הרופא אוסר לצום והחולה מרגיש שיכול לצום; מה דינו?

הלכה ברורה – מתשובותיו של הגאון רבי דוד יוסף, בעל הלכה ברורה ובנו ממשיך דרכו של מרן הגר"ע יוסף. והיום, ערב יום הכיפורים: על חולה שאם יתענה ביום הכיפורים יתכן ויגיע לסכנת נפשות

הגאון הרב דוד יוסף עם אביו מרן הגר"ע זצ"ל
הגאון הרב דוד יוסף עם אביו מרן הגר"ע זצ"ל
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

שאלה:

מי שיש לו מחלה פנימית והרופא קובע שאם יתענה ביום הכפורים יש ספק אם יבוא לידי חשש סכנה, ואילו החולה עצמו אומר שהוא מרגיש בעצמו בודאי שיכול להתענות, האם מותר לו להתענות ביום הכפורים?

תשובה:

בבואנו לעסוק בעניני חולה לענין יום הכפורים, עלינו להבהיר תחלה, שכשם שהרב שאינו רופא אינו יכול לקבוע את מצבו הרפואי של החולה, מפני שאינו רופא, ויכול הוא לקבוע רק את פסק ההלכה אחר ששומע ומבין בבירור את מצבו הרפואי של החולה, כך הרופא שאינו תלמיד חכם אינו יכול לפסוק הלכה, ואיש על מחנהו ואיש על דגלו, ולכן כששואלים את הרופא לגבי יום הכפורים, צריכה להיות זהירות מופלגת בהצגת השאלה, ואין זה נכון לשאול אותו בפשטות אם צריך החולה לצום ביום הכפורים או לא, (ובפרט אם הוא רופא שאינו דתי, או שאינו מבין כלל בהלכה), ולכן צריכה השאלה המופנית אל הרופא להיות כך: אם יצום אותו חולה ביום הכפורים, האם יש חשש שיבוא לידי סכנת נפשות?

תפקידו של הרופא הוא לקבוע את מצבו הרפואי של החולה, וכל שהרופא קובע שאין חשש שיבוא החולה לידי סכנה, אפילו אם אומר הרופא שמחמת הצום יחמיר מעט מצבו של החולה אבל בודאי שלא יבוא לידי סכנה, אסור לאותו חולה לאכול ביום הכפורים, ורק אם הרופא קובע שיש חשש סכנת נפשות אם יצום אותו חולה ביום הכפורים, אפילו אם לדברי הרופא יש ספק קל בלבד שמא יבוא לידי סכנת נפשות, אסור לאותו חולה לצום ביום הכפורים, וכמו שפסק בשלחן ערוך (סימן תריח סעיף א'), שאפילו כשהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו "אפשר" שיכבד עליו החולי ויסתכן מאכילין אותו.

ואפילו אם הרופא אומר שאין כאן חשש סכנה מיידית, אלא תבוא רק לאחר מכן, צריך החולה לאכול, מפני שפיקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה, וכמו שדרשו חז"ל (במסכת יומא דף פה ע"ב) מהפסוק (ויקרא יח ה'): "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם.

וחולה שאוכל ביום הכפורים אינו צריך כלל תשובה וכפרה על כך שאכל ביום הכפורים, כי אין ספק שלא עבר על חשש איסור אפילו קל שבקלים בזה שאכל ביום הכפורים, ואדרבה קיים מצוה באכילתו. ואם החולה רוצה להחמיר על עצמו ולהתענות, אינו רשאי. ואם מתענה לא רק שאינו עושה מצוה ממדת חסידות, אלא ענוש ייענש בידי שמים על כך, והרי הוא מתחייב בנפשו. ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת, על ידי תלמידי חכמים היכולים להשפיע עליו.

ופעם אחת לפני שנים רבות קבע הרופא לגבי סבי זקני הגה"צ רבי אברהם פטאל זצ"ל, שאם יצום ביום הכפורים יבוא לידי חשש סכנה, וסירב לשמוע בקול הרופא, וכשנודע הדבר למרן זצוק"ל, הלך בערב יום הכפורים לביתו של חמיו — סבי זקני, ושוחח עמו שעה ארוכה ושכנעו שעל פי ההלכה חייב הוא לשמוע בקול הרופא ולאכול ביום הכפורים, ושיש מצוה בדבר, ומאידך אם לא ישמע בקול הרופא הרי הוא מתחייב בנפשו ויש איסור חמור בדבר.

לאור הדברים האמורים, שקביעת מצבו של החולה צריכה להיעשות על ידי רופא מומחה, לכן חובה על כל אדם שסובל ממחלה פנימית המעוררת שאלה אם יכול הוא לצום ביום הכפורים, כגון חולה לב, או חולה סכרת, או חולה כליות וכיוצא בזה, לפנות תחלה קודם ערב יום הכפורים אל הרופא, ולשאול אותו אם לדעתו יכול הוא לצום ביום הכפורים, ולדקדק בנוסח השאלה כדי לדעת בבירור אם לדעת הרופא יש סכנה או אפילו ספק סכנה אם יצום ביום הכפורים, ואם אכן קבע הרופא שיש חשש סכנה אם יצום ביום הכפורים, עליו לפנות אל הרב ולשאול אותו כיצד עליו לאכול או לשתות ביום הכפורים, והרב יורה לו שצריך לאכול פחות פחות מכשיעור.

