יוצאים לטייל? לא לפני שתקראו את הפוסט הזה

אתם מייחלים לפינה מוצלת ולארוחת צהרים. בהתחשב בעובדה שהסנדוויצ'ים שתחבתם לתיק המשפחתי הוכנו בחמש לפנות בוקר, סביר להניח שמהחביתה שנדחסה בין שתי פרוסות, נותר רק די.אן.איי של תרנגולת

אוטובוס
אוטובוס
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אצל משפחות רבות, בין הזמנים, הם יחידת זמן ארוכה בת שלושה שבועות, שבמהלכם, המשפטים הנפוצים בבית הם: "אבא, מה עושים היום?", ו"אמא, מה עושים מחר?".

אלו שנשברים מהר, מכריזים על טיול משפחתי. הו, בדיוק על זה רציתי לדבר איתכם. טיול משפחתי הוא הכל, רק לא טיול עם המשפחה.

זה מתחיל בשלושה ימי הערכות, נמשך בחצי יום נסיעות, שעתיים בניסיונות נואשים למצוא חניה, שעה של עמידה בתור לכניסה, חצי שעה להתווכח על המחיר ועשרים דקות כדי לראות איך פעם היה נראה נהר הג'ילבון, בימים שעוד היו בו מים.

כל זה בהנחה שאתם מחליטים להיכנס לרכב המשפחתי שמותקן בו מזגן חלון (פותחים חלון ומדמיינים מזגן), מתפללים את תפילת הדרך, בתקווה שתגיעו למחוז חפצכם, בהנחה שלקחתם בחשבון שמחוז חפצכם נמצא בסוף העולם שמאלה.

השכנים ממול למשל, אנשים שונים באופיים. הם מעדיפים טיולים מאורגנים, שלרוב מאורגנים ע"י בחורי ישיבות נמרצים ובעלי מעוף. ההיגיון הבסיסי אומר, שאם אתה משאיר את הרכב ליד הבית ומעמיס ציוד ופקלאות לתוך מזוודה גדולה ועולה על אוטובוס מאורגן, הורדת לעצמך הרבה מאד כאבי ראש.

אחרי שהצליחו לשכנע אתכם ש"טיול משפחות עם מסלולי הליכה למיטבי לכת במחירים שאסור לפרסם", הוא משהו שתפור על המשפחה שלכם (האבא לא בדיוק מיטיב לכת, הקטנים מעדיפים משהו עם מים, הגדולים רוצים לראות הרבה סלעים תחת שמש קופחת, והבינוניים, כמו תמיד, תלויים ועומדים לא רק בעשרת ימי תשובה) – אתם מוכנים לטבילת האש, תרתי משמע.

והנה, אחרי שארזתם חצי מתכולת הבית, עליתם סוף סוף על האוטובוס שהגיע באיחור של שעה (מצטערים, בדיוק עובדים בכבישים, אבל זו הזדמנות טובה להעיף מבט על בנייתה של הרכבת הקלה).

אתם עולים על האוטובוס ומגלים שחמישה בני משפחה אחת לא יכולים להצטופף בארבעה מושבים. זה אומר שאחד מבני המשפחה ייאלץ לשבת ליד מישהו שהוא אינו מכיר. כאן מתחיל הדיון העמוק והמוכר באשר לשאלה הרת הגורל – מי יישב ליד החלון. כמקובל אצל אנ"ש, הפתרון המוצע הוא רוטציה. אם לא התמזל מזלכם והשכן לספסל האוטובוס הוא ילד רך בשנים וקשה בגינונים, אתם יכולים לצעוק עד לב הנהג, והילד של השכנים ייצמד לשמשת האוטובוס ויותיר את ילדכם במושב שהנוף היחיד שניתן לראות ממנו, כולל את הפדחת של האיש שיושב במושב שלפניו.

עוד לפני שהספקתם למלמל ברכות השחר (מיני שחרית תתקיים בעוד שעה בכותל שבמיני ישראל), מדריך הטיולים תופס פיקוד ומתחיל לדבר כמו נואם שלא הקציבו לו זמן.

