"ראוי לספרדים לברך ברכת "הגומל" על נסיעה בשיעור פרסה"

הלכה ברורה – תושבותיו של חבר מועצת חכמי התורה הגאון רבי דוד יוסף, בנו ממשיך דרכו של מרן הגר"ע יוסף • והשבוע: מי שיוצא לטיול ארוך בימי בין הזמנים, או שיוצא לקמפ הכרוך בנסיעה רחוקה, האם צריך לברך ברכת "הגומל" בשם ומלכות?

הגאון הרב דוד יוסף עם אביו מרן הגר"ע זצ"ל
הגאון הרב דוד יוסף עם אביו מרן הגר"ע זצ"ל
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

שאלה:

1. מי שיוצא לטיול ארוך בימי בין הזמנים, או שיוצא לקמפ הכרוך בנסיעה רחוקה, האם צריך לברך ברכת "הגומל" בשם ומלכות?

2. אם באמת צריך לברך ברכת "הגומל" כשיצא לנסיעה רחוקה, מה הדין כשחונה באמצע מסעו באיזה מקום, האם צריך להמתין מלברך ברכת "הגומל" עד שחוזר למחוז חפצו בסיום המסע?

תשובה:

1. מנהג האשכנזים שלא לברך ברכת "הגומל" כשנוסע מעיר לעיר אפילו כשהמרחק ביניהם רב ביותר ואין מקום ישוב בדרך, ורק כשהלך במדבר במקום שמצויים בו לסטים וחיות רעות, וכן כשנוסע בדרכים שיש בהם חזקת סכנה, כגון מחמת שיש בהם לפעמים מחבלים מרצחים וכיוצא בזה, (וכמו שמצוי בכבישי יהודה ושומרון שבזמנינו) מברך "הגומל", ואפילו נוסע שיעור זמן מועט שהוא פחות משיעור פרסה.

אבל מנהג רוב קהילות הספרדים לברך "הגומל" אפילו כשנסע מעיר לעיר כל שנסע במשך שבעים ושתים דקות מחוץ לעיר, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה הם. ויש קהילות מהספרדים שנהגו שלא לברך "הגומל" על נסיעה מעיר לעיר.

ובזמנינו שנוסעים במכוניות מהירות ומצויות תאונות דרכים רבות עם הרוגים ופצועים, ראוי לכל הספרדים לברך ברכת "הגומל" על כל נסיעה כשיעור פרסה, ואפילו מצויות באותו כביש מכוניות רבות ורואים אלו את אלו, ואפילו אם בסמוך לאותו כביש יש מקומות ישוב. (ובדרכים שיש בהם חזקת סכנה כגון בכבישי יהודה ושומרון מברך "הגומל" אפילו נוסע פחות משיעור פרסה, וכנ"ל). ושיעור פרסה האמור לענין זה היינו כשנוסע מחוץ לעיר שבעים ושתים דקות או יותר.

2. מי שיוצא למסע בימי בין הזמנים, וחונה במקום מסוים, ואין זו רק חניה לצורך מנוחה או הכנה להמשך הנסיעה, אלא הוא מקום שמטרתו היתה להגיע לשם כחלק מנסיעתו, וחונה שם זמן מסוים, יכול לברך "הגומל" במקום חנייתו, ולאחר מכן כשחוזר לביתו לחיים טובים ולשלום, למנהג הספרדים ועדות המזרח חוזר ומברך ברכת "הגומל".

