דבר אליו • ממשיל בשנינה עם ילד מתוק

ילד מדבר
ילד מדבר

קיץ תתפ"ז

דפיקות נשמעו מתוך המכשיר הקטן שנח על השולחן, האמא הרימה אותו וזיהתה מייד את הסימן שהופיע על גבי המסכון- דלת מרצדת עם קווים קעורים (כלומר-קריקטורה של דפיקה מ.ו.) .

"הוא כאן!!!", היא כתבה מייד לבעלה והוסיפה סמיילי דומע, "מה יהיה? אני דואגת",

"תהיי חזקה!", כתב לה האבא חזרה באבירות, "יהיה בסדר!", את שניהם זה לא באמת שכנע אבל הם קמו מן הספה והתקרבו אל הדלת הדוממת, הדפיקות מן המכשיר המשיכו להישמע בחלל החדר והצליל היה מעיק למדי.

"טוב, תפתח אתה", היא כתבה לו לא מורידה את עיניה לרגע מן המסכון הקטן, לאחר שנייה הופיעו אצל האבא עוד שלושה סמיילים לחוצים נורא.

האבא פתח את הדלת ובפתח עמד איש נמוך עם משקפי זהב ותיק ג'יימס בונד.

"שלום לכם", הוא כתב לאחר שהוריד את התיק, "אני דוקטור גבי הרטמן, פסיכולוג התנהגותי, נעים מאד", הוא הוסיף כמה סמיילים מחייכים שהשרו קצת רוגע על הזוג המתוח.

"נעים מאד גם לנו", כתב האבא רשמית ואחר כך הוסיף פרחים בהיסוס (פרחים+סמיילי מהוסס).

"מה יש לנו כאן?", כתב הדוקטור,

"זה מוטי שלנו…", התפרצה האמא לשיחה בדממה , "הוא היה ילד כל כך מתוק… כל היום שיתף תמונות שלו עוזר לי במטבח, או עושה שיעורי בית, הוא ילד חכם ומוכשר, אבל לאחרונה משהו עובר עליו, הוא פשוט לא מוכן להשתמש במסכון שלו, בהתחלה חשבנו שזה משהו שיעבור עם הזמן, אבל זה רק הלך והחמיר, אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, אי אפשר להתכתב איתו בכלל, הוא לפעמים אפילו מכבה את המסכון שלו בכוונה, אני כבר שבועיים לא ישנה בלילות…",

"רגע רגע רגע", כתב הדוקטור, "מה הפירוש לא משתמש במסכון, הוא בכלל לא מתקשר?",

"טוב, את האמת… שהוא כן מתקשר", כתב האבא והוסיף שוב סמיילי מהסס, "אבל… אהם… לא דרך המסכון",

"מה הפירוש?", שאל הדוקטור והוסיף סמיילי נבוך (הכי קרוב לסמיילי שמבטא חוסר הבנה), "אז איך כן",

"טוב את האמת שזה באמת קצת מביך…", כתב האבא עם סמיילי מסמיק, "טוב אני אתן לך לראות בעצמך, הוא בחדר שלו, בהמשך המסדרון מימין",

הדוקטור כתב לייק בודד, והחל לפסוע לכיוון החדר של מוטי.

ציוץ של תוכי הפר את הדממה ששררה בבית,

"אהה, יש לו תוכי", ציין הדוקטור וניסה לשווא לחשוב איך מבטאים נימה של המהום דרך סמיילי,

"כככן, הוא מאד אוהב ציפורים", כתבה האמא, "כלומר מהסוג החי, לא דרך המסכון, הוא לא משתמש במסכון כמעט בכלל".

הם נכנסו אל החדר, מוטי ישב על המיטה ושיחק עם התוכי הגדול והצבעוני שלו שבאותו רגע הידס על כתפו, הוא לא שם לב שהם נכנסו,

"אהם", כתב האבא, והמסכון של מוטי זמזם מהקצה השני של החדר, מוטי לא שם לב גם אליו, הוא היה שקוע במשחק עם התוכי,

"אתה רואה?", כתב האבא לדוקטור, "הוא בכלל לא מחובר, מנותק לגמרי מהמערכת, אין תקשורת",

"אז איך הוא מתקשר איתכם?", שאל הדוקטור,

באותו רגע סובב מוטי את ראשו והבחין בחבורה שפלשה אל החדר שלו.

"היי אבא היי אמא, היי… אורח לא מוכר", אמר מוטי והשתמש בפה.

הדוקטור שלח שבע סמיילים נדהמים, הוא לא הצליח לכתוב מילה,

לאחר כמה שניות הוא התאושש, "אל תגידו לי שהוא משתמש בפהההההה!", הוא כתב והוסיף עוד כמה סמיילים נדהמים,

"כן", כתב האבא והוסיף סמיילי חיוור, "זה גם מה שאנחנו הגבנו בהתחלה, זה ממש מוזר אה?",

הדוקטור לא הגיב, והאמא שלחה אל האבא כמה סמיילים בוכים ומבוהלים לסירוגין,

"היייי", אמר מוטי, "אני כאן, אתם רוצים לומר לי משהו?",

האבא ניגש בשתיקה אל קצה החדר והרים את המסכון של מוטי, הוא הגיש אותו למוטי וכתב לו, "קח את המסכון מוטי, בבקשה תכבד את אבא שלך",

מוטי לקח את המסכון באי רצון בולט, "מה העניין להשתמש בזה?" הוא שאל ברוגז, "הרי כולנו כאן בחדר…",

