נתניהו, בנט וליברמן, עסוקים בלרצות שותפים

דגני ידוע בסקרים שמנבאים תוצאות חיוביות למפלגות החרדיות, בעיקר ליהדות התורה. בשנים האחרונות הפך פרופ' דגני לאורח של קבע בוועידות פוליטיות חרדיות. הוא מרבה לדבר על הפוטנציאל של יהדות התורה שלא ממקסמת את סך בוחריה. הצירים, חברי הוועידה, נהנים לדמיין בעיני רוחם את הנציג ה-12 של יהדות התורה נשבע אמונים בכנסת

שר החינוך נפתלי בנט סייר במוסדות שס (14)
שר החינוך נפתלי בנט סייר במוסדות שס (14)

מישהו במפלגות החרדיות כיוון היטב בתפילת הימים הנוראים של תשע"ו; לפחות במילות התפילה העוסקות ב"הסר מעלינו כל גזירות אכזריות".

מעט יותר משנה חלפה מאז כוננה הממשלה הנוכחית וחברי המפלגות החרדיות הצליחו למחוק לחלוטין את כל "מורשת לפיד ושות'". לפחות הפעם, הסלוגן שליווה את קמפיין הבחירות של יהדות התורה, הצדיק את עצמו: בחירה לדורות במקום בכייה לדורות.

חברי הכנסת פרעו את השטר. בזה אחר זה הועברו מן העולם חוק הגיוס, חוק הליבה ושאר החוקים שחוקקו ע"י הממשלה הקודמת בכיכובם של לפיד ופירון.
אמנם, ביטול החוקים נכללו בהסכמים הקואליציוניים. אך כדרכו של נתניהו, דרך ארוכה היה על חברי הכנסת של ש"ס ויהדות התורה לעבור, עד שיכלו לברך על המוגמר. כל עוד התעסקו ראשי המפלגות החרדיות בביטול החוקים, יש לו חסינות מובטחת מפני משבר קואליציוני.

אולי בשל גדול השעה, אולי בשל התבונה הטהורה, לפחות במערכה הנוכחית, לא ראינו התלהמות תקשורתית של חברי הכנסת ודובריהם, יתר על המידה. תיבת הדואר האלקטרוני שסופגת כל הודעה לעיתונות שלרוב יש בה נאום או שאילתא של אחד מנציגינו, האטה השבוע פעילות ולא בגלל עומס יתר.

חברי הכנסת התאפקו השבוע. הם לא מיהרו לפאר ולרומם את עצמם. אפילו מלחמת הקרדיטציה הקבועה נחסכה מאיתנו. נדון אותם לכף זכות שככל הנראה נחה עליהם הרוח של ימי בין המצרים. בסופו של יום הגזרות בוטלו וכמו בתרגום השבעים בימי תלמי המלך, כל אחד הבין על דעת עצמו שבאמת אין צורך לחולל מהומה תקשורתית בנושא.

היה ברור שהתקשורת הכללית תתן לכך ביטוי. אפילו העובדה שכמה קריקטוריסטים חדי קולמוס השחיזו את עפרונם והציגו את גפני וליצמן בקלונם, נלקחה בחשבון. שם זה נגמר. השיירה כבר עברה. אפשר להמשיך לעסוק בפוליטיקה.

לאמיתו של דבר, מדובר בהישג פוליטי חסר תקדים. המפלגות החרדיות הפכו השבוע את הקערה על פיה. אם לזה הם מסוגלים חרף הסכסוכים הפנימיים, מעניין לראות מה הם מסוגלים לעשות כאשר הם פועלים מתוך אחדות השורות.

במבט רטרוספקטיבי, רק לפני שנתיים, הזעם החרדי היה בשיאו. בזה אחר זה נחקקו חוקים הפוגעים בליבת היהדות החרדית: בגיוס, בחינוך, בדיור, בקייטנות ובכל תחום אפשרי.

גרונם של חברי הכנסת החרדים ניחר כאשר זעקו כנגד לפיד והאח לשעבר בנט. הדציבלים במליאת הכנסת התחרו רק בעוצמה של תזמורת חסידית בשיאו של ריקוד סוער באולמי וגשל או גוטניק.