ולפי הניסיון שיש בידינו, ישנם חולים שהרופא קובע שדי להם באכילה מועטת כדי שלא יבואו לידי חשש סכנה ביום הכפורים, וישנם חולים שהרופא קובע שעליהם רק לשתות ביום הכפורים ואינם צריכים לאכול, וישנם חולים שהרופא קובע שצריכים הם גם לאכול וגם לשתות ביום הכפורים, ודברים אלו נקבעים רק על ידי שיקול דעת יסודי של רופא מומחה, ולכן חובה על החולה להקדים ולפנות אל הרופא קודם ערב יום הכפורים, כדי שיידע את מצבו הרפואי באופן ברור, ורק אחר ההבחנה הרפואית יפנה החולה אל הרב כדי שיורה לו כיצד עליו לאכול או לשתות ביום הכפורים.

ואם הרופא קובע שאם יתענה החולה ביום הכפורים יש חשש שיבוא לידי סכנה, והחולה אומר שמרגיש בעצמו שיכול להתענות ולא יבוא לידי סכנה, חייבים לשמוע בקול הרופא, וצריך החולה לאכול ביום הכפורים. ואין הבדל בזה בין אם הרופא גוי או יהודי. ואפילו אם הרופא הוא יהודי שאינו שומר מצוות, יש לשמוע בקול הרופא.

ואם היה הדבר להיפך, שהרופא אומר שהחולה יכול להתענות ביום הכפורים, ואין כל חשש שמא יבוא לידי סכנה, אבל החולה — שהוא יהודי ירא שמים ושומר תורה ומצוות — אומר שאף על פי שיודע שהוא יום הכפורים אינו יכול להתענות, וחושש שמא יבוא לידי סכנה, שומעים לחולה ומאכילין אותו. ואפילו אם מאה רופאים קובעים שהחולה יכול להתענות ואין בזה כל חשש סכנה, והחולה אומר שאינו יכול להתענות, שומעים לחולה, וכמו שנאמר (משלי יד): "לב יודע מרת נפשו".

וחולה שאוכל ביום הכפורים צריך לאכול פחות פחות מכשיעור, מפני שחיוב כרת האמור בתורה לגבי אכילה ביום הכפורים אינו אלא על אכילת "ככותבת" בתוך שיעור כדי אכילת פרס, וכשאוכל פחות משיעור "ככותבת" אין כאן חיוב כרת, ולכן צריך החולה החייב לאכול לאכול אכילה כזאת שלכל הפחות אין בה חשש איסור כרת, ולכן ראוי הדבר שיכין מערב יום הכפורים פרוסות מאכל של שלשים סמ"ק כל אחת, (שהוא בודאי שיעור פחות מ"ככותבת", שיש על אכילתה חיוב כרת ביום הכפורים). וכשצריך החולה לאכול, אוכל אחת מהן, ואחר שסיים האכילה ימתין כעשר דקות, (שהוא בודאי שיעור זמן של יותר מ"כדי אכילת פרס"), ויאכל לאחר מכן פרוסה שניה, ושוב אחר שסיים האכילה ימתין כעשר דקות, ויאכל לאחר מכן פרוסה שלישית, וכן הלאה עד שמסיים אכילתו. ואם יודע החולה בבירור שאחר שאכל פרוסה אחת או שתי פרוסות חלפה הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לאכול יותר ביום הכפורים.

וחולה ששותה ביום הכפורים, צריך לשתות מעט מעט פחות משיעור שתיית "כמלוא לוגמיו" בתוך כדי שיעור שתיית רביעית באדם בינוני. ושיעור כמלא לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא כארבעים סמ"ק. ולכן ישתה החולה כארבעים סמ"ק, וישהה חמש דקות, וישתה עוד ארבעים סמ"ק, ושוב ישהה עוד כחמש דקות, ושוב ישתה כארבעים סמ"ק, וכן הלאה, עד שישתה כל צרכו. ואם החולה מרגיש צימאון גדול, רשאי לשתות בכף גדולה בזה אחר זה אפילו כוס גדולה, ובלבד שלא ישתה רוב רביעית בבת אחת. ומכל מקום אם הרופא הבקי בדבר קובע שצריך לשתות מיד בלא כל שהייה רוב רביעית או יותר, ואם לא יעשה כן יבוא לידי חשש סכנה, משקין אותו כדברי הרופא. ואם מרגיש החולה שאחר ששתה פעם אחת כארבעים סמ"ק, או אחר ששתה פעמיים, שחלפה הסכנה והלכה לה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לשתות יותר ביום הכפורים.

השארת תגובה