אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ: ניצולת השואה שמחלה לקאפו

סוכות כבר מאחורינו, ושמחת תורה לפנינו, אני יושבת מול המחשב ותוהה אם לספר על ההכנות לחג, על דילמות והתלבטויות הקשורות לאורחים ומתארחים, ולא, אני מוצאת את עצמי חוזרת לסיפור שסיפרה לי סבתי מהעבר השני של הקו

Birkenau_gate
Birkenau_gate
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

סוכות כבר מאחורינו, ושמחת תורה לפנינו, אני יושבת מול המחשב ותוהה אם לספר על ההכנות לחג, על דילמות והתלבטויות הקשורות לאורחים ומתארחים, ולא, אני מוצאת את עצמי חוזרת לסיפור שסיפרה לי סבתי מהעבר השני של הקו (היא מתגוררת בארה"ב).

זהו סיפור עליה, נערה צעירה ששרדה את מלחמת העולם השנייה ומצאה את עצמה ערב אחד בפריז, כשהיא צועדת לכיוון אולם קטן, שם נערכה מסיבת אירוסין לאחת מהבנות ששרדו יחד אתה את המלחמה.

רחובות פריז המו ממטיילים גם באותו יום אפור וסגרירי. הגשם ירד לו במין שלווה כזו, שטף את המדרכות ואת רגלי האנשים שפסעו.
היא נכנסה לאולם הקטן, התיישבה על כיסא, עוקבת אחר הנכנסות, מחכה לחברות שלה מ"שם". הן, הבנות שנותרו, הקפידו לשמור על קשר, ומובן שאף אחת לא בחרה להחמיץ את השמחות האישיות של אחיותיה לצרה. זאת הייתה הנקמה הגדולה ביותר בגרמנים שיכלו לחלום עליה. אנחנו כאן, ממשיכות את העם היהודי.

היא התלתה מבט באהיל שהשתלשל מתקרת האולם שקולות שמחה בקעו ממנו. הביטה בפניה הזוהרות של הכלה, שחרישי עצב ויגון עמוק נחבאו בקפלי העיניים, ואז הביטה בחלון. מבעד לריבוע הקטן נראה מזג אוויר סוער. האור בפנים האפיל על האפרוריות בחוץ. אנשים זרמו פנימה. קשה היה לזהות פרצופים ישנים. הפנים קיבלו צורה של אדם מאז הושבה להם החירות, לשלד גופם הוחזר אט אט מראה של אנוש. היא המשיכה לשבת, כשכל אחת שנכנסה בפתח זוכה למבט המנסה לקלוט נצנוץ היכר של עבר.
לפתע נצמדה למקומה, זאת היא! דפיקות הלב גברו בקצב. קשה לזהותה, אולם ללא צל של ספק זאת היא!
מ

בטן הצטלב. בחלקיק שנייה פענחה את האיתות ששידרה. "אל תגלי את זהותי לשאר הבנות שכאן", זאת היא, אנה הקאפו. דמות שמחקה מזיכרונה. השתנתה הגברת לבלי היכר.

סערת רגשות התחוללה בלבה פנימה. קרעיו של צילום נתאחו במוחה, העבר נתחלף לרגע בהווה. כן, גם אז ידעה אבל שתקה. אז, כשחזתה בבנות שהתגודדו בפינת החדר, כשראתה את הגופות המהלכות מתמלאות באנרגיה מורעלת שנבעה מכוח השנאה.

אנה התקרבה לעברה. כבר לא אותה בחורה צעירה הבוטחת בעצמה, אלא דמות שחוחה שאותות טרגדיה ניכרו בה היטב. עיניים כבויות, קמטים לא רק מזקנה.

"שלום", אמרה לה, ולסבתי יהודית רק נותר לרחם עליה. היא שתקה. מה היא יכולה לומר לה? רק רצתה לשאול אותה: מה היא עושה פה? מי הזמין אותה בכלל?

ושוב שתקה מול מציאות הזויה. מסיבת אירוסין, ואנה הקאפו מולה.

אנה השפילה את עיניה. סומק עז הציף את לחייה החיוורות. נטלה את ידה של סבתי שהתאבנה ולחצה אותה בחזקה. אנה נשברה.

בכי מר וסוער פרץ מתוכה. בעדינות משכה אותה לעבר המסדרון שהיה ריק מאנשים, כדי לא למשוך תשומת לב יתירה.

"יהודית, את בטח שונאת אותי. כועסת עליי… ראיתי שזיהית אותי מיד כשנכנסתי…" קטעי הברות ויבבות מגרונה.

"לא, אני לא", רצתה לומר לה ולא אמרה. רק המשיכה להביט באנה המסכנה. שקעה בערפל הזמן.

"יש לי בקשה אלייך", פנתה אליה אנה כשבריסיה עדיין תלויות הדמעות.

