אבא, אמא, כסף… • שרה פכטר ב'אמא מחליפה'

האם ההורים שלנו באמת חייבים לנו כל ימי חיינו? האם הם צריכים לכסות את המשכנתא של הילדים ולגנוז את החלומות שלהם? • שרה פכטר על תובנה ביחסי הורים וילדים. תובנה שנפלה לה בעקבות שיחת טלפון

איך-לחסוך-כסף
איך-לחסוך-כסף
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

"אני רותחת!"

הקול שלה לא הותיר מקום לטעות. נקודת הרתיחה הגיעה. היא כועסת, מאוד, עד כדי כך שיכולתי לחוש באדים שעולים מן השפופרת.

"מה קרה?" נחרדתי.

"ההורים שלי!" כל הברה רשפה גיצים. "אחי שכנע אותם להשקיע סכום מטורף בעסקה, הוא הסביר להם שמדובר בעסקה שתכניס רווחים גדולים, זאת לא הפעם הראשונה שהוא נוהג כך, ותמיד העסקה מתגלה ככישלון, ובכל זאת הוא מצליח לשכנע אותם פעם אחר פעם, איך הם עוד לא קלטו שכל סכום שמגיע אליו נעלם???"

"נו, אז מה? מה את רוצה מהם? זכותם, זה הכסף שלהם", עדיין לא הבנתי לאן היא חותרת.

"את לא מבינה?" שתקתי. פחדתי להודות שאני לא מבינה.

"כל זה בזמן שאנחנו, הבת והחתן שלהם, נמצאים ב'אוברדרפט' עמוק, בחובות עצומים על הדירה, עם משכנתא שאוכלת את כל המשכורת, שלא נדבר על כך שהתפשרתי על הגן של הילדה ושלחתי אותה למקום זול".

"או-קיי", ניסיתי לשחק בפאזל שהיא הניחה לי על השולחן ולחשוב לפני שאני משיבה. היא התפרצה להרהורים: "את לא חושבת שבמקום לבזבז עשרות אלפי דולרים על עסקה הזויה, הם היו צריכים להתחשב בבת שלהם?! אני הבת שלהם, מצבי הכלכלי רחוק מלהיות שפיר. שיהיה להם קצת אכפת ממני".

"דיברת איתם?" חקרתי.

"לא, ציפיתי שהם יבינו לבד", היא לא קלטה עד כמה היא חסרת היגיון.

"אכפת להם ממך, אבל הם לא ראו קשר בין מצבך הכלכלי לבין העסקה שהם עשו רגע לפני הפנסיה, להפך אולי הם חושבים שירוויחו ויוכלו לעזור לך כפליים", ניסיתי למצוא נקודת זכות אצל ההורים שלה.

"אני לא יודעת", הייתה התגובה המידית שלה. "רק שאני מוצאת את עצמי שחקנית במשחק חינוכי שמטרתו ללמד אותי מהו הערך של כסף, לא לזלזל בכסף, להזיע כדי להשיג אותו. סליחה, היום כשאני בעצמי כבר אמא ואחראית לילדים, אני יכולה להגיד לך דבר אחד: אם יש להורים אפשרות כלכלית, חובה עליהם לעזור לילדיהם".

 מוזר, כי השיחה הזאת הצטרפה בדיוק לשיחה שהייתה לי בבוקר עם קולגה בעבודה. "התאכזבתי ממה שחמותי קנתה לילדים שלי לחג: משחק עלוב בשקלים ספורים. נו, באמת, היא לא יכלה לפתוח קצת את הארנק? המצב הכלכלי שלהם מאפשר להם, ללא ספק, להשקיע קצת יותר במתנות לנכדים. קמצנים", היא פסקה באחת.

"האם ההורים חייבים לנו? מוכרחים להמשיך ולפרנס אותנו או לפחות לתמוך בנו כל ימי חיינו? איפה עובר הקו בין 'מגיע לנו' לבין 'זכותם להחליט מה לתת'.

"את מקשיבה לי?" החברה הרותחת הייתה עדיין מעבר לקו.

