71 שנה לפצצת האטום: העולם השתנה לנצח

70 שנה אחרי שהוטלה הפצצה הגרעינית הראשונה, שלא רק שינתה את מתארן של שתי ערים גדולות ביפן, אלא את העולם כולו, פורסמו לאחרונה ארבעה סיפורי-אטום מרתקים ובלתי ידועים מן ה-70שנה האחרונות • האם ייתכן שמרדכי וענונו, למרות שאולי לא התכוון לכך, הביא לחיזוק ההרתעה הישראלית, והאם הסי. איי. אי. האמריקני הוא זה שאיפשר את הפצת הגרעין גם לצפון-קוריאה ואיראן? • אוקראינה מגלידה מפצעי צ'רנוביל האנושים ומתכננת כור גרעיני חדש; והלוויין האמריקני מעורר מחדש את השאלה: האם היה ניסוי גרעיני משותף לישראל ולדרום אפריקה ב-1979

פצצה (1)
פצצה (1)

החודש לפני 71 שנים בדיוק, בשעה 8:15 בדיוק, הסתער באכזריות ילד קטן על עיר מרכזית ביפן והפך אותה לאיי חרבות. "הילד הקטן" ( Little Boy), כפי שכינו אותו האמריקנים, היה שמה של הפצצה שהתפוצצה מעל בית חולים קטן במרכז הירושימה.
60 קילוגרמים של אורניום גרמו לנזק המשתווה לפיצוץ כ-13-20 אלף טונות של חומר נפץ. לפחות 70 אלף בני אדם נהרגו בימים הראשונים שלאחר הפיצוץ. ולפי הערכות שונות, מספר הקורבנות כתוצאה מהפיצוץ, גל השריפות, הקרינה, התפשטות מחלות שונות וזיהום מקורות המים באזור הירושימה, היה קרוב יותר ל-140 אלף ואולי אף ל-200 אלף שנכחדו בעטייה של פצצת האטום האמריקנית.

16 שעות לאחר שיגור הפצצה, פרסם נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן, הודעה מיוחדת, בה האשים את היפאנים בפתיחת המלחמה, קרא לכניעתם המיידית וחשף את התוכנית הסודית של פיתוח הנשק הגרעיני האמריקני בפרויקט ששמו 'מנהטן'. "אנחנו מוכנים כעת להחריב בצורה מהירה יותר ובאופן מלא, כל אמצעי ייצור שיש ליפאנים מעל הקרקע בכל עיר. ושלא תהיה כאן טעות, אנו נשמיד באופן מלא את היכולת היפאנית לצאת למלחמה", הודיע נשיא המעצמה החשובה בעולם.

למי שעדיין היה ספק במימדיו של האסון הטראגי ביותר עלי אדמות ועל חומרת רצינותו של הדוד סם, קיבל את התשובה החדה והמוחלטת כעבור יומיים, אז הוטלה פצצת אטום שנייה על העיר נגסאקי, שכתוצאה ממנה נהרגו קרוב ל- 80 אלף בני אדם, והיא שהביאה את כניעתה של יפן כשבוע לאחר מכן, ב- 15 באוגוסט.

נגסאקי ספגה כאמור, את המהלומה השנייה, אולם התאריך ה- 6 לאוגוסט 1945, הוא זה המהווה נקודת ציון דרמטית בהיסטוריה העולמית בכלל ובתולדות הצבא בפרט, שכן, פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה הייתה זו שהוטלה על העיר הירושימה.

70 שנה אחרי, רבות כבר סופר, תועד ונכתב אודות המכה האטומית אשר בעקבותיה נרתעים כל אומות העולם מהתחמשותן הגרעינית של מדינות שונות עד עצם היום הזה. בעולם כזה בו המדינות השונות מתחמשות בכורים גרעיניים בזו אחר זו, בעילה זו או אחרת, בשקיפות מלאה או בעמימות נסתרת, בחרנו בארבעה סיפורי אטום מרתקים ובלתי ידועים מן ה-70 שנה האחרונות שנחשפו לאחרונה בכלי התקשורת.

