וירא כי טוב • שרה פכטר ב'אמא מחליפה'

ילד מכין עוגה
ילד מכין עוגה

"אמא, בואי נכין עוגיות ביחד", הבנות שלי מבקשות ממני וגם הבנים מצטרפים לבקשה.

הלב שלי נופל, כן כן, אני מאותן אמהות שמאד רוצות, מאד מאד רוצות להכין עם הילדים שלהם עוגיות, אך מה לעשות, וזה מסוג הדברים שפשוט לא מצליח לי, הרבה יותר קל לי לגשת לחנות ולקנות אותן מוכנות.

אבל העיניים של הילדים בורקות ואני לא יכולה לסרב להם, נו, מה כבר מסובך בהכנת עוגיות???!!! (אל תענו לי, אני כבר יודעת את התשובה…..).

"אוף אמא, הבצק לא נראה טוב", ציפי מתחילה להתלונן, הילדה בקושי בת שש ולצערי משחירה את המציאות.

"מה פתאום, איזה בצק לבן וחמוד, ועוד מעט הוא יהיה תופח , נכון אמא?" ולעומתה אביבה בת הארבע, צובעת את המציאות בצבעיים אופטימיים.

 אני שולחת מבט מעמיק ובוחנת את שתי הבנות שלי. תמיד מול אנשים נרגנים אני מעלה את שאלת התרנגולת והביצה: האם החיים הפכו אותם לכאלה, או שמא מדובר בתכונה מולדת. מדובר בהתמודדות עליה אני יכולה לכתוב שוב ושוב, כי מדובר בתיקון המידות מידי יום, מידי שבוע, מידי חודש.

הפרצוף העצוב של אביבה ששוב  לא מותיר מקום לספק. שתינו יודעות שיש בחוץ אין-סוף אפשרויות לאושר, פריחה צבעונית של פרחים, קרניים חמות של שמש, ממתקים משובבי נפש, משחקים ופעילויות, אבל שתינו גם יודעות שהמחסום היחידי בדרך אל השפע הזה הם המשקפיים השחורים שהיא בוחרת להרכיב על העיניים.
ומימי, לא משנה מה תקנו לה – טבעת בשקל או תלת אופן בשלוש מאות שקלים, היא תמיד מאושרת. לראות פרח בטבע ישמח אותה לא פחות מלונה פארק ענק.

לעומתה אביבה, מעולם לא מסתפקת באוכל שאני קונה, במכשירי הכתיבה שבחרתי לה, תמיד היא תבקש ותרצה ההפך, והמצפון שלי שנלחם בעייפות נוראה לפעמים לא מרשה לי להתעלם, אני נופלת בפח למרות שחשבתי שלמדתי כבר. יש בה משהו שמעורר בי תמיד איזה מצפון רדום. בכל פעם שהתוגה נשקפת מעיניה אני נתקפת אימה רק מהמחשבה שאני הגורם לכך. תערובת משונה של פחד ממנה וכעס על עצמי. אמרו לי להעניק לה תשומת לב מוגברת. הענקתי. אמרו לי להתעלם מהקיטורים. התעלמתי. אך בעוד אביבה מקפצת באושר, שואבת בקרני האופטימיות את הצוף מדבש החיים, ציפי מחפשת את העוקץ.

"אל תדאגי, יהיו לנו את הסופגניות הכי טעימות בעולם", גם אני הייתי ספקנית ומול מבטה הקודר של ציפי הבנתי כי העסק אבוד מראש.

 והבצק היה דביק, וצחקנו, ובעזרת כפות "הגלשנו" אותן לשמן הרותח, ושלפנו משם דמויי סופגניות, מעין מאפים מטוגנים שקבלו צורות מצורות שונות.
"אמרתי לך אמא שלא יצאו לנו עוגיות טובות?" שוב הפסימיות המטרידה של הבת שלי.

"איזה חמוד, עוגיה בצורת ליצן", צהלה אביבה ברוב אושר.

"מה זה משנה הצורה, העיקר הטעם", חיזק רפי את דבריה של אביבה.

בערב פירקתי את אשר בלבי באוזניה של חברה טובה הלומדת יעוץ חינוכי.

"אז מה היא רוצה?" שאלתי  בייאוש. "היא היחידה שאני לא מצליחה לקרוא את המפה האישית שלה. בכל דבר היא מוצאת את הצד השלילי".

"היא רוצה גבולות! תשברי את המעגל, תפסיקי לרצות אותה, ואז גם לא תכעסי עליה. אם לא תכעסי עליה, היא לא תדגדג לך את המצפון וממילא היא תהיה אומללה פחות", הסבירה לי חברתי שמעבר לקו.

"הטבע שלה יישאר איתה תמיד, את חייבת לעבוד על "הטבע" שלך",  המלים שלה הלבישו את ההיגיון על החרדות שלי.

בבוקר התעוררתי והחלטתי שעלי לנקות את חוטי הפסימיות שלי, בתקווה כי השדרים האופטימיים יפילו את המחיצות של הבת שלי.

השארת תגובה