מרן הגר"ע זעק: "אסור לזרוק ילד"

מרן זעק מדם ליבו: "לא לזרוק! זו חכמה לזרוק? וכי אתה זורק אבן? אלו דיני נפשות! אתה זורק אותו, מה יהיה איתו אחר כך? אתה יודע מה יהיה? אתה מקבל אחריות על מה שיהיה?" • וגם: מיהו לייבל'ה ברונשטיין?

הגר"ע יוסף
הגר"ע יוסף
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

באחד ממוצאי השבתות לפני מספר שנים, הגיע לבית מדרשו של מרן זצ"ל, הרה"ג המקובל רבי בניהו שמואלי שליט"א, כדי למסור את השיעור המקדים לשיעורו של מרן. לאחר שסיים מרן את השיעור, ביקש רבי בניהו לשוחח עמו בענין שאינו סובל דיחוי.

"אני נמצא בשכונת גאולה", פתח רבי בניהו. "יש לי בבית בית מדרש, ובכל ליל שבת באים אלי בחורים מכמה ישיבות, אולי מאה בחורים. אני לומד איתם רש"י על הפרשה ודברי מוסר.

"יש לבחורים הללו אהבה גדולה אלי, והם מספרים לי מה עובר עליהם… יש כאלה שמספרים איך מתנהגים איתם בישיבה, איך מזלזלים בהם. יש משגיחים וראשי ישיבות שהם מאוד קשוחים, לא יודעים להתנהג עם הבחורים. על כל דבר קטן מוציאים אותם מהישיבה… לא חבל? עד שההורים שלהם שולחים אותם לישיבה…
"זו צרה מאוד גדולה", סיכם רבי בניהו את דבריו.

הצרה הגדולה הזו, היתה אחת מהנקודות הרגישות ביותר אצל מרן. קולו נחנק ודמעות עמדו בעיניו. "בא ואספר לך מה שסיפרתי השבוע באסיפה של מחנכים", אמר.
הגאון בעל 'חפץ חיים', מלבד היותו גאון בתורה, היה צדיק וחסיד, מלא מוסר ומידות טובות. פעם מסר שיעור בפני כמה מתלמידיו, ולפתע נכנס תלמיד חכם אחד, נכבד ונשוא פנים, שכיהן כראש ישיבה ברוסיה. כמובן שהתלמידים קמו לפניו ביראת כבוד, אולם החפץ חיים הפנה לו את גבו והתעלם ממנו לחלוטין. אפילו 'שלום' לא נתן לו.

הבחין בכך ראש הישיבה ויצא מהמקום, סר וזועף.

תלמידיו של החפץ חיים נשארו פעורי פה. "ילמדנו רבנו", אמרו לו. "הרי הרב ידוע כמי שמכבד כל אדם, בטח תלמידי חכמים…"

"שמעתם פעם על לייבל'ה ברונשטיין?" שאל החפץ חיים. "היה זה ילד שהתייתם מאביו בגיל צעיר ואמו שלחה אותו ללמוד בישיבתו של הרב הזה ברוסיה. הנער היה עילוי, אך שובב גדול – מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וראש הישיבה גירש אותו מהישיבה.

"באה אמו האלמנה, והתחננה בפניו שיסלח לבנה ויקבל אותו שוב לישיבה, אך הלה הקשה את לבו וסירב בכל תוקף. בלית ברירה, פנה הנער אל בית הספר של הממשלה ברוסיה. שם הוא יצא לתרבות רעה, עד שנעשה אחד ממנהיגי הקומוניסטים, רדף את דת ישראל, וגזר גזירות קשות על שומרי התורה והמצוות.

"הנער הזה" המשיך החפץ חיים, "שמו ליאון טורצקי, הידוע לשמצה… ומי גרם לכך? ראש הישיבה הזה! דמו ודם זרעו תלויים בו. איבד נפש מישראל. אם היתה לו מעט סבלנות, היה נעשה אותו לייבל'ה לגאון בישראל.

"כעת אתם מבינים מדוע לא הסתכלתי בפניו?", סיים החפץ חיים.

לא בבית ספרינו

מפעם לפעם היו מגיעים לשולחנו של מרן זצ"ל, סיפורים שונים ומשונים על המתרחש במוסדות החינוך. מחנכים המבזים תלמיד עקב עליזות יתר, מורות המשפילות תלמידה בעקבות סעיף מטופש בתקנון, או סתם מנהלים עם "אצבע קלה על ההדק". באותו לילה, מרן לא היה ישן.