בחלל המליאה עוד מהדהדת אימרתו של השר לשעבר יאיר לפיד, כאשר ברגע של זחיחות יתר, בעודו נואם מעל דוכן המליאה ומתנצח עם הח"כים החרדים, התריס כנגד ח"כ משה גפני: "המדינה סיימה לקבל מכבודו הוראות".

לפיד למד השבוע שיעור חשוב. המדינה ממשיכה לקבל מכבודו של גפני הוראות. גם מכבודו של דרעי. גם מכבודו של ליצמן (שהצליח בארבעה חודשים במשרד הבריאות לעשות את מה ששרת הבריאות של יש עתיד לא הצליחה לעשות במשך שנתיים). בקיצור, לפיד הוא שסיים לחלק הוראות. הקדנציה שלו כשר אוצר לא תיחרט בדברי ימי הכנסת כתקופה שראוי להתגעגע אליה.

בסופו של יום זה סיפור על לשון מאזניים. הרי גם הממשלה הקודמת הורכבה מנתניהו והליכוד, בנט והבית היהודי, ליברמן וישראל ביתנו. היחידים שאינם בממשלה הנוכחית הם יש עתיד והתנועה. את מקומם החליפו ש"ס ויהדות התורה.

מה זה אומר על נתניהו? מה זה אומר על בנט? התשובה ברורה: השקפת עולמם האישית של כל אחד מראשי המפלגות, לא השתנתה. בנט מאמין בגיוס חרדים ובהחלת ליבה במערכת החינוך החרדית. גם נתניהו סבור כך. גם ליברמן. איש מהם לא החליט על ביטול החוקים שהועברו בתמיכתם בקדנציה הקודמת, רק בגלל שחוו לפתע הארה רוחנית. הם לא שינו אורח חיים והחלו להבין שלימוד תורה, במתכונתו הישיבתית הוא הערך הנעלה. איש מהם לא ישלח את ילדיו או נכדיו לישיבה חרדית.

כולם – נתניהו, בנט וליברמן, היו עסוקים אז ועסוקים גם כיום לרצות את שותפיהם הקואליציוניים. ככה עובדת הדמוקרטיה. הרי רק לפני שנתיים הצהירו נתניהו ובנט על גודל השעה. על תיקון העוול ההיסטורי בהעברת חוק הגיוס ובכך שסוף סוף ילדים חרדים יקבלו כלים לצאת לעולם המודרני. הם, באצבעותיהם, העבירו את החוקים הללו לפני שנתיים. כעת, באותן אצבעות הם הסירו את החוקים הללו מספר החוקים של מדינת ישראל.

נתניהו הוא אותו נתניהו. בנט הוא אותו בנט. אם בכנסת הבאה, יזדקק שר החינוך הנוכחי לברית פוליטית עם לפיד, עם לבני, עם הרצוג או עם ראש מפלגה אחרת, הוא לא יהסס לזנוח את הברית הנוכחית עם המפלגות החרדיות.

מי שמיהר להכריז על מתן גט כריתות לנתניהו ובנט לפני שנתיים (ורבים מהח"כים החרדים אמרו זאת בפה מלא בשידור חי), שלא ימהרו להכריז על חתונת הכסף כאשר הכל הולך כשורה. את השידוך הנוכחי היה צריך להעביר קודם כל בדיקה גנטית ב'דור ישרים'. בינתיים, טפו, טפו, הילדים יוצאים מוצלחים.

שיעור בתקשורת

נתניהו מביט לעבר טורקיה ורואה בעיניים כלות כיצד ארדואן מצליח להשתלט על מפת התקשורת המקומית.

לשליטה של ראש הממשלה בתקשורת הישראלית, אין אח ורע בתולדות המשטרים הדמוקרטים – למעט טורקיה של ארדואן ואיטליה של ברלוסקוני. נתניהו לא רוצה שההיסטוריה תזכור אותו כך. לא כארדואן הישראלי; גם לא כברלוסקוני.

נתניהו חושש מתקשורת חופשית מידי. הוא רואה בה אם כל צרותיו. התכנית שהגה נועדה לבסס את שליטתו בערוצי התקשורת. מבין כל משרדי הממשלה שהוא משמש בהם כשר, משרד התקשורת הוא בבת עינו.