אמצעי להגברת ההרתעה

מדיניות העמימות הגרעינית, המוצגת כהמצאה ישראלית ייחודית, הינה רק גרסה מקומית של תופעה כלל עולמית. תוכנית 'פרויקט מנהטן' האמריקנית גם היא התאפיינה בעמימות, שכן, עד להפצצה על הירושימה, האמריקנים הסתירו את עצם קיום התוכנית ואת כיווני התפתחותה. גם לאחר הטלת הפצצה על נגסאקי שמרו האמריקנים עדיין על סוד גדול, וטענו כי "לא נשארו בידיהם עוד פצצות".
לאמיתו של דבר, המדינות הגרעיניות כולן נוקטות במידה זו או אחרת, בעמימות, מהסיבה הפשוטה: שקיפות גרעינית היא מושג שטומן בחובו סתירה עמוקה. גם המדינות המודות שהצליחו להתחמש גרעינית, אינן מגלות לעולם בדיוק בכמה פצצות מדובר, היכן הן מאוחסנות ומה הן יכולותיהן.

את נוסחת העמימות שיצרה ישראל במשך כל השנים, לפיה היא לא תהיה הראשונה שתביא נשק גרעיני לאזור המזרח התיכון, מקובל לייחס לנשיא המדינה, שמעון פרס. פרשנים סבורים כי היה זה אלתור לשוני זריז של פרס בפגישת פתע שהתקיימה בבית הלבן עם הנשיא ג'ון קנדי באפריל 1963, ובהעדר פנאי לבדיקה מעמיקה עם ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. אלא שבתאריך ה- 4 בנובמבר, 27 שנה לפני שנרצח, ייצג יצחק רבין, יריבו המר של פרס גם בתחום הגרעיני, את ישראל באירוע שפרט את הנוסחה הגרעינית הישראלית לכל פרטיה. באותו שבוע, בשנת 1968, ניצחה ישראל במאבקה על היותה מעצמה גרעינית, וכמו בימי הקמת המדינה, התייצבו נגד ישראל גם באותה עת, שר החוץ ושר ההגנה האמריקנים, שניסו לשדל את ישראל לוותר על נשק גרעיני בתמורה למכירת 50 פנטומים – מטוסי הקרב האמריקניים, אולם הנשיא לינדון ג'ונסון הכריע לבסוף נגדם. ג'ונסון, שהבטיח עקרונית לראש הממשלה לוי אשכול למכור את הפנטומים, התלבט, בעוד מחלתו של אשכול הגיעה לשלב סופני. אשכול הלך לעולמו כעבור כארבעה חודשים וישראל נותרה עם עמימותה.

שנים רבות לאחר מכן עמדה מדיניות העמימות של ישראל להתפוצץ, כאשר מרגל האטום מרדכי ואנונו חשף לעולם את נשקה הגרעיני של ישראל. אלא שכיום, לדברי עיתון 'הארץ', השתלשלות האירועים בפרשיית ואנונו שכוללת את בריחתו לחו"ל כעובד מהכור הגרעין הישראלי, גילוי הסוד לתקשורת הזרה, חטיפתו על ידי המוסד לישראל, העונש החמור והמגבלות הביטחוניות בהם הוא נתון עד היום, נראים איכשהו כהשתלשלות אירועים אחת בלתי צפויה. יש מי שאומר כיום, שייתכן וכל זה היה חלק ממזימה ישראלית מתוכננת.

אם נתבונן במדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, שכאמור, נשמרת בקפדנות למעלה מחמישה עשורים, ניתן יהיה למצוא היגיון שקיים בתיאוריה הזו. ישראל, מתוקף מדיניותה זו, אינה משחררת פרטים על מה שקורה בדימונה, או באותו בסיס מסתורי של חיל האוויר אי שם בשפלה הפנימית. אולם, הפרסומים מפי ואנונו בתקשורת הזרה גרמו לשדרוגה של ההרתעה הישראלית כלפי אויבנו השכנים. שכן, מאותו רגע שקם אדם שמספק מידע פנימי וסודי, ולאחר מכן ננקטים נגדו אמצעים חריפים וקשים כדי להשתיקו, יש לדברים תוצאה כפולה; בכך מתחזקת מהימנותו של העד וקיימת הרגשה שהוא נושא עמו פרטים אמיתיים, אך באותה מידה – הצלחנו להפחיד עד מוות את כל מדינות האזור.