התפתחותו של הציבור החרדי בעשורים האחרונים, הולידה ריבוי מבורך של מוסדות חינוך מפוארים, הממשיכים את מסורת ישראל סבא. ככל שהלכו והתרבו התלמידים הפוטנציאליים, כך הלכה וצמחה תחרותיות חסרת תקדים בין המוסדות השונים, הפועלים במרץ להציב את עצמם בשורה הראשונה.

ילדים שובבים? בחורים עם עודף מרץ? לא בבית ספרינו. כמובן שאין מקום להכללות, אולם מתרבים המוסדות שבהם כבר פקעה הסבלנות לתלמידים מן הסוג הזה. כולם צריכים להיות בתלם, מי יותר ומי פחות, אבל לפי התקן… שמו של הבחור – קצת פחות.

כך, בעקביות ובהדרגה, הולכים ונדחקים יסודות וערכים בסיסיים הנחוצים לבנין האדם ולעתידו הרוחני. אם בשנים עברו גדלו בנות הסמינרים על ברכי השאיפות הנעלות להקים בית של תורה, המושתת על יסודות של צניעות וחסד, יש מהן שנאלצות כעת לנהל רדיפה מטורפת אחר הישגים לימודיים והצלחה ערטילאית. אחרת, הן לא ימצאו את מקומן. כישרונות נוצצים ומוחות מבריקים, הפכו בישיבות רבות לתנאי קבלה בסיסי, ודחקו הצידה את מקומם של השקדנים ובעלי המידות.

מרן זצ"ל הצביע על תופעה הרסנית זו, כאחת הסיבות המרכזיות לתופעת ה"נוער הנושר". רבים מהם מצביעים על חוויותיהם במוסדות הלימוד, כמעמד "הנחת אבן פינה" לדרכם החדשה. זו היתה ההזדמנות שבה עקרו את השאיפות שלהם, ריסקו את הפוטנציאל הגלום בהם, וקטעו את חלום חייהם.

מי ייקח את ההגה מידיהם של אותם מחנכים, לפני שיגרמו לעוד תאונה קטלנית?

נשמה גדולה בגוף קטן

הוא היה אומר: "אני מבקש מכל המנהלים של בתי-הספר שלנו, בכל לשון של בקשה, שימו לב על התלמידים. אם יש תלמיד שלא מתנהג כשורה – אסור לזרוק אותו! צריך להיות סבלניים. אשרי מי שעמלו בתורה, זה עמל – לסבול את כל אחד ואחד. רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה אומר, כשיש ילד שובב שלא יושב במקום אחד, הוא צודק. למה? יש לו נשמה גדולה בתוך גוף קטן… הוא לא אשם.

"אני אגיד לכם דבר שהיה איתי, כשהייתי בישיבת 'פורת יוסף'. פעם חלה אחד המורים, שהיו לו תלמידים גדולים, בני חמש עשרה שנה, וביקשו ממני שאמלא את מקומו. הזהירו אותי: יש שם ילד אחד שובב גדול, לא יושב רגע אחד. בשעת השיעור אומר איזה מילה וכולם צוחקים. הוא בדחן, חריף… ואני מה יעשה? באתי לקיים את השליחות שלי.

"תפסתי את אותו ילד. בא הנה, אתה יודע מה אתה עתיד להיות? רב גדול, מורה הוראות בישראל! תלמיד חכם עצום! בוא תשב לידי. התחלנו ללמוד מסכת חדשה, מועד קטן. כל רגע אני מביט בו: 'נו, מה אתה אומר, זה נכון?' והוא מנענע בראשו, התבייש ממני… לא פתח פה מילה אחת. מאותו היום, הוא נהפך לאיש אחר, ובאמת נהיה ראש ישיבה בתל-אביב. למה? ידענו לקרב אותו.

"לא לזרוק! זו חכמה לזרוק? וכי אתה זורק אבן? אלו דיני נפשות! רבותינו לא היו דנים דיני נפשות אלא בסנהדרין של עשרים ושלושה חכמים. אתה זורק אותו, מה יהיה איתו אחר כך? אתה יודע מה יהיה? אתה מקבל אחריות על מה שיהיה?

"לכן צריך לחבב אותם, לקרב אותם במתק שפתיים, לדבר אליהם בלשון כבוד. על ידי כך גם הם יתקרבו לתורה. תחשוב שזה היה בנך, היית סובל אותו! זה הבן שלך, 'ושננתם לבניך – אלו תלמידיך'"…

השארת תגובה