את ממשלתו הקודמת הפיל נתניהו בשל חוק "ישראל היום". כאשר הבין שידו על התחתונה, פיטר ראש הממשלה את שרי 'יש עתיד' ו'התנועה' ושלח את מדינת ישראל לבחירות מוקדמות. החוק נדחה ונקבר בכנסת הנוכחית. בקדנציה הנוכחית, החליט להותיר בידיו את השליטה במשרד התקשורת.

מדורת השבט הישראלית, שהייתה בעבר בידיהם של ידיעות אחרונות וחדשות הערוץ השני, איבדה מכוחה. גלי צה"ל, התחנה הצבאית שהייתה צבועה בגוון פוליטי מובהק, משנה את פניה. מגישים עם אוריינטציה ימנית קיבלו רצועות שידור מרכזיות. אראל סגל הוא רק דוגמא אחת. שר הביטחון אביגדור ליברמן, משלים עבור נתניהו את המלאכה. מפקד גלי צה"ל ירון דקל נקרא בשבוע שעבר ללשכת שר הביטחון בגין תכנית שעסקה בשירתו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.

דרוויש אינן מאיים על נתניהו. גם לא מרואיינים פלסטינים אחרים. נתניהו חושש מאג'נדות שמקורן בשמאל-מרכז. הוא חושש מלפיד, מהרצוג, גם מלבני, יעלון, גדעון סער ואחרים. הוא חושש ממפץ פוליטי רב עוצמה, שירכז תחת קורת גג פוליטית אחת, את כל הכוחות שנמצאים במרכז המפה הפוליטית. הוא צריך את התקשורת לצידו, לא כנגדו.

'ישראל היום', ביטאון הבית של נתניהו, הצליח להוריד את 'ידיעות אחרונות' מגדולתו. סקרי טי.ג'י.איי שפורסם ביום שני השבוע העניק באופן רשמי את הבכורה לעיתון הבית של נתניהו כעיתון הנפוץ ביותר באמצע השבוע. בשנים עברו, היה 'ידיעות' העיתון של המדינה. הוא הוגדר מונופול בשל העובדה שלמעלה מחמישים אחוזים מאזרחי ישראל נמנו עם קוראי העיתון. הנתון הזה נמצא במגמת ירידה. ידיעות כבר לא מונופול.

זה בדיוק מה שנתניהו רצה. עיתון שיש לו שליטה מלאה על תכניו, גם אם למראית עין, מסתתרים בין כותבי העיתון עיתונאים ובעלי טורים בעלי דעה עצמאית. יוסי ביילין משמש כעלה תאנה של העיתון. גם דן מרגלית, שמידי פעם מרשה לעצמו למתוח ביקורת על בני הזוג נתניהו, נמנה על סגל הכותבים הבכיר של העיתון. מרגלית הובא ל'ישראל היום', בשל איבתו לאהוד אולמרט, שבאותם ימים היה האיום המרכזי על נתניהו.

גם מרדכי גילת, שכמה מתחקיריו שינו את פניה של הפוליטיקה הישראלית, מככב בעיתון הבית של נתניהו. פה ושם הוא מרשה לעצמו לכתוב על חקירות נתניהו ולא בהכרח בשפה שאוהבים יושבי הבית ברחוב עזה. זה המחיר שנתניהו משלם כדי ליצור מראית עין של עיתונות אובייקטיבית. זה לא משנה את התמונה הכוללת: ישראל היום בשביל נתניהו הוא מה ש'יתד נאמן' בשביל גפני, 'המודיע' בשביל השר ליצמן ו'המבשר' בשביל סגן השר מאיר פרוש.

נתניהו רואה בתקשורת חזות הכל. זו הסיבה שהוא רוצה לראות את אנשיו בתאגיד השידור הציבורי החדש. נתניהו ניסה לדחות את הקמת התאגיד החדש לשנת 2018. שותפיו הקואליציוניים – כחלון, בנט וליברמן, הציבו לו תמרור עצור חד משמעי. נתניהו נכנע. הוא הבין שזהו צעד אחד רחוק מידי. בניגוד לתכניותיו המוקדמות, הוא לא מצליח לבסס את שליטתו בתאגיד המוקם. הוא רואה כיצד המנכ"ל שמונה לתפקיד מקבל לשורות הגוף החדש אנשי תקשורת שאינם עושי דברו או נמנים על מקורביו, ועיניו כלות. לא לילד הזה פילל.