מדריכי טיולים הם עם מאד מעניין. הם יודעים הכל גם אם המקום אליו הגעתם, הוא מקום חדש שנבנה לפני שבוע. אין פרט מידע שנעלם מעיניהם. אני חייב להבין למה מתכוון המשורר כשהוא מבקש מכל נוסעי האוטובוס להביט לצד ימין ולראות את הנחל. נכון, אין ספק שמדובר בנחל. תנסו לשאול אותו מניין נובעים יובליו של הנחל והוא יסביר לכם בחשיבות של אחד שיודע ה-כ-ל, שמקורו של הנחל הוא בהרים הגבוהים שעוד מעט נחלוף על פניהם. רק שאף אחד לא מעז להסב את תשומת ליבו של המדריך, שמים תמיד מגיעים ממקום גבוה למקום נמוך, אלא אם כן מישהו טרח למהול אותם באלכוהול שגורם להם לעשות את הדרך חזרה לכיוון מעלה.
המדריך – בדיוק כמו הנחל – זורם עם השאלות, ואתם – בדיוק כמו הדגים שבנחל – בולעים כל פיתיון שמושלך לעברכם. המדריך, מתוקף היותו מדריך, הוא בסך הכל מורה דרך. הוא בוודאי לא זוכר בעל פה את כל הערכים בוויקיפדיה. יכול להיות שהוא קרא כמה מאמרים על מקורו של נחל אלכסנדר ועל מקור השם. זה בוודאי לא על שמו של אלכס הנהג.

בהמשך הנסיעה מצפה לכם הפתעה. מבטיחים לכם טיול לכפר אותנטי, שזה במילים קצת פחות מעודנות, מקום פרימיטיבי להחריד. כפר שבו הזמן אפילו לא עצר מלכת, כי הוא מעולם לא ביקר שם. המקום לא בדיוק אותנטי. הוא סתם דוגמא לאנשים נטולי יוזמה ומעוף, שמתגוררים בצריפים רק כי הבנק לא אישר להם משכנתא כדי לקנות בית עם קורת גג. האותנטיים חולבים פרות מידי בוקר, לא כי זה יותר בריא וטעים, אלא בשל העובדה הפשוטה שהמשאיות של תנובה ושטראוס לא אוהבות להיתקע עם הגלגלים בבוץ. המדריך יספר לכם שהאנשים בכפר מאריכים ימים כי הם אוכלים רק מאכלים טבעיים. אף אחד לא יכול להתמודד עם הטענה הזו, כי אנשים במקום כזה לא שמעו מעולם על תאריך לידה. הם יספרו לכם שהזקן הקשיש שצועד בפאתי הכפר, מתקרב בצעדים איטיים לגיל מאה. כשתנסה לשאול אותו מה היה כאן לפני 90 שנה, הוא יספר לכם שהיה כאן פרות וצריפים. לא משהו שלא יכולתם לנחש לבד. אני תמיד תוהה, אם הקשיש הזה לא יודע את גילו, מאיפה בדיוק המדריך יודע את הנתון הזה.

אחרי שעברתם את נקודת השיא של הטיול – ושמש קופחת בשתיים בצהריים היא בהחלט סוג של נקודת שיא – אתם מייחלים לפינה מוצלת ולארוחת צהרים. בהתחשב בעובדה שהסנדוויצ'ים שתחבתם לתיק המשפחתי הוכנו בחמש לפנות בוקר, סביר להניח שמהחביתה שנדחסה בין שתי פרוסות, נותר רק די.אן.איי של תרנגולת, שגם אם תכניסו אותה לחדרי החקירות של השב"כ, היא תכחיש כל קשר לכך שהדבר הזה היה אי פעם חלק מגופה.

