אפריקה ישראל / ינון פלח מסכם שבוע

מצוקת הדיור החרדית היא פצצה מתקתקת כבר שנים ארוכות. הנושא אפילו אינו עולה לסדר היום, מאחר והוא נמצא שם כל השנים. בכל הסכם קואליציוני עוסקים בו. חברי הכנסת החרדים מדברים עליו, המומחים מתראיינים בנושא, אנשי המקצוע מציעים פתרונות, אולם עולם כמנהגו נוהג

נתניהו עם ראשי מדינות אפריקה בביקורו באוגנדה | צילום: קובי גדעון לע''מ
נתניהו עם ראשי מדינות אפריקה בביקורו באוגנדה | צילום: קובי גדעון לע''מ

מסעו של נתניהו השבוע לאפריקה, תוכנן בקפידה. עלותו לקופת המדינה נאמדת ב-28 מיליון שקלים. משלחת רחבה צורפה לפמליית ראש הממשלה.

נתניהו ידע שיספוג ביקורת ציבורית על כך. הוא לא שיער עד כמה. חייבים להודות: הביקורת, לפחות בחלקה, לא הייתה במקומה. אפריקה היא זירה חשובה במלחמת הגושים הכלל עולמית. הידוק היחסים עם שבע מהמרכזיות שבמדינות היבשת, הוא נדבך חשוב. ההצהרה של ראשי המדינות והעובדה שהן מצדדות בעמדת ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני, חשובה לאין ערוך. אי אפשר לזלזל בתמיכתן של מדינות אלו. לא בימי שלום, בוודאי לא בעתות מלחמה.

נכון, הנסיעה נבנתה סביב הטקס לציון 40 שנה למבצע אנטבה. לנתניהו הטקס הזה חשוב גם בפן האישי. אחיו יוני שעמד בראש הכוח, נפל בתחילת המבצע והמבצע נקרא ברבות השנים על שמו.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז עלה נתניהו לשלטון, החלה להיסדק דמותו הציבורית של יוני, בעיקר ע"י בכירים נוספים שנמנו על ניהול המבצע. הקרדיטים חולקו בין דמויות נוספות שנטלו חלק במבצע. המטרה של כולם משותפת: הם ביקשו להצניע או לכל הפחות להמעיט, את חלקו של יוני נתניהו.

דומה כי מדובר בעוול היסטורי. לא כי אחרים אינם ראויים לתהילה על חלקם במבצע. אלא כי הקולות הקוראים להמעיט בחלקו של נתניהו במבצע ההירואי, נגועים באינטרסים פוליטיים.

שמו של יוני נתניהו נישא בפי כל עוד לפני שנתניהו האח נבחר לראשות ממשלה. לא מעט רחובות וכיכרות נושאים את שמו כבר עשרות שנים. שמו נישא בפי כל והוא הפך לדמות המזוהה ביותר עם מבצע חילוץ בני הערובה מאנטבה.

מאידך, גם נתניהו כמנהיג פוליטי, לא טמן ידו בצלחת ותרם את חלקו להגדלת המיתוס סביב האח. עובדת היותו אח שכול הפכה לחלק מזהותו הפוליטית. גם לו חשוב הנרטיב שיתקבע בתודעה הציבורית בכל הקשור לדמותו ותפקידו של אחיו יוני במבצע אנטבה. כבן של היסטוריון יודע נתניהו היטב, ההיסטוריה היא מה שמספרים לדור הבא, לא בהכרח מה שקרה במציאות. וכפי שצ'רצ'יל אמר פעם: "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה". כמי שעשה היסטוריה ואף כתב לא מעט ספרי היסטוריה בגינם זכה בפרס נובל לספרות, ראש הממשלה הבריטי ידע כיצד לספר לבני עמו את פרקי ההיסטוריה בהם נטל חלק.

נתניהו רואה עצמו צ'ר'ציל מודרני. האיש שעושה היסטוריה בהגנה על בני עמו. מסיבה זו היה לנתניהו חשוב להיות נוכח בטקס באנטבה, במקום בו נפל אחיו. הוא ראה בכך סגירת מעגל עבורו, ובעיקר עבור אחיו יוני שנפל לפני 40 שנה.