חודשיים לאחר התפוצצות פרשיית ואנונו, זה היה נשמע אכן כמו הסבר כמעט משכנע. כולם תמהו ושאלו, כיצד ייתכן שמערכת הביטחון הישראלית היא עד כדי כך חסרת מזל, שתאפשר לאדם כמו ואנונו לפתוח את פיו מבלי שתהיה לה מידה כלשהי של פיקוח על דברים מעין אלו. השאלות הללו הביאו כבר אז, אמנם רק בשולי הדיווח החדשותי, להערכות כי אפשר ומדובר בקונספירציה מקורית מתוצרת ישראלית, שמטרתה הייתה חשיפת יכולותיה הגרעיניות של ישראל.

מצד שני, היו כאלו שטענו וטוענים גם כיום שפרשת ואנונו נולדה ותפחה כרצף אנושי של טעויות ומעשי רשלנות. מדובר כבר בקבלתו של האיש לעבודה הסודית, דרך חוסר הפיקוח והבקרה על התנהלותו בהמשך, פרצות באבטחת הקמ"ג שאפשרו לו לאגור מידע ותצלומים, ובהמשך, אחרי מבצע החטיפה של 'המוסד', השמירה הרשלנית על העציר בדרכו לבית המשפט, כך שניתנה לו אפילו ההזדמנות לגלות לעולם שהוא נחטף ברומא ב- 30 בספטמבר.

גם אם הצליח אי-מי לשלול את תיאוריית הקונספירציה הזו, נשאלת עדיין השאלה, אם אמנם גרם ואנונו נזק כה כבד למדינה, כפי שטוענים במשך כל השנים בכירי מערכת הביטחון, איך ניתן לספק הערכה כלשהי על עוצמת הנזק? וזו מהסיבה הפשוטה, שהדיון על הפרשה בכלי התקשורת הישראליים מוגבל מעצם מהותו, כי ישראל עדיין מכחישה בתוקף שהיא מחזיקה בנשק גרעיני, ומשום שכלי התקשורת בארץ רשאים לצטט רק מקורות זרים באשר ליכולתה ההיפותטית בתחום זה.

יחד עם זאת, ניתן לומר שחלק מהמידע שפרסם בזמנו ה'סאנדיי טיימס' הלונדוני בשמו של ואנונו, היה אמנם בגדר חידוש גדול בזמנו, בייחוד לנוכח העובדה שסיפק אותו עובד לשעבר בכור. מנגד, לאחר כל כך הרבה שנים שחלפו ולא מעט פרסומים אחרים בחו"ל, אפשר להניח שחשיבותו של המידע התפוגגה ברובה עם הזמן. אלא שעל דבר אחד ניתן להסכים בבטחה – ואנונו, אם עשה זאת בזדון, על סמך עצמו או שהיה שליח למזימת הרתעה ישראלית מכוונת, תרם בסופו של דבר להרתעה הישראלית. העדות מבפנים על הכור נותחה ותועדה גם אצל המדינות השכנות, ויש לשער שהן הסיקו מכך את המסקנות המתבקשות באשר לעוצמתה של ישראל.

הגולם קם על יוצרו

אם מדברים על עמימות גרעינית, לפניכם פרצופה האמיתית של נוסחת העמימות האמריקנית, ושיא שפלותה. בשנות השמונים היה ריצ'ארד ברלו, איש סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, הסי. איי. אי., משוכנע שהקריירה שלו עומדת לפני זינוק. מתוך החומר המודיעיני שאליו הגיע, הבין שפקיסטן עוסקת ברכישת רכיבים המיועדים לנשק גרעיני, ואף התאימה את מטוסי האף-16 שרכשה מארצות-הברית לנשיאת פצצות גרעין.

הוא מיהר לדווח על כך לממונים עליו וציפה לברכות חמות, אלא שהוא ממש לא התכונן למכה שניחתה עליו כמעט באופן מידי. ברלו פוטר ממשרתו, ובמסדרונות הממשל הופצו גם שמועות על כך שהוא בעצם מרגל. אמנם חקירתו הפריכה את כל החשדות נגדו, אלא שזה לא עזר לו; ברלו עלה על משהו שהממשל האמריקני העדיף להסתיר.