"שלום לך מוטי!", כתב הדוקטור, "קוראים לי גבי ואני…",

"פסיכולוג שההורים שלי הזמינו כדי לשכנע אותי להשתמש במסכון", השלים מוטי את הדברים, "אל תטרח לכתוב, יותר קל לומר בפה",

"אל תתחצף מוטי!", כתבה האמא והוסיפה סמיילי של נו נו נו, "גם ככה אתה ככה (ציור של שתי אצבעות עם רווח צר ביניהן) מלקבל עונש",

"אהה, לא בכפייה", כתב לה הדוקטור במהירות, "את מעוררת אצלו אנטיגוניזם, אנחנו רוצים לגלות קודם כל מה היא הסיבה שהוא לא מוכן להשתמש במסכון שלו, רק לאחר מכן נוכל לגשת אל הטיפול עצמו",

האמא כתבה לו לייק בודד והפסיקה לכתוב אל מוטי, בשלב זה ההורים יצאו מהחדר.

"מוטי החביב", כתב הדוקטור למוטי לאחר שיצאו, "אתה נראה לי ילד חכם, ההורים שלך סיפרו לי שאתה מקבל ציונים טובים במבחנים ושכל המורים משבחים אותך, אמא שלך גם ציינה שאתה עוזר לה בבית הרבה, מה קרה לך לאחרונה? האם משהו מעיק עליך?",

"שום דבר לא מעיק עלי", אמר מוטי בקול רם כשהוא מביט בעצלתיים בהודעות של הפרופסור שהופיעו על המסכון, "אני בסדר גמור, למה אתה שואל?",

"אהה, (סמיילי מהוסס)", כתב הפרופסור למה אה אתה משתמש ב…אה… פה (סמיילי צוחק) שלך כדי לתקשר איתי? אתה יכול פשוט לכתוב לי, כמו שכולם עושים, ככה גם לא תצטרך להסתכל עלי כל הזמן כדי להבין את מה אני מנסה לומר לפי הטון או הפרצוף",

"כי נמאס לי כבר מהמסכון שלי", אמר מוטי,

"האם אתה רוצה גירסה חדשה יותר של מסכון?", כתב הדוקטור,

"לא לא לא", אמר מוטי, אני לא רוצה בכלל מסכון אני רוצה להסתכל על דברים אמיתיים ולא לראות הכל דרך מסכונים",

"ומדוע עדיף לך להסתכל על דברים לא דרך המסכון? (סמיילי מתפלא)", כתב הדוקטור, "אתה יודע שכל דבר שתראה דרך העיניים

שלך בלבד, יכול להיות בתוך המסכון ברזולוציות יותר גבוהות ובצבעים יותר חזקים, אתה יכול גם…",

"לשלוט על הרזולוציות בעצמי, אני יודע", קטע אותו מוטי, "לימדו אותי לשלוט על המסכון כשהייתי בן חמש, תודה אבל לא תודה,

נמאס לי מהמסכון הזה וזהו, אני אוהב לחיות בעולם הזה בלי מחיצות להרגיש אותו באמת כמו שאלוקים נתן לי אותו, להשתמש בכל החושים שלי, כן גם חוש הדיבור, הוא לא נועד רק בשביל שירה כמו שכולם חושבים היום",

"אתה יודע…", כתב הדוקטור, "הרבה מחקרים ביולוגיים טוענים שחוש הדיבור הוא בעצם שאריות של ההתפתחות האבולוציונית ושככ הנראה תיכף הוא יתנוון וישאר רק בשביל שירה…",

"אלו שטויות!", אמר מוטי בהתרסה, "מה אכפת לכם שמישהו מדבר דרך הפה? זה הכי טבעי בעולם, ובניגוד אליך אני חושב שדרך הפה אתה הרבה יותר מובן והרבה יותר מתומצת, ואתה גם לא צריך לכתוב כל הזמן",

הדוקטור כתב שלושה סמיילים משועממים ומגלגלי עיניים,

"אה, ואתה יכול להביט בעיניים של האנשים שאתה מדבר איתם", אמר מוטי והישיר אליו את מבטו, הדוקטור יצא לאחר כמה דקות מן החדר כשהוא מקיש על המסכון שלו בהרהור,

"נו דוקטור", כתבה האמא בדחיפות, "כמה זה חמור?",

"תראו", כתב הדוקטור בעודו מתקדם לכיוון הדלת, "אני מאד מקווה שזו הבעיה הרגילה של כאבי עיניים שנגרמים כתוצאה מהמסכון המרצד, מה שבדרך כלל מצריך משקפי מסך קלאסיים שפותרים את הבעיה ברגע",

"ואם זה לא זה?", כתב האבא,

"אם זה לא זה…", כתב הדוקטור ונעצר בסמיילי מהסס,

"אם זה לא זה, כנראה תצטרכו לשלוח אותו שוב לגן-מסך, אולי הוא אפילו יקבל כדורים לדיכוי הדיבור".

ההורים לא הגיבו.

"אתם מבינים", כתב הפרופסור, "אנחנו כבר לא בתקופה של לפני חמישים שנה שאז עוד חשבו שאפשר לשלב את התקשורת הרגילה עם התקשורת הטכנולוגית כמו שחלק מהאנשים רצו, היום זה או מסכון או לא להיות חלק מהחברה, בכלל אני חושב שאתם צריכים להיות קצת יותר קשוחים עם הילד שלכם, הוא לא יתחיל לשנות פה סדרי בראשית אה? זה ממש מגוחך".

השארת תגובה