התאגיד החדש, לפחות בעיני רוחו של נתניהו, היה אמור להיות מהדורה משודרת נוסח 'ישראל היום'. במקום זה, הוא מקבל גולם שקם על יוצרו. אנשי תקשורת, שבחלקם עצמאיים מידי, אובייקטיביים מידי. חלקם, גם אלו שנמנים על הצד הימני והדתי של המפה הפוליטית, עשויים לקדם דווקא את נפתלי בנט. מבחינת נתניהו, מדובר בכישלון קולוסאלי.

המכרז על ערוץ הכנסת מהווה דוגמא נוספת לניסיון של נתניהו להשתלט על התקשורת. ראש הממשלה, כך ע"פ הפרסומים, ביקש לשנות את תנאי המכרז, על מנת שאחד ממקורביו יזכה בו.

עוד קודם לכן, כבר ב-2014, הצליח נתניהו, באמצעות ידידו שלדון אלדסון, לרכוש את העיתון 'מקור ראשון' ואת אתר האינטרנט NRG שהיו בבעלות איש העסקים שלמה בן צבי. העיתון נקלע לקשיים ו'ישראל היום' רכש את העיתון תמורת 14 מיליון שקלים ואת האתר תמורת שלושה מיליון שקלים. בכך השלים נתניהו עוד אחיזה משמעותית בשוק התקשורת המקומית.

על הדרך, מקורב נוסף של נתניהו השלים עבורו את העבודה. שאול אלוביץ', טייקון תקשורת ישראלי המחזיק בשליטה בחברות 'בזק', 'יס', 'קווי זהב' ו'יורוקום תקשורת', רכש את אתר החדשות 'וואלה', מאתרי החדשות הפופולאריים. בשל העובדה שאלוביץ' נמנה על האישים המקורבים לנתניהו, הורה היועץ המשפטי לממשלה לנתניהו שלא לעסוק בענייניו של אלוביץ' בעודו מכהן כשר התקשורת.

הדרך היחידה לשלוט בדעת הקהל, היא לשלוט בערוצי המידע. נכון להיום, כשהוא עמוק בקדנציה הרביעית שלו כראש ממשלה, נתניהו מושך בחוטים של לא מעט כלי תקשורת: ערוצי טלוויזיה, תחנות רדיו ואתרי אינטרנט. ערוץ 10 נתון לחסדו של שר התקשורת בשל סכנת הסגירה שמרחפת מעל ראשו. ידידו רמי סדן גבר על הסערה שפרצה בחודש שעבר ונותר בתפקיד יו"ר הדירקטוריון של הערוץ. הערוץ הראשון מתוקצב ע"י משרד התקשורת. ערוץ 20 החדש שהוקם ב-2014, הצליח לחולל לא מעט סערות מאז החל את שידוריו. תכניותיו מוטות באופן מובהק לצד ימין ובשנה האחרונה הערוץ שידר כתבות ששירתו היטב את משפחת נתניהו. וכאמור, 'ישראל היום' ו'מקור ראשון', שני עיתונים יומיים רבי תפוצה, נמצאים בשליטתו של ידידו שלדון אדלסון. אתר 'וואלה' בשליטתו של ידידו שאול אלוביץ'. חלק נוסף ממקורביו של נתניהו מונו לעמדות מפתח בכלי תקשורת שונים. העיתונות החופשית בישראל הצטמצמה באופן משמעותי.