על הדרך, הוחלט על הידוק היחסים עם כמה ממדינות היבשת האפריקאית. לא פחות משבעה ראשי מדינות מאפריקה הגיעו למפגש מיוחד עם ראש הממשלה. בתקופה שבה גורמים מבית מאשימים את נתניהו בבידודה המדיני של ישראל, מותר לומר גם מילה טובה. בתקופה שבה אירופה מפנה לישראל את הגב, טוב לקבל כתף תומכת ממדינות שבעבר סירבו לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל. עם תמיכה אפריקאית, אולי גם דעת הקהל האירופית עשויה להשתנות.

המבחן של ליברמן

על משקל אימרתו המפורסמת של אלי ויזל שהלך לעולמו בשבת האחרונה ולפיה "לא כל הקורבנות במלחמת העולם השניה היו יהודים, אולם כל היהודים היו קורבנות", ניתן לומר בנקל: "לא כל המוסלמים טרוריסטים, אולם כל הטרוריסטים מוסלמים".

דווקא בתקופה שבה במערכת הביטחון ציינו ירידה בהיקף פיגועי היחידים שנמתחו על פני תקופה של חצי שנה, חלה עלייה בהיקף הפיגועים בשבועיים האחרונים.
דומה שארגוני הטרור מנסים לבחון את שר הביטחון הטרי אביגדור ליברמן. קודם שנכנס לתפקידו, הבהיר ליברמן מה בדעתו לעשות כדי למגר את ארגון החמאס. הרטוריקה של ליברמן כח"כ באופוזיציה היא לא הרטוריקה של ליברמן כשר הביטחון.

בתפקידו כשר ביטחון, לומד ליברמן את מה שלמד בעת כהונתו כשר החוץ. מהרעיון לפוצץ את סכר אסוואן לא נותר מאומה. מים רבים זרמו מאז בנילוס; וליברמן הפך לחסיד הקשרים הדיפלומטיים. הוא מיתן את תגובותיו, ובעיקר את מעשיו. ימיו במשרד החוץ התאפיינו בפחות אמירות מתלהמות והרבה יותר דיפלומטיה – חלקה שקטה, חלקה גלויה.

לחמאס, על פי כל הסימנים המגיעים מהשטח, יש מוטיבציה לחמם את הגזרה. זה לא רק פיגועי הירי, זה לא רק ירי טילים על שדרות בשבת שעברה. חמאס גורם גם לאנשי הפת"ח לקרוא תיגר על ישראל. הנהגת הפת"ח, לראשונה מזה זמן רב, הביעה תמיכה גלויה במחבלים שביצעו את הפיגועים האחרונים. מושל חברון, איש פת"ח מובהק, אף הלך לסוכת האבלים שהקימה משפחתו של אחד המחבלים שביצע את הפיגוע בשבוע שעבר.

גם יו"ר הרשות אבו מאזן משמיע זמירות חדשות. מבלי שירצה, דעת הקהל הפלסטינית, נוטה ברובה לכיוון חמאס. הוא יודע שאם יבקר את מבצעי הפיגועים, ידו תהיה על התחתונה.

עבור חמאס ושאר ארגוני הטרור, ליברמן הוא רק שחקן אחד על לוח השחמט המזרח תיכוני. הזירה האמיתית מתנהלת בחוץ. לארגוני הטרור אינטרס עליון לחבל בקשריה הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות שכנות.

הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה, ששם קץ לשש שנות איבה שתחילתם באירועי המרמרה, היו לצנינים בעיני הנהגת חמאס. ההסכם לא כולל את הסרת המצור על עזה. לא לפיוס כזה פיללו ברשות הפלסטינית. האונייה ההומניטרית שעגנה בנמל העיר אשדוד עם ציוד הומניטרי לתושבי עזה, הייתה פרס ניחומים עבור הפלסטינים.
כדי לחבל במערכת היחסים המתהדקת בין ישראל לטורקיה, חמאס יעדיף להבעיר את השטח. אם זה עבד בפעמים קודמות, זה יעבוד גם עכשיו: ככל שירבו פיגועי הטרור, ישראל תיאלץ לצאת למבצע צבאי בעזה.

ישראל נמצאת בתוך לופ. ככל שמספר הפיגועים, עוצמתם והמחיר הכבד בחיי אדם שישראל משלמת הולך וגדל, שעון החול של עזה הולך ואוזל. מבצע צבאי הוא עניין של זמן. שרי ביטחון עם פתיל ארוך משל ליברמן ועם רטוריקה פחות מחוספסת משל שר הביטחון הנוכחי, הורו על יציאה למבצע צבאי נרחב בעזה.