נימוקים ומקורות: תחלה נברר אם בכלל הנוסע מעיר לעיר בנסיעה רחוקה צריך לברך ברכת "הגומל". הנה הרא"ש (ברכות פרק ט' סימן ג') כתב, שנהגו באשכנז ובצרפת שאין מברכין הגומל כשהולכין מעיר לעיר, שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדברות שמצויים שם חיות ולסטים, ומה שאמרו בירושלמי (ברכות פרק ד' הלכה ד') שכל הדרכים בחזקת סכנה, לא אמרו כן אלא לענין תפלת הדרך בלבד, אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה. וכן כתבו תלמידי רבנו יונה (פרק ט' דף מג ע"א) שמנהג צרפת שאינם מברכים מעיר לעיר. והטור (סימן ריט) הביא דברי הרא"ש, ושכן כתב הר"ר יוסף לענין חולה דדוקא נפל למטה, ושכן כתב הראב"ד דדוקא מכה של חלל שיש בה סכנה, ושוב הביא הטור בשם הרמב"ם שכתב שבכל דרך ובכל חולי צריך להודות, וסיים הטור שכן נוהגין בספרד. ומרן הבית יוסף העיר על דברי הטור בשם הרמב"ם, שאינו מבואר בדברי הרמב"ם, אבל יש ללמוד כן ממה שכתב (בפרק י' מהלכות ברכות הלכה ח') "הולכי דרכים", ולא כתב "הולכי מדבריות", ומשמע דבכל הולך דרך קאמר, ולמד מזה הטור לענין חולה דבכל חולי קאמר. וכתב עוד הבית יוסף דאפשר דהרמב"ן גרסינן, שכתב כן בהדיא בתורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות, שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (שבת לב ע"א), וכן בדרך כל הולכי דרכים צריכים להודות, ושכן כתב בשו"ת הרשב"א (חלק א' סימן פב וחלק ז' סימן לח), וסיים הרשב"א שאין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק, ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים ריחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז ע"ב). וכתב עוד הבית יוסף, שהטור שהביא לאחר מכן דברי הירושלמי (שם) שכל הדרכים בחזקת סכנה וכל החלאים בחזקת סכנה הם, כוונתו לומר שכשם שבדברי הירושלמי לענין כל החלאים בחזקת סכנה א"א לפרש אלא לענין הגומל, כך לענין הולכי דרכים מה שאמרו כל הדרכים בחזקת סכנה היינו לענין ברכת הגומל, דתרוייהו בחד לישנא מיתנו. ובאמת שכדברי הבית יוסף בתחלת דבריו בדעת הרמב"ם כתב בהדיא גם רבנו מנוח שם לדייק מדברי הרמב"ם דסבירא ליה דבכל דרך מברך הגומל, ונראה שמסכים לזה. וע"ש. ועיין עוד לרבנו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' (עמוד רנג).

ובשלחן ערוך (סימן ריט סעיף ז') הביא חילוקי המנהגים בין אשכנז וצרפת לבין ספרד, וסיים שלמנהג ספרד בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפילו בפחות מפרסה מברך. ועיין לרבי דוד עראמה על הרמב"ם (פרק י' מהלכות ברכות הלכה ח') והמהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש (סימן ריט סק"ז) ובפתח הדביר חלק ג' (דף שיג ע"ד) שהביאו להלכה מנהג ספרד. אולם הכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף) הביא מנהג כמה מקומות שלא לברך הגומל כשהולכים מעיר לעיר אפילו יותר מפרסה, ותמה על זה, וכתב ליישב מנהגם שהולכים ובאים ביום אחד או בפחות, וכיון שאין סכנה לא קבלו עליהם המנהג לברך בכגון זה, ושמטעם זה נהגו שלא לברך כשהולכים מהעיר לכפרים דרך הים אף על פי שהוא יותר מפרסה, דלא קבלו עליהם מנהג זה. וכן מרן החיד"א בספר לדוד אמת (סימן כג אות ח') כתב, שמנהג ספרד לברך כשהולכים מעיר לעיר פרסה, ולהלן (אות ט') כתב שנהגו שלא לברך כשהולכים בים מהעיר לכפרים, וכן נהגו שלא לברך אם הולכים ביבשה אם המקום קרוב אף אם הוא יותר מפרסה. ועיין עוד למהר"ח פלאג'י בספר חיים (סימן כו אות ה') ובבית עובד (דיני הגומל אות יט דף קד ע"א) ובשו"ת פני יצחק חלק א' (הלכות ברכות מערכת הגומל אות סט) שכתבו גם כן שלא נהגו לברך בנסיעה מעיר לעיר. ועיין בערוך השלחן (סעיף י') שכתב שבזמנינו אין שייך ברכת הגומל ביבשה ובישוב אלא רק בים ובמדבריות, ושמימינו לא שמענו מי שיברך הגומל בבא מן הדרך המורגלת. וע"ש.