"עברתי סדרת בדיקות בבית חולים לפני שבוע. החליטו שצריך לנתח אותי, אבחנו גידול במוח. בעוד שבוע יערך הניתוח. יד ההשגחה. יד ההשגחה היא שהפגישה אותי אתך, אני מפחדת ללכת לבד. בואי איתי…"

רצתה לשאול אותה מדוע היא לבד? שוב שתקה.

אנה הושיטה לה פתק עליו שרבטה את כתובתה…והלכה

וסבתי נותרה עם הזיכרונות. כיצד אנה התעללה בהן, רמסה את כבודן, הפכה למשת"פית של הגרמנים

והנה היא כאן, סבתי יהודית משוטטת ברחובות פריז, מתלבטת, לא יכולה להתרכז, לא יכולה לשתף איש בלבטיה. הרי הוריה וכל שמונת אחיה ואחיותיה הלכו לבית עולמם…

"ידעה שיהיה לה קשה לסרב לבקשה שלה. מצד שני, האבזמים, הנעליים השחורות המבריקות, העונשים הקשים שהייתה מטילה עליהן התערבבו עם רגשות הרחמים שחשה.

כעבור מספר ימים היא מצאה את עצמה לצדה של הקאפו בבית החולים.

"יהודית, אני מפחדת. כל כך מפחדת מהניתוח, ואם …"
"

אנה! בבקשה, חמדתי, אל תדברי כך!" סבתי היסתה אותה.

"אולי זה יכפר ולו אך במקצת על חטאיי כלפיכן… התסלחי לי?" עיניה בערו בחשכה. יפחות חנוקות עלו מדמותה. הזו הקאפו שרעדו ממנה? הזו האישה שהילכה עליהן אימים? כה שברירית ואומללה היא. רגשות רחמים שהביאו אהבה עלו בה. כל כך אהבה אותה באותו רגע, כאילו היו אחיות בדם כל השנים. כמו האחיות שנרצחו לה.

"אחותי שלי, אחותי שלי", דמעותיה נמהלו בדמעותיה של אנה.

יהודית סבתי בכתה באותם רגעים על אהבת אם אמתית שנגדעה, על אהבה למשפחה שנגזלה ממנה, על האהבה שנחמסה מאנה. כאילו כל נחלי אהבה שהיו עצורים בלבה חודשים ארוכים נפרצו והופנו באחת אל אנה, אחותה החדשה.
בבוקר כשנכנס הרופא. הוא ראה נשים מרוגשות באופן שלא ראה מימיו.

"את אחותה?" שאל הרופא את סבתי.
"כן", ענתה לו בבטחה.
הפחד לבש צורה מאיימת.
"אל תעזבי לי את היד…" אנה התחננה, וסבתי לא עזבה עד שהזריקו לאחותה זריקת טשטוש.
"אחותי", צעקה אנה מתוך טשטוש.

"יש לי הרגשה רעה, רעה מאוד… את סולחת לי? תצעקי שאת סולחת! תבקשי מכולן לסלוח לי. אני אוהבת אתכן. גם אז אהבתי… רק שהטבע השרדן שלי…" ואז אנה נרדמה. החומר כבר השפיע עליה.

ידה של אנה נתונה בתוך ידה של סבתי, וכמו לבה שלה בתוך לבה של השנייה.
הרופא ביקש ממנה לצאת, הם צריכים להיכנס לחדר הניתוח.
"לכי לנוח. חזרי בעוד כמה שעות, זה ניתוח מסובך", הודיעה לה האחות.

והיא התעקשה. "הבטחתי לאחותי אנה שאהיה לצדה, לא אעזוב את אחותי", כן, היא שמעה את אשר הצהירה לאחות, היא אמרה "אחותי". אכן אנה הפכה בשעות מספר לאחותה, אחותה ממש. השעות חלפו בעצלתיים, ריחם החריף של התרופות שעמד גם בחדר ההמתנה טשטש אותה במקצת. היא ריחפה במעין מנהרת זמן. כנראה נרדמה. כשהתעוררה מצאה את עצמה מכוסה בשמיכת צמר, איש מהצוות כיסה אותה.

"אנה, אנה", נזכרה.
"אחות, אחות", קראה לעבר אחות, ביקשה ממנה לברר מה קורה.
רגעים רבים לא ימחו מלבי, ואילו הרגע הזה מכסה על שאר הרגעים.
אחות ורופא התקרבו לעברה כעבור כמחצית השעה.
"אחותך", כך הם אמרו לה. יותר נכון לאטו את המלים באטיות מפחידה.
"אחותך…"
"מה קרה לאחותי?" הזדעזעה.
"לא התעוררה!" הם הניחו יד מרגיעה על כתפה.
היא פרצה בבכי.
האחות התשיעית שלה נפטרה לבית עולמה…
הילדים מכינים את הקישוטים לסוכה, והדמעות שוטפות לי את העיניים. כמה אנשים לא זכו לשבת בסוכת אחים. ונחמה אחת בלב, סבתי היקרה שתחיה העניקה לקאפו מחילה. "אחותי את", כך היא אמרה לה, אחותי את.

השארת תגובה