אבל בשעה כזו של היום, אחרי שביליתם כמה שעות בהליכה רגלית, כל דבר שמבחינה הלכתית ניתן לברך עליו את אחת מברכות הנהנין, אתם מוכנים לבלוע. משום מה, כשהבטן מקרקרת ומסתובבת על צירה כמו מכונת כביסה על מצב סחיטה, אתם מוכנים להתפשר. אם היו מגישים לכם דבר כזה בבית, ליד המזגן, סביר להניח שהייתם שולחים מבט זעוף שהיה גורם גם לכלב רב ממדים להצטנף בפינה מרוב פחד.

איכשהו, אחרי שסיימתם לאכול, ולגמתם ישירות מהבקבוק שהמים שבו מזכירים לכם את המונח ההלכתי 'יד סולדת', אתם מדדים לכיוון האוטובוס ותולים במדריך עיני עגל, בניסיון להבין מהו היעד הבא. על בטן מלאה אתם מוכנים לצאת אפילו לקרב, העיקר שיראו לכם את נופיה המדהימים של ארץ ישראל. והיא אכן כוללת הרבה מאד נופים, כי נהג האוטובוס, זה שפעם ראשונה יוצא למדבר יהודה, לא באמת מכיר את הדרך. הוא מסתובב סחור סחור, כי כבישי הדרום – בדיוק כמו הסינים – נראים כולם אותו דבר. הגעת לצומת אחד ומשום מה נראה לך שכבר היית פה. אתה חולף על פני ודאיות וגאיות ותמיד תחוש תחושת דה-ז'ה-וו. חשבתם שיצאתם לטיול למיטיבי לכת, עם כמות האוכל והנשנושים במהלך הנסיעה האינסופית, אתם מגלים שזה בכלל למיטיבי לסת.

כאן מגיעה ההתלבטות הגדולה של המדריך: האם לנסות לגנוב עוד מסלול אחד בטרם תשקע השמש או שמוטב להמליץ על מנחה-מעריב במקום פסטורלי שבו לא מבקשים כסף בכניסה לאתר.

אחרי שגירד במצחו – כמו חובב כרטיסי גירוד מושבע – מחליט המדריך על דעת עצמו, להמשיך לעוד מסלול. אחרי נסיעה של עוד חצי שעה, שכוללת כורכר ואבק, המדריך מספר לכם שהגעתם למערת הקמח בלב מדבר יהודה וכדאי מאד להזדרז כי השמש שוקעת ויש סיכוי שגם האוטובוס עשוי לשקוע פה בחשכה המתקרבת.
מסתבר שגם לבני אדם מן השורה יש נטיות להרוס לעצמם את הבגדים. הם עושים זאת במודע. ההליכה בתוך מערת הקמח, מזכירה לך את השנה ההיא, בגיל 17, שבה התנדבת תמורת 12 שקל לשעה, לשבת בחדר הקמח של מאפיית המצות השכונתית. ביציאה מהמערה, הפנים שלך חיוורים כסיד ומשום מה, כולם מחייכים ושבעי רצון. אף אחד אפילו לא יציע לך לשתות מים מחשש שתהפוך לנציב מלח.

את כל הדרך חזרה אתם מסיימים בתוך האוטובוס, בחברתם של כמה אנשים שקיבלו היתר נחירה. אתם זרוקים על המושב באופן קצת פחות נוח מהתיק שלכם שזרוק בתא המטען. השרירים שלכם תפוסים וכל ניסיון למתוח את הרגליים לכיוון המושב שלפניכם, יזכה אתכם במבטי אימה שהמשמעות שלהם היא: "מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?"

איזה כיף היה, יגידו הילדים רגע לאחר שיגיעו בחזרה לביתם. מבחינתם, לעלות לאוטובוס בשעת בוקר מוקדמת ולרדת ממנו בשעת לילה מאוחרת, מהווה את פסגת טיולי בין הזמנים. לפחות לכמה ימים קניתם לעצמכם פטור ממשפטי מחץ שמתחילים ב"אבא מה עושים היום?" ו"אמא, מה עושים מחר?"

השארת תגובה