העובדה שנתניהו לא סומך על איש מחברי הכנסת של הליכוד שיכהן כשר וישמור על האינטרסים שלו, רק מעידה על החרדה של מי שעומד בראשות ממשלת ישראל. הוא חושש ששרים בכירים יעשו יד אחת כדי להדיח אותו מתפקיד יו"ר הליכוד. את מה שעשה לו כחלון כשהקים מסגרת פוליטית חדשה, עלולים לעשות לו מקורבים נוספים. הוא מביט על בכירי בליכוד ומבין שנמאס להם להמתין לפרישתו מהחיים הפוליטיים. כמה מבכירי הליכוד כבר תופרים חליפות. יעלון כבר הכריז שיתמודד על ההנהגה. ישראל כץ מגלה עצמאות רבה מידי ולא חושש להיכנס לעימותים מתוקשרים עם נתניהו. גם גלעד ארדן, מסומן ע"י משפחת נתניהו כמי ששואף להגיע לראש הפירמידה.

במצב הדברים הנוכחי, נתניהו מעדיף שליטה מלאה במשרד התקשורת. בחלוקת התיקים שנדחתה לסוף החודש, נתניהו יבזר סמכויות שהוא אוחז בהן. שרי הליכוד יקבלו לידיהם שליטה במשרדי החוץ, הכלכלה והמשרד לשיתוף פעולה אזורי. על משרד התקשורת נתניהו ככל הנראה לא מתכוון לוותר.

גידול לא טבעי

סקרים, אמר שמעון פרס לפני כמה עשורים, הן לא יותר מבושם. אפשר להריח, אסור לשתות.

בסוף השבוע האחרון פורסם סקר דעת קהל שערך פרופסור אבי דגני ומכון גיאוקרטוגרפיה. מפלגות המרכז שוב מתחלקות במספר מנדטים זהה למספרם כיום. הם לא הסיפור. גוש הימין וגוש השמאל מחליפים מנדטים בעיקר בתוך הגושים.

המפלגות החרדיות הן הסיפור. ש"ס מצטמקת לארבעה מנדטים. יהדות התורה, לפי תוצאות הסקר, מזנקת ל-12 מנדטים.

דגני ידוע בסקרים שמנבאים תוצאות חיוביות למפלגות החרדיות, בעיקר ליהדות התורה. בשנים האחרונות הפך פרופ' דגני לאורח של קבע בוועידות פוליטיות חרדיות. הוא מרבה לדבר על הפוטנציאל של יהדות התורה שלא ממקסמת את סך בוחריה. הצירים, חברי הוועידה, נהנים לדמיין בעיני רוחם את הנציג ה-12 של יהדות התורה נשבע אמונים בכנסת.

המציאות, כידוע, לא תמיד מיישרת קו עם התחזיות. גם מי שממלא טופס לוטו מסתובב מספר ימים בתחושה שהנה עומדים ליפול עליו מיליוני שקלים. בהגיע תוצאות האמת, הוא מתאכזב לגלות שמישהו אחר ניחש את המספרים הנכונים. דגני מספק לקורא החרדי טופס לוטו פוליטי. ההגרלה האמיתית תתרחש בעוד למעלה משנתיים. מי יודע אלו תמורות יחולו עד אז. נאחל לו שלפחות בסקר הזה יצליח דגני לנחש כמה מספרים נכונים. ביהדות התורה יחתמו היום גם על מניין מנדטים. זה מסדר את כל הנציגויות ופותר לא מעט מחלוקות. המנדט ה-12 עשוי ליצור מחלוקות מיותרות על הסכמי רוטציה והחלת החוק הנורווגי.

ובכל זאת, חשוב לשים לב לנקודה מרכזית. דגני מדבר על "אפקט ליצמן" כחלק משינוי המגמה. פעילותו של שר הבריאות חרגה מזמן מתחום המושב החרדי. מצביעים בערים חילוניות מובהקות הבהירו כי יתמכו ביהדות התורה בשל פועלו של שר הבריאות.

"ראוי לשים לב ל'סינדרום ליצמן'", מבהיר דגני. "יהדות התורה שזכתה ב-6 מנדטים בבחירות, עולה בהדרגה מאז חודש מאי, בו קיבלה 9-10 מנדטים, עד 12-13 לאחרונה. המנדטים הנוספים מגיעים כנראה בחלקם (3 מנדטים) מש"ס, אולם עוד 3-4 מגיעים היום בוודאות (בדקתי) ממצביעים שאינם חרדים! – חלקם דתיים או/ו מסורתיים".