מבחינת הבית הלבן בו שהה באותו זמן הנשיא רונלד רייגן, שיתוף הפעולה עם פקיסטן היה חיוני בתקופה שברית-המועצות איימה להשתלט על אפגניסטן, גם אם המחיר היה סיוע למדינה המוסלמית בהשגת נשק גרעיני. החשיפה של ברלו, לפיה הממשל למעשה עובר על החוק שאוסר על מכירת ציוד צבאי שעשוי לסייע בתפוצת נשק גרעיני בעולם, נתפש כבגידה. ברלו הורחק, והממשל יכול היה להמשיך לעשות עסקים עם הבכיר הפקיסטני שהיה אחראי על רכישת הטכנולוגיה הגרעינית – עבד אל-קדיר חאן.

אלא שכמו שקרה לארצות-הברית במקומות רבים אחרים בעולם, תוך זמן לא ארוך הפך משתף הפעולה לאיום ממשי. חאן היה לא רק אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית, אלא מי שסייע באופן משמעותי לאיראן, צפון קוריאה ולוב להתקדם לעבר השגת פצצת גרעין, שעלולה לשנות את מאזן הכוחות העולמי לרעת ארצות-הברית.

אם יש היום אדם אחד המזוהה עם הפצת הנשק הגרעיני, או ליתר דיוק, עם תעשיית הגרעין הצבאי הפקיסטני, כמו גם עם תפוצת הטכנולוגיה הגרעינית של פקיסטן, הרי זה עבד אל-קדיר חאן. חאן היה סטודנט צנוע להנדסת חומרים, שנהפך לשליט הבלתי מעורער של תעשיית הגרעין הפקיסטנית. הסי.איי.אי. אמנם עלה עליו בזמן, אבל זה ממש לא הפריע לו לשלוח את זרועות התמנון שלו לכמה מדינות שוחרות שלום וגם כמה כאלה שלא, כמו איראן וצפון קוריאה למשל.

צ'רנוביל זה פה

צ'רנוביל שנחבטה קשות אף היא מזרועה הארוכה והאימתנית של הפצצה האטומית, מתחילה לאחר שנים רבות להגליד מפצעיה ומגלה סימני חיים חדשים ומרעננים. אלא שיותר מ- 20 שנים אחרי האסון הנורא, דברים אחרים קורים באזור, ואלו, כפי שתקראו בשורות הבאות, אינם משמחים כלל וכלל.

לפי התיאור שפורסם לאחרונה ב'הארץ', כך נראית כיום פריפיאט, העיר הסמוך ביותר למתחם הכור הגרעיני בו אירעה התקלה הטראגית לפני 23 שנים שלימים נודע כאסון צ'רנוביל: "יער סבוך ופרוע מכסה את רחובה הראשי, עשב בוקע מתוך הכביש פורץ מבין המדרכות, ושיחים בגובה אדם מתפשטים במרפסות. לרחוב הראשי קוראים עדיין 'לנין' על שם תחנת הכוח הגרעיני, אך בשונה מערים אחרות באוקראינה, בפריפיאט אין מי שישנה את השם. אין גם מי שיסיר את הסמלים הקומוניסטיים המחלידים על גגות השיכונים".

לפני 23 שנים, ב- 27 באפריל 1986, כל 49 אלף תושבי העיר פונו בתוך שעתיים מבתיהם. יותר מ- 1,000 אוטובוסים שעטו אז אל העיר מקייב הסמוכה וסילקו לצמיתות את התושבים, שהתבקשו לקחת איתם את התינוקות ואת המסמכים האישיים שלהם בלבד.

36 שעות לפני כן, ב- 1:23 לפנות בוקר של ה- 26 באפריל, התנפצה כיפת הכור הגרעיני 'צ'רנוביל 4', שהיה ממוקם כארבעה קילומטרים מפריפיאט. אסון צ'רנוביל – התאונה החמורה ביותר שקרתה אי פעם בתחנת כוח גרעינית, נתפש אז בעולם כתמרור אזהרה מפחיד בדרך למה שמכונה 'סוף העולם'. נשורת גרעינית נחתה על ראשיהם של תושבי האזור מבלי שאלה היו מודעים לכך. היא חלחלה לכל מקום אפשרי – לבתים, לקרקע ולמי השתייה וגרמה נזקים בריאותיים לעשרות אלפי בני אדם – בעיקר בבלארוס, באוקראינה וברוסיה, שהיו אז כולן חלק מברית המועצות.