אולם נראה שבזמנינו שרגילים לנסוע מחוץ לעיר במהירות, ומצויות תאונות דרכים קשות שיש בהם הרוגים ופצועים, ופעמים רבות ודבר יום ביומו שמגיעים למצב של כמעט תאונה וכפסע בינם לבין המות, והנסיעה בזמנינו היא בגדר חזקת סכנה, ראוי לכל הספרדים לנהוג כמנהג ספרד שהביאו הטור והשלחן ערוך, ולברך הגומל על נסיעה כשיעור זמן פרסה מחוץ לעיר. וכן כתב טעם זה בספר ברכת ה' חלק ד' (פרק ו' אות כד). ועיין בשו"ת אור לציון חלק ב' (פרק יד אות מב) שכתב, שאם נוסע בכביש שיש בו מכוניות רבות, ורואים אלו את אלו, חשיב כנוסע בתוך העיר שאינו מברך הגומל, ובהערה שם כתב שסכנת תאונות דרכים אינה בכלל תקנת חז"ל לברך עליה הגומל, שהרי בודאי שאף הנוסע שעה וחומש בתוך העיר, וכגון בערים הגדולות, אינו מברך אף על פי שיש סכנת תאונות דרכים, ועל כרחך שעיקר התקנה היתה רק באופן שיש חשש לסטים וחיות רעות. וע"ש. וכן כתב בשו"ת עולת יצחק חלק ב' (סימן ה'). אולם לענ"ד נראה פשוט שיש לחלק בזה בין נסיעה בתוך העיר לבין נסיעה מחוץ לעיר, שבנסיעה מחוץ לעיר הרי הוא בכלל "הולכי דרכים", ותיקנו חכמים שיברך משום דכל הדרכים בחזקת סכנה, וכל שיש חשש סכנה, בין מלסטים וחיות רעות, ובין מתאונות דרכים צריך לברך, אבל בנוסע בתוך העיר אינו בכלל "הולכי דרכים" כלל, ואינו בכלל תקנת חז"ל, ודמי לשאר סכנות שאינם מכלל אותם ארבעה שתיקנו חכמים להודות, שלמנהג הספרדים אינם מברכים הגומל, [ומה גם שחשש תאונות דרכים לא הוי בכלל היה בתוך הסכנה ויצא ממנה, אלא רק היה במקום שיכול לבוא לידי סכנה, ובזה אף למנהג האשכנזים המברכים גם על סכנה שאינה מכלל אותם הארבעה, אינו מברך כלל, וכמו שיבואר להלן בסוף הסימן, וכל זה אינו שייך לענין נוסע מחוץ לעיר, שברכתו היא מחמת דין "הולכי דרכים", שכל הדרכים בחזקת סכנה]. ולפי המבואר לעיל בשם הבית יוסף בדעת הרמב"ם שכתב "הולכי דרכים" ולא כתב "הולכי מדבריות" דכוונתו לומר דבכל דרך מברך, יש לומר עוד שבנוסע מחוץ לעיר אף על פי שיש ישובים הקרובים לאותו כביש בתוך פרסה, שפיר מברך הגומל אחר נסיעה בדרכים אלו, כיון דעל כל פנים הוי "דרך", ולא בעינן שיהיה מקום סכנה דוקא. (ולפי זה אתי שפיר גם מה שהעיר הביאור הלכה סוף סימן קי. ודו"ק). ויש לומר עוד שגם במקום שמצויות בו הרבה מכוניות ורואים אלו את אלו, שפיר חשיב "דרך", ואפילו אם תמצא לומר דבעינן הולכי מדברות דוקא, הרי לא מצינו שבהולכי מדברות אם שיירות מצויות לא יחשב כמדבר ויתבטל מהם מחמת כן דין הולכי מדברות, דסוף סוף אין זה מקום ישוב. וכן כתב מרן זצוק"ל בחזון עובדיה על הלכות ברכות (עמוד שסו) לדחות דברי האור לציון הנ"ל, והביא מה שכתב בשו"ת אגרות משה (חלק ב' מאורח חיים סימן נט) שכתב, שטעם מנהג ספרד לברך הגומל מעיר לעיר אף על פי שאין שם לסטים וחיות רעות, מפני שגם זה הוא מכח חסד השי"ת הנותן דעת בלב החיות הרעות והלסטים שלא יבואו לשם, והביא גם מה שכתב בשו"ת ארח משפט (סימן מה) לענין יורדי הים, שאף על פי שבזמן הזה לא שכיחא סכנה כל כך בספינות שלנו כמו שהיה בימים הראשונים, מכל מקום דין ברכת הגומל נשאר, כיון שנתקנה במנין, ואפילו נתבטל הטעם לא נתבטל הדין. ובחזון עובדיה שם הביא עוד בשם כמה מחכמי דורנו הספרדים שהיו נוהגים לברך הגומל על נסיעה מעיר לעיר. וע"ש.