ויש לו גם פרשנות: "המניעים להצבעה עבור המפלגה: (שאלנו בשאלות "פתוחות" – לא הוצעו תשובות אפשריות): מעבר לחרדים המצביעים למפלגה מהסיבות "אני יהודי חרדי" או "הרב אמר", 'בגלל העשייה המבורכת של שר הבריאות – למען כלל הציבור ובהתמדה ולאו דווקא בשביל החרדים". להלן, מוסר השכל לכל פוליטיקאי!", טוען דגני.

במילים אחרות, כפי שמסביר אחד מיועציו של שר הבריאות, ליצמן אחראי על הגידול הלא טבעי של יהדות התורה. "סוף סוף ניתן להביא קולות מבוחרים שמעולם לא חלמו להצביע למפלגה חרדית", טוען היועץ.

האם זה אומר, שאלתי, שלקראת הבחירות הבאות נראה שמות חדשים בעשירייה השנייה?

אני לא מרכיב את הרשימה, טען. אני רק מקווה שהתחזיות יתממשו. זה רק יכול להגביר את השלום ביהדות החרדית.

תרשו לי לנחש: זה לא יסתיים ב-12 מנדטים ליהדות התורה מול ארבעה לש"ס. המציאות מתאזנת. גם אם שתי המפלגות החרדיות יתחלקו ביניהם שווה בשווה וכל אחת תקבל 8 מנדטים, דיינו.
יציאת צרפת

גל הטרור שפוקד את אירופה, גורם ללא מעט יהודים לוותר על מנעמי החיים בגולה ולעשות עליה לישראל.

צרפת, המדינה מוכת הטרור, מככבת בראש הרשימה. פיגוע הטרור בניס שבו נרצחו 84 בני אדם בפיגוע דריסה מחריד, היה פיגוע אחד יותר מידי. יהודי צרפת יחד עם העם הצרפתי כולו סופרים את מתיהם ומתקשים להאמין: הפיגוע בשרלי-הבדו, הפיגוע בהיפר כשר, הפיגוע בטולוז, הפיגוע הקטלני בבטקלאן והרשימה הזו מסרבת להיגמר.

בשיחה שקיימתי השבוע עם משפחת לוי המתגוררת במרסיי, התחוורה לי התמונה המלאה.

"זה לא רק הפיגועים", טוען ישראל, בכור הבנים במשפחה. הוא למד בישראל לפני עשור. הוריו שלחו אותו ללמוד בישיבות בישראל. כשהתחתן, שב להתגורר בצרפת סמוך להוריו.

גם בישראל יש טרור, טענתי. "כן", השיב, "אבל זה לא רק הטרור. התחושה הכללית ברחוב היא שאין לנו כבר מה לחפש פה. לדבריו, צרפת משנה את פניה. האווירה, השפה, התרבות, זה כבר לא צרפת הישנה".

"שים לב מה קורה במערכת החינוך הצרפתית", הוא מספר. "ארבעים אחוז מהתלמידים במערכת החינוך כאן הם מוסלמים. בחלק מבתי הספר שיעורי השפה הערבית הפכו לשיעורי חובה. צרפת מתמודדת עם מציאות מורכבת. אחרי הפיגוע בבטקלאן, התחוללה כאן סערה כאשר רבים מהתלמידים המוסלמים שמתחנכים בבתי ספר צרפתים, סירבו לעמוד דקת דומיה. זה פשוט לא יאמן. הם מהגרים שחיים כאן, מתפרנסים כאן ובזים לדגל, להמנון, לעם ולתרבות הצרפתית. הם פשוט רוצים צרפת מוסלמית".

"לנו זה פחות נוגע", מספר ישראל, "כי אנחנו למדנו בבתי הספר של הקהילה היהודית. אבל יש יהודים ששולחים את ילדיהם למוסדות חינוך רגילים. הם חווים לא מעט אנטישמיות. יש פחד, חרדה, ובעיקר חשש מפני הבאות. זו הסיבה שהחלטנו לעלות לישראל. לפחות, אנחנו יודעים עברית כי אמא שלי במקור ישראלית שדיברה איתנו עברית בבית. זה יקל עלינו את ההתאקלמות".