ייצור חשמל מגרעין, שהוצג עד אז כעניין שאינו מזהם את האוויר, התגלה כעסק ביש מלוכלך ומסוכן מאוד. מיליוני בני אדם במערב החיים בסמיכות לתחנות כוח גרעיניות הבינו כתוצאה מכך, שבינם לבין גורלם של התושבים בערים הסמוכות לצ'רנוביל, מפרידה רק טעות אנוש קטנה של מהנדס או אפילו מפעיל זוטר. בעקבות כך, הקפיאו מדינות רבות את תוכניות הגרעין שלהן – אף אחת מהן לא רצתה להירשם בהיסטוריה כצ'רנוביל השנייה.

שנים לא רבות לאחר התאונה המחרידה הזו, ההרגשה ששום דבר לא השתנה, נעשית חזקה יותר ויותר. כוח ההרתעה כתוצאה מאימת אסון צ'רנוביל היה קיים אמנם על-פני שנות ה- 90 , ותרם להצלחתן של מפלגות וארגונים למען הסביבה במטרה לגרום לבלימתם של הקמת כורים גרעיניים חדשים באירופה.

אוקראינה עצמה כיבתה סופית את הכור בצ'רנוביל רק בשנת 2000 לאחר לחץ קבוע וממושך מצד האיחוד האירופי, אך כשמחירי האנרגיה חוזרים לעלות, ושריפה של פחם ונפט מבשלת את העולם, נדמה כי הסכנה של אסון גרעיני כבר נראית קצת פחות מבהילה. כמעט כל המדינות המסוגלות לכך מרעננות את תוכנית הגרעין האזרחי שלהן – ואפילו אוקראינה עצמה רואה את האיום הכרוך בתוכנית מעין זו כמשהו השייך לעבר הרחוק.

"באופן עקרוני, בלתי אפשרי שתתרחש שוב תאונה דומה לזאת שקרתה בצ'רנוביל", צוטט יורי נדשקובסקי, נשיא תאגיד הגרעין הממשלתי האוקראיני. כבר כיום, כמחצית מתצרוכת החשמל של אוקראינה מסופקת על ידי כורים גרעיניים, וספינת הדגל של מערכת הגרעין האוקראינית היא הכור החדש 'חמלניצקי 2' שנמצא במערב המדינה, שעל השלמתו הכריזה ראש הממשלה יוליה טימושנקו לאחרונה.

"אנחנו מאמינים שאפשר להאריך את פעילות הכורים הקיימים לפחות ב- 15 שנים, תוך שמירה על תקנות בטיחות מחמירות", אמר נדשקובסקי, והוסיף כי "נכון שגרעין זה נושא מאוד רגיש באוקראינה. עברו קצת יותר מ- 20 שנים מאז האסון והזיכרון עדיין טרי. אך כמומחה, אני יכול להבטיח שבתקופה הזאת עשתה אוקראינה פעולות משמעותיות בתחום הבטיחות. התעשייה הגרעינית שלנו עברה מודרניזציה. צוותים בינלאומיים בודקים בקביעות את הכורים שלנו, ואין מדינה שנתונה לפיקוח מחמיר כמונו. בשנות ה-80 עבדתי בכור גרעיני בכמה תפקידים, ואני יכול להבטיח מניסיון, שהתעשייה הגרעינית שלנו שונה לגמרי".

בקייב הסמוכה, מהלך שעה נסיעה בין יערות מחטניים ועיירות נחשלות, אסון צ'רנוביל הוא כיום, לדברי כתב 'הארץ' עפרי אילני ששהה באוקראינה, הוא לא יותר מזיכרון עמום. "בקייב כבר לא חושבים על זה. מודאגים יותר מהמצב הכלכלי ומהבעיות עם רוסיה. אם מישהו יבוא היום לקייב ויגיד שיש ענן רדיואקטיבי בדרך מצ'רנוביל, ברור שאנשים יהיו בפאניקה. אבל כל עוד זה לא קורה, אנשים יותר מודאגים מאיך הם יחממו את בתיהם בחורף", אמרה לו כריסטינה שומנקו, תושבת הבירה.