"אני לא יודעת מה לומר לך", התנסחתי בזהירות. "מצד אחד, אני מאוד מבינה אותך. זה מרגיז לחשוב שאת מחשבנת כאן כל שקל עלוב, וההורים שלך מפזרים דולרים על עסקאות שמתגלות ככישלון מצד אחיך, מצד שני, האם ההורים שלנו באמת חייבים לנו כל ימי חיינו? האם הם מוכרחים לגנוז חלומות של שנים, ולכסות לנו משכנתא במקום זה?"

"אוי, באמת שרה, את לא רוצה לתת לילדים שלך ה-כ-ל?"

השאלה שלה נותרה בחלל האוויר, גם בשעות אחר הצהריים כשלבת שלי התחשק מאוד לקנות חולצה חדשה ובמסגרת  התקציב המחושב שאני משתדלת לא לעבור, לא נשארו לי אפילו כמה פרוטות בשביל זה. אני נזקקתי למשקפי שמש חדשים, במקום אלה שמסגרתם נשברה, ולבסוף החלטתי שאדביק את המסגרת ואמתין עם הקנייה שלי לחודש הבא. העיקר שתהיה לבת שלי חולצה, כמו שהיא רוצה. כך יעשו גם הורים רבים שאני מכירה. אבל מה אם ההורים מחליטים שלא לתת? האם באופן אוטומטי מתייגים אותם כהורים אנוכיים, קמצנים?

יש הורים שמספרים בגאווה כי: "אין לנו כסף, אבל 'גירדנו' כל אגורה כדי לאפשר לבת שלנו להצטרף למחנה קיץ יקר, היא צעירה ועכשיו זה הזמן שלה לחוות חוויות ללא עול ואחריות". לעומת ההורים האלה, תשמעו את זוג ההורים שיש להם כסף ולא מעט, והם אומרים לבת שלהם שאם היא רוצה ללכת למחנה הקיץ היקר כדאי מאוד שהיא תתחיל לעבוד ולחסוך ותממן חלק ממנו.

 אני לא באה לשפוט מה טוב ומה ראוי. ניסיתי ללבן עם חברתי הרותחת את הסוגיה. מה שברור הוא, שכהורים עלינו לתת, לתת שלא על מנת לקבל. הילד מקבל מאתנו ההורים, נתינה שכוללת כלים להתמודדות עם החיים, ערכים, מידות, וכן, גם כסף, כי נתינה כוללת גם כסף. חוגים עולים כסף, השכלה עולה כסף, ואם אנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו לפלס את דרכם בשבילי החיים, עלינו לעזור להם. וגם אם אין לנו תמיד היכולת הכלכלית להעניק את כל מה שהיינו רוצים להעניק לילד, אפשר לעמוד מאחוריו, לתמוך בו, לתת לו את הכוח ואת הידיעה שאנחנו איתו.

נזכרתי באמא שלי שהופיעה כאן רק אתמול עם שקית ענקית עמוסה במשחקים קטנים מהחנות הידועה של 'הכול בשקל'. "הלוואי שהיה לי יותר. הייתי קונה את כל חנות הצעצועים לנכדים שלי", היא התנצלה. ומיד הוציאה מהתיק שלה עוד שי לחג עבורי, "עוד מעט, כשיהיה לי יותר כסף, אקנה לך ז'קט מהמם שראיתי ב'גאולה'".

הסתכלתי עליה, על אמא שלי, ופתאום הבנתי. הפאזל התחבר. "סיפרת לי שההורים שלך קנו לך סיר לחץ יקר לחג", הזכרתי לחברה הרותחת שבתחילה נשפה בבוז, כי מהם כמה מאות שקלים מול רבבות?

"תביני, הם חושבים עלייך. זה לא משנה כמה אתה נותן, ואם יש באפשרותך לתת ואתה נותן הרבה או מעט. מה שחשוב הוא הרצון לתת, עצם הרצון הזה נוטע בילדים את התחושה שמישהו אוהב אותם ודואג להם, וזו הנתינה האמתית".

השארת תגובה