק היה, והוא ומשפחתו התיישבו בצפת. במשך 3 השנים הבאות, המשיך לסייע לצבא והפעם מהצד השני של הגבול, ושירת בשייטת ועוד יחידות מובחרות מאד. "היית יוצא עם השייטת וחיל האוויר למשימות. הם היו מחדירים אותי לשטח, ל'עבודות', שלאחריהן הייתי חוזר. הייתי כבר הרבה יותר רגוע, כשידעתי שמשפחתי וילדיי בישראל, והיה בי אומץ לעשות יותר דברים. הייתי מחסל ביחידה גבוהה מאד, יחידה שאוספת מידעים מכל זרועות הביטחון, הצבא, השב"כ והמוסד, ואנחנו היינו עושים את העבודה. אם בתחילה אני הייתי זה שמביא את המידע, כעת כבר הייתי עושה בעצמי את העבודה לאחר שמידע על אירועי טרור מתוכננים הגיע מאחרים. בעיני זרועות הביטחון הייתי עדיף על כל חייל אחר, מאחר שהכרתי על בוריו את השטח ואת האנשים".

בערב יום כיפור תש"ס, החל המהפך האישי. "הייתי, כאמור, אדם מאמין. ישבנו אז אשתי ואני במרפסת, וראיתי את שכניי הולכים לבית-הכנסת. אמרתי לאשתי: מסגד היה עד היום לדעתנו הבית של הקב"ה, וגם בית כנסת הוא הבית של הקב"ה, וברצוני ללכת לשם. שאלתי שכן אם בכלל מותר לי, והוא השיב בחיוב. הרב של בית הכנסת אליו הגעתי, לא היה מהשכונה ולא הכיר אותי, וכיבד אותי והגיש לי כיפה לחבוש, כשהוא חושב שאני יהודי שלא מכיר את מצוות. למחרת יום כיפור הגיע אליי האחראי מהצבא, ידידי, וסיפרתי לו שהלכתי לבית-הכנסת וקיבלו אותי יפה. הוא התחיל לצחוק: מה יש לך לעשות שם? מפה לשם התחלתי ללכת עוד ועוד, ו'נדבקתי' בזה, בדרך של הקב"ה. בשביל להיות מאמין אני חייב להאמין בדת ובתורה, וחשתי שזו האמת שלי. המשכתי עם זה הלאה ורציתי להתגייר, אך ראיתי שאף אחד לא רוצה לגייר אותי. גם גורמים רשמיים מטעם המדינה עמדו נגדי ואמרו: אל תתגייר. לא הסכמתי לוותר, ואחרי אינספור מאמצים ותקופה ארוכה, התגיירתי לבסוף אצל הרב שמואל אליהו, רבה של צפת".

IMG_1183

"החיזבאללה מחפש אותי"

במפגש הראשון עם הרב אליהו, ר' אברהם סיני, אז עוד ערבי לבנוני, נתקף בהלם. "באותם לילות ארוכים שהלכתי עשרות קילומטרים ברגל, שאלתי פעם את הקב"ה: מדוע אתה שומר עליי? הרי אני לא הולך למסגד ואני בכלל בוגד?! כל השמירה הזו, הבנתי, אינה אני אלא של הקב"ה לבד שנותן לי להצליח. באותו לילה חלמתי חלום שאני נכנס לבית עתיק, ורואה רב מזוקן שלוקח ספר מהספריה. הבית הזה, היה לא אחר מאשר בית הרבנות בצפת. אמרתי אז לאשתי בהתרגשות: זה הרב שראיתי אוחז בספר בחלום, וזה הבית שראיתי. אז שאלתי את הקב"ה למה הוא שומר עליי, והיום אני יודע למה: כדי לספר את כל הניסים והנפלאות של הקב"ה שעושה ושומר, כשכל מה שעשה לי – זה למען כל אחד ואחד מעם ישראל, לא למעני. בשמים ידעו שאם יראו לי את הדרך, אלך בה.

"ולכן, למרות שאף אחד לא רצה לגייר אותי, התעקשתי והצלחתי לבסוף. הקב"ה הראה לי את הדרך ולא הייתי צריך לשאול אף אחד אם זה טוב לי או לא".

במשך 3 שנים רצופות ישב על כסאו הקבוע בישיבת 'אור יקר' ושקד על התורה. היום הוא יוצא מידי פעם להרצאות בהן הוא מספר את סיפורו המדהים. ואיומים מהחיזבאללה? הוא לא מפחד. "האם הם מחפשים אותי? שמעתי שכן, אבל אותי זה לא מעניין. אני כבר מצאתי. מצאתי את היהדות".

השארת תגובה