למי שמגיע לביקור בצ'רנוביל ואינו יודע מה התרחש במקום, עשוי המקום להיראות כמו סתם מפעל מתפורר. אך אי שם מתחת לשכבות הבטון שנערמו בחופזה, ממשיכים חומרים רדיואקטיביים ארוכי חיים להתפרק ולפלוט קרינה ממיתה. ליבת הכור קבורה תחת 'הסרקופג' – הר של בטון שנערם שכבה על גבי שכבה, כדי לחסום את הקרינה.

בקיץ שעבר, הסתיים פרויקט ייצוב הסרקופג, שנעשה במימון נרחב של האיחוד האירופי, וכעת הוסרה סכנת ההתמוטטות של המבנה האמור לאטום את הקרינה, ומי הגשמים היורדים עליו כבר אינם נושאים עמם חומרים מסוכנים לנהרות שבסביבה. עם זאת, בשנים הקרובות תתחיל בנייה מאסיבית של מבנה עצום בצורת כיפה, שאמור לאטום את הכור באופן הרמטי.

בינתיים, בפריפיאט, ממשיך העשב לצמוח עם או בלי קרינה, ותושבים לא מעטים של האזור הנרחב שפונה מביעים ספק בנוגע לאזהרות על השפעות ארוכות טווח של התאונה. עם זאת, קשישים שפונו בשנות ה- 80 החלו עוקפים את המחסומים, חוזרים בהדרגה לכפרים ולבתים שלהם שמסביב לפריפיאט ומשתקעים שם באופן לא חוקי. בתחילה עוד ניסתה הממשלה לפנות אותם, אבל בגלל עיקשותם והעובדה שהם חזרו בכל פעם מחדש, החליטה הממשלה לתת להם תמיכה מסוימת ולספק להם אמצעי קיום בסיסיים ופיקוח רפואי. ועד כמה שזה נשמע מגוחך – לאו דווקא בגלל הקרינה, אלא סתם בגלל שמדובר בישישים.
ואוקראינה, המדינה שספגה את רוב הנזק, ממשיכה לחלום בימים אלו על תוכניות גרעין.

הלוויין האמריקאי מגלה פרטים חדשים

בספטמבר 1979 קלט לוויין של המודיעין האמריקאי שכיסה את האוקיינוס ההודי, הבזק במרחק כמה מאות קילומטרים מחופי דרום אפריקה. לוויינים מסוג זה הוצבו בחלל כדי לעקוב אחר ניסויים גרעיניים.

למען האמת, כבר ב- 1963 חתמו ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה על הסכם שאסר, באופן חלקי, לבצע ניסויים גרעיניים בים, באטמוספרה ובחלל. ומאז 1996 יש אמנה מקיפה האוסרת ניסויים גרעיניים בים, באוויר, בחלל וביבשה, שגם ישראל חתומה עליה. ההבזק של פיצוץ גרעיני הינו קצר מאוד, והוא מפיץ אור וקרינת גמא. הלוויינים האמריקנים הללו צוידו בחיישנים שנועדו לגלות בדיוק את המאפיינים האלה, ובקהיליית המודיעין האמריקאית ומחוצה לה העריכו שמה שקלט הלוויין היה פיצוץ גרעיני.

גרסאות רבות, אפשרויות וסברות שונות הועלו על שולחנות הוועידה של אנשי המודיעין בעולם, חלקן תלו את ההבזק כאזעקת שווא סתמית שמקורה בתקלה במערכת הגילוי של הלוויין. אולם ההנחה של

רוב חברי הוועדה הייתה, שהסימנים מצביעים על פיצוץ גרעיני. הם שיערו גם, שספינות של חיל הים הדרום אפריקאי יצאו ליעד באוקיינוס ההודי, שם ערכו ניסוי גרעיני. רוב חברי צוות הבדיקה העריכו שהניסוי היה משותף לישראל ולדרום אפריקה. הערכה מודיעינית אחרת קבעה, שהניסוי היה ישראלי בלבד, והערכה שלישית, שפורסמה באותה תקופה קבעה, כי גם אם לא היה זה ניסוי משותף, מדענים מהוועדה לאנרגיה אטומית בישראל ומהכור הגרעיני בדימונה היו בשעת הניסוי באחת מספינות הליווי ובחנו את התוצאות.