ועתה נבוא לדון בשאלה השניה, האם צריך לברך ברכת הגומל כשחוזר ממסעו, או אף כשחונה בדרכו צריך לברך. ולכאורה כשם שאין לברך ברכת "הגומל" אלא רק לאחר שיצא לגמרי מן הצרה, כחולה שאינו מברך "הגומל" אלא לאחר שנתרפא לגמרי, כך גם הולכי דרכים או יורדי הים שחנו בדרכם במקום אחד או בכמה מקומות, אינם מברכים אלא לאחר שיגיעו למחוז חפצם לשלום.

אמנם בספר מאמר מרדכי (סימן ריט סק"א) כתב, שמנהג שלוחי ארץ ישראל ההולכים ממקום למקום לברך הגומל בכל פעם כשמגיעים למחוז חפצם, וחוזרים ומברכים כשחוזרים לביתם בשלום, וכתב ליישב המנהג. והשדי חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סימן ב' אות יא) כתב, שפעם אחת נסע להתפלל על קברי צדיקים, ובהיותו בטבריה שאל לחכמים שהיו שם, ובכללם מהר"ר יעקב אבולעפיא אם יברך הגומל, ואמרו לו שהמנהג פשוט לברך, ושכן עשו כמה רבנים כשבאו להשתטח על קברי צדיקים, ואין זה ענין למה שכתבו הפוסקים שאינו מברך אלא כשיגיע למחוז חפצו, דהתם חפצו הוא להגיע למקום מסוים, ובדרכו הוא עובר דרך כמה מקומות, ועדיין לא הגיע למחוז חפצו, אבל כאן הרי חפצו ורצונו להגיע לאותו מקום, ושכן עשה מעשה לברך, ושכן מנהג שלוחי ארץ ישראל ההולכים ממקום למקום, ומברכים בכל מקום, ושלפי זה יש ליישב תמיהת המאמר מרדכי על שלוחי ארץ ישראל שמברכים בכל מקום ומקום, והביא שבספר בירך את אברהם (דף פט ע"א) לא נחית לחלק בזה, וכתב לדחות דבריו. וכן כתב המהר"ח פלאג'י בספר חיים (סימן כו אות ד') שהשלוחים מברכים כיון שכבר באו אל מחוז חפצם.

ובשו"ת יביע אומר חלק א' (חלק אורח חיים סימן יג אות יב) הביא דברי המאמר מרדכי והשדי חמד, וכתב שנכון יותר שלא יברך עד שיחזור למחוז חפצו, ורק בארץ ישראל שהעידו כמה פוסקים שכן נהגו לברך, אם רצה לברך יש לו על מה שיסמוך. אולם בספרו חזון עובדיה על הלכות ברכות (עמוד שסט) חזר בו, והסכים למה שכתב השדי חמד, דכל כהאי גוונא שהגיע למחוז חפצו, אף על פי שעדיין לא חזר לביתו ולא נסתיימה דרכו מברך הגומל. (וכן העיד אאמו"ר שליט"א שראה עשה מעשה בעצמו בשנת תשמ"א, כשנסע לכמה מדינות לביקור, ובכל מקום בירך הגומל). וכן כתב בספר הליכות שלמה (פרק כג אות ד') בשם הגרש"ז אויערבך. וכן כתב בספר ברכת ה' חלק ד' (פרק ו' אות כו), וכתב לדייק כן גם מדברי מרן החיד"א, דבכהאי גוונא חשיב הגיע אל מחוז חפצו.

השארת תגובה