משפחת לוי היא רק דוגמא. משפחת אחת, מתוך אלפי משפחות שעוזבות את צרפת. משפחות רבות מפריז, מרסיי, ניס וערים נוספות – אורזות את מטלטליהן, מוכרות את בתיהן ואת שאר הרכוש ועולות לישראל.

הנתונים הרשמיים מדברים על עלייה המונית. בתשע"ד עקרו מצרפת לישראל 6700 יהודים. בתשע"ה עלה מספרם ל-7350. בתשע"ו המספרים ילכו ויגדלו. וזו רק רשימת העולים מצרפת. תוסיפו את העולים מגרמניה, בריטניה ומדינות נוספות וקבילנו נהירה המונית של יהודים מאירופה לישראל.

וכאן מותר לתהות בקול: באלו פעולות נוקטות המפלגות החרדיות כדי לסייע בקליטתם של עשרות אלפי היהודים הללו? מדוע המפלגות החרדיות משאירות את המלאכה לגופים הממסדיים?

לא ברור מדוע הסוכנות היהודית, תגלית ושאר גופים, הם היחידים שמקבלים את פניהם של העולים החדשים. הגיע הזמן, שחברי הכנסת החרדים, ירפו מעט מהעימותים הפנימיים, יניחו מעט למריבות על חצאי קרדיטים על תוספות תקציביות לעולם התורה (החשובים כשלעצמם) ויתפנו לדברים החשובים באמת. זה חשוב גם בהיבט הרוחני, מאחר וחלק מהמשפחות מבקשות להיקלט במסגרות תורניות. זה חשוב גם בהיבט הפוליטי. את מה שמותר למפלגות אחרות, מותר גם למפלגות החרדיות.

אם מישהו במפלגות החרדיות ירים את הכפפה ויסייע למשפחות העולים בכל מסלול הקליטה – דיור, מוסדות חינוך, חיי חברה וכו', הסקר של פרופ' דגני עוד עשוי להגשים את עצמו.

תפס טראמפ

נכון לסוף השבוע הזה, דונאלד טראמפ מוביל בבטחה בסקרי דעת הקהל. הילארי קלינטון צונחת בסקרים והרחוב האמריקאי מתחיל להבין: טראמפ, שהחל את הקמפיין כמיליארדר שלא פועל לפי כללי הפוליטיקלי-קורקט וכקוריוז ברשימת המועמדים של המפלגה הרפובליקנית, בדרכו לכבוש את הבית הלבן.

טראמפ, הוא כל מה שהפוך מהילארי קלינטון. מיליארדר, תדמית של מצליחן, מוחצן, לא חושב פעמיים, כריזמטי ופועל בעיקר על פי תחושות בטן ולא בהכרח ע"פ משנה סדורה של יועצים אסטרטגיים.

קלינטון היא בדיוק הנגטיב. את מרבית חייה עשתה בשירות הציבורי. היא לא מוגדרת נואמת בחסד, אין לה כריזמה שופעת, וכמי שבילתה שמונה שנים בבית הלבן כאשת הנשיא, היא אימצה את כללי הדיפלומטיה והשפה המעונבת. שום דבר ממה שאמריקה הנוכחית אוהבת לאהוב.

האמריקאים, כך מצביעים הסקרים, מצביעים ברגליים. קלינטון מסמלת עבורם את אמריקה של האתמול. טראמפ, הם מקווים, יוביל אותם לאמריקה של המחר.
עצרות הבחירות של טראמפ הן מופע ססגוני שסוחף אליו המונים. כל נאום שלו הופך לשואו; כל עצרת בחירות לקרנבל צבעוני; וכל מופע תקשורתי להצגה הטובה בעיר. מי שבוחר בטראמפ עושה זאת בעיקר בגלל שנאתו לקלינטון ולמה שהיא מייצגת. מי שהצהיר על תמיכה בקלינטון, הם אלו שפיחתו שנאה לסגנון של טראמפ.
בעידן הנוכחי, אין הצבעות בעד, יש רק הצבעת נגד. אמור לי איזה מנהיג אתה שונא, ואומר לך במי תתמוך בבחירות לנשיאות ארה"ב.

השארת תגובה