כך או כך, סודו של ההבזק נשמר חודשים רבים עד לפרסומו על ידי רשת סי. בי. אס. ב- 20 בפברואר 1980. החשדות למעורבות ישראלית בניסוי היו למעשה מבוססים גם על פרסומים שהתייחסו לשיתוף פעולה גרעיני בין המדינות. דרום אפריקה החלה לפתח את תוכנית הגרעין שלה ב- 1949, ולשם כך נעזרה בידע, טכנולוגיה וכורי מחקר להפקת חשמל שרכשה מארצות-הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה.

ב- 1976 חדלו מדינות המערב מקשרי הגרעין שלהן עם דרום אפריקה, לאחר שהתברר שהמדינה החלה לפתח תוכנית גרעין צבאית. לפי פרסומים זרים, באותו זמן החל להתהדק שיתוף הפעולה הגרעיני של משטר האפרטהייד עם ישראל. הוא כלל, לפי אותם פרסומים, החלפת ידע וביקורים הדדיים של חברי הוועדה לאנרגיה אטומית של שתי המדינות.

ישראל ודרום אפריקה הכחישו נמרצות את הטענות על שיתוף פעולה גרעיני ביניהן בכלל, ועל הניסוי הספציפי בפרט. בהודעה הדרום אפריקאית נאמר כי "דרום אפריקה לא נעזרה במדינה זרה בפיתוח הנשק הגרעיני, ומעולם לא עשתה ניסוי גרעיני – לא אטמוספרי ולא תת קרקעי. כמו כן, דרום אפריקה גם לא הייתה מעורבת בניסוי גרעיני של מדינה אחרת".

אבל ב- 1997, בביקור של אחד העיתונאים הבכירים בישראל בדרום אפריקה לצורך תחקיר על הנושא, הוא שמע הצהרות אחרות. "כן, זה בהחלט היה ניסוי גרעיני", אמר ל'הארץ' עזיז פהד, סגן שר החוץ בממשלתו של הנשיא נלסון מנדלה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שדובר רשמי אישר שההבזק ב- 1979 היה ניסוי גרעיני.

התייחסות נוספת לשיתוף הפעולה הגרעיני עם ישראל, באה מפיו של גנרל קונסטנד פיליון, שבשנים 1976 – 1980 היה מפקד כוחות היבשה של צבא דרום אפריקה, ואחר כך היה רמטכ"ל. "רצינו להשיג ידע גרעיני מכל מי שיכולנו וגם מישראל", הדגיש פיליון.

פיליון, שנפגש בישראל עם קצינים בכירים, מעיד כי התנגד לתוכנית הגרעינית של ארצו, וראה בה בזבוז כספים ומשאבים. "במקום המיליארדים שהוצאנו על נשק גרעיני, יכולנו לרכוש טנקים וציוד צבאי. אמר פיליון ובעצם חיזק את החשד לפיו היה כאן ניסוי גרעיני.
לאמיתו של דבר, גם בחלוף 35 שנים מאז, אין עדיין ודאות מוחלטת שמקורו של ההבזק שנקלט בחיישני הלוויין האמריקאי היה ניסוי גרעיני, שלפי פרסומים זרים ישראל הייתה מעורבת בו. אולם, בחינה מחודשת של טכנולוגיית הלוויינים שהייתה בשימוש אז, ובנוסף לכך הפרשנות של הסימנים המעידים שנקלטו ושיחות עם מומחים מערביים, מחזקות את ההערכה השלטת, כי אכן היה מדובר בניסוי גרעיני במעורבות ישראלית.

אם ישראל אכן הייתה מעורבת באופן פעיל בניסוי בדרום אפריקה, פירוש הדבר שהיא הפרה את התחייבותה לארה"ב. אבל אם נציגיה היו רק משקיפים שבחנו את תוצאות הניסוי, להלכה ישראל לא הפרה את התחייבותה והיא בעצם נהנתה מכל העולמות; גם לטעון שכיבדה את ההסכם, וגם ליהנות מידע רב על ניסוי גרעיני, שאולי סייע לה להימנע מביצוע אחד כזה בעצמה

השארת תגובה