עליית הדורות • מנוחה פוקס בהדרכת הורים

שוב נדמו ילדיי, ככל ילדי ישראל, לחמורים של ממש, וככל שגדלו בשנה, כך גדלה אמתחתם ותפחה ותפחה והשמינה ושקלה יותר ויותר • מנוחה פוקס התלבטה האם היא כבדה יותר ממשקלם של נושאיה בעצמם? • עד בואו של הרעיון הבא

מנוחה פוקס
מנוחה פוקס

עקב בעיות גב שתקפו אותי מאז היותי אם צעירה, החלטתי באופן חד משמעי:

אצל ילדי זה לא יקרה!

ניסיתי להסביר למנהלם הנכבד של ילדיי, שפחות ספרי לימוד לא יהפכו את העם המופלא הזה לאנאלפבית, ושאולי כדאי להפחית במספר הספרים, אבל המנהל לא הקשיב לדברי ולא שעה לתחנוניי.

במשך מספר שלנים נאלצו ילדיי, כמו כל חבריהם, לשמש כ"חמורים נושאי ילקוטים", עד שהגתה חברתי (החרדה מפני אותו עניין) רעיון טוב:

נשכנע את המורים לארגן ארון בכיתתם, הילדים יכניסו את תכולת הילקוט לארון, והספרים יישארו שם עד ליום הלימודים הבא.

הרעיון לא הלהיב את ההורים. דווקא הם התרעמו שספרי הלימוד נשארים בכתה.

כך, הם אמרו, הילדים אינם משננים את חומר הלימוד ותמיד יש להם תירוץ:

החומש שהם רגילים אליו נשאר בכתה, ספר שופטים נשאר שם, או גרוע יותר – שאינם יכולים להכין שיעורי בית בגיאוגרפיה, כי השאירו את הספר בכיתה.

די היה למורים לשמוע מספר תגובות והערות מפי ההורים או מהפתקאות שנשלחו ורעיון הארון נגוז וירד לטמיון.

שוב נדמו ילדיי, ככל ילדי ישראל, לחמורים של ממש, וככל שגדלו בשנה, כך גדלה אמתחתם ותפחה ותפחה והשמינה ושקלה יותר ויותר, עד שהתלבטתי אם אין היא כבדה יותר ממשקלם של נושאיה בעצמם.

כך עד בואו של הרעיון הבא.

בחנות הילקוטים מצאתי אותו בפעם הראשונה.

תוך רגע רכשתי כאלו לכל ילדיי.

הצלה שכזו:

ילקוט נישא בעגלה מיוחדת. לראווה ולתפארת. איזה רעיון, איזו המצאה גאונית.

המצאה ג-או-נית!

והמחיר? – נכון, לא מעט בכלל, אפילו הרבה מאוד, וכשקונים לכמה ילדים הוא גבוה מאוד מאוד מאוד, אבל כל מחיר שווה, ובלבד שלא יסבלו סבל רב מכאבי גב באיזשהו שלב, כפי שסבלה וסובלת אמא שלהם עד עצם היום הזה.

הילדים היו כל כך מאושרים. גם לא יסבלו מכאבי גב עד סוף הימים וגם, מה נחמד יותר מעגלה מתוקה, חזקה ומיוחדת? מהקטנה עד הגדול היו כולם מאושרים, והעבירו את הימים עד סוף החופשה בליטופים ובחלומות וורודים.

ביום הלמודים הראשון, התעוררו ילדיי בשעת בוקר, שמעולם לא התעוררו בה. ההתרגשות הייתה עצומה. גם יום ראשון ללימודים וגם הפעם הראשונה שבה יצאו לכיתה עם ילקוט על עגלה..

כל ילד נטל את ילקוטו, הלבישו והטעינו על העגלה הצבעונית, הסתובב עמו בבית כאילו עושה חזרות גנרליות איך זה לצעוד עם עגלה מובילה ילקוט,

ואז נעמדה כל החבורה ליד דלת הבית, בקומה שלישית ללא מעלית וחשבה לעצמה:

איך יורדים עם עגלה?

אמר אחד: מדרגה אחר מדרגה!

אמר השני: אולי עדיף שכל אחד יעזור לשני ואז יעלו השניים למעלה להביא עוד ילקוט ועגלה.

אמר השלישי ובזאת הכריע ביניהם:

מה הבעיה? לוקחים בשתי ידיים את העגלה ועל הגב את הילקוט וכך יורדים במדרגות.

ואכן ללא כל בעייה ירדה החבורה מאושרת ושמחה במדרגות.

לאחר זמן לא ארוך מדי ראיתי אותם מבעד לחלון. איזו התרגשות. הם פסעו ברחוב כשהעגלה נמשכת אחריהם והילקוט נישא על גבה. הגב לא נשבר והכול כשורה.

נופפתי להם מהחלון, מחייכת לעצמי בהנאה למראה גבם הזקוף.

בצהריים הם חזרו כל אחד וסיפורו על הכתה, על המורה ועל החברים שלא הופיעו ביום הראשון כי עברו דירה או מסיבה אחרת.

בזה אחר זה השליכו את העגלה בקצה הפרוזדור ואת הילקוט ליטפו בשתי ידיים זוהרות ונשאוהו בכבוד למקומו.

הראשון שהעז היה הבכור:

"אמא", הוא אמר, "היה חבל על הכסף. זו עגלה שאינה מסוגלת אפילו לעלות 3 מדרגות. הדרך מליאה מדרגות שעולות מרחוב לרחוב והיינו צריכים לסחוב את הילקוט על הגב ולמשוך את העגלה ביד. זה היה ממש ממש כבד, אמא,."

"נכון" – קראו באומץ האחרים, "זה טוב רק למי שלומד ממש ליד בית הספר, כמו למשל…"

כל אחד הביא דוגמאות מילדים שביתם צמוד לבית הספר.

"זהו, להם אין שום מדרגות, הם גרים ממש ממש ליד"

הילדה שבכתה ב' הבינה פתאום וקראה:

"אבל, אימא, מי שגר ממש ליד בית הספר, לא צריך בכלל עגלה, כי הגב לא יישבר לו מדרך כל כך קצרה!"

"אה, נכון" – הריעו הילדים במקהלה.

ביום הבא הילדים יצאו מרוגשים לכתה, אולי אפילו יותר מרוגשים מאתמול.

איזו הקלה. לא צריך למשוך עגלה, רק ילקוט קליל על הגב וזהו זה.

אולי לפעמים צריכים לסחוב ילקוט וגם עגלה בשביל להבין שלסחוב ילקוט זה לא כל כך נורא?!

השארת תגובה