למבצע צבאי יש חיים משלו. התכנון האסטרטגי ובנק מטרות שתוכנן מבעוד מועד, לא בהכרח מתכתב עם המציאות. כל התקפה ישראלית בעזה מסתיימת במסה של הרוגים. אופי הלחימה מול טרוריסטים שנטמעים בקרב אוכלוסייה אזרחית, מסתיים בכמות הרוגים גדולה.

זה בדיוק מה שחמאס רוצה כעת. הם משוועים לחיזוק הלגיטימציה בעולם. מראות עזה על חורבותיה שקוברת את מתיה, היא בדיוק מה שההנהגה הפלסטינית רוצה. הם עושים זאת על חשבון בני עמם. ככל שהמראות יהיו קשים יותר, כך יגבר הסיכוי שישראל תאבד נקודות זכות בדעת הקהל העולמית.

תחשבו על הסיטואציה הבאה: ישראל מפציצה בעזה, מאות הרוגים, אלפי פצועים. ארדואן, הידיד החדש-ישן של ישראל, שוב יוצא במתקפה חריפה נגד ישראל. מאשים אותה ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. קורא לעולם להתערב ומצנן מחדש את יחסיו עם ישראל. מי שחשב שבאמצעות 21 מליון דולר פיצויים ישראל קנתה שקט בגזרה הטורקית, ייאלץ להתבדות כאשר השגריר הטורקי יתבקש לשוב למולדתו.

גם בישראל יודעים: במאבק הבא מול הפלסטינים, טורקיה לא תתייצב לצד ישראל. טורקיה הנוכחית מוסלמית יותר, לאומית יותר, ובעיקר – קיצונית יותר. תם עידן במזרח התיכון. ארדואן מנסה רק לשפר עמדות; מול ישראל, מול רוסיה של פוטין, מול ארצות הברית. הוא לא יכול להתמודד במספר חזיתות בו זמנית. הסכם הפיוס עם ישראל דומה יותר להסכם ריבנטרופ-מולטוב שחתמו שרי החוץ של גרמניה ורוסיה ערב מלחמת העולם השניה. הגרמנים רק ביקשו לקנות שקט בחזית אחת. ההסכם ההוא נחתם לעשר שנות אי לחימה. הוא הופר כעבור שנתיים ביוני 1941 עת החל מבצע ברבורסה.

ישראל אינה רוסיה, טורקיה איננה גרמניה. אולם העיקרון זהה. הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה הוא הישג מדיני קצר מועד. בסבב הבא של ישראל בעזה, ולכל המאוחר בסבב הבא, נשמע מנגינות אחרות מטורקיה. המוסיקה הטורקית, לא בהכרח תנעם לאוזניים ישראליות. המחיר במקרה הזה יהיה גבוה הרבה יותר מ-21 מיליון הדולרים שישראל שילמה לטורקים.

טורקי קטן

ישראל משוועת לנורמליזציה. נתניהו רואה בכינון היחסים המחודשים עם טורקיה, הישג ראשון במעלה. בדרך הוא הקריב את הבטחתו למשפחות גולדין ושאול ולפיו לא יהיה הסכם ללא השבת גופות בניהם.

נתניהו הבטיח כפי שהוא מבטיח פעמים רבות. אולי קיווה שאחד משני התרחישים יתממשו: או שלא יתגבש הסכם מול הטורקים וממילא עמד בהבטחתו; או לחילופין שיהיה הסכם כ"כ טוב שעל אחת מהבטחותיו יוכל לפסוח. הקמת אהל המחאה של משפחות גולדין ושאול, מצביעה על כך שאף אחד משני התרחישים לא התממש. נתניהו לא הכין עצמו לתרחיש שלישי. יש הסכם, אך החורים בו רבים ואינו מתיישב על דעתם של ישראלים רבים. העובדה שישראל תשלם 21 מיליון דולר למשפחות המחבלים שנרצחו על ספינת המרמרה רק העצימה את הזעם הציבורי.

בעיניים דיפלומטיות, ההסכם עם טורקיה הוא מחויב המציאות. אולי זהו הסכם רע, אולם הוא הרע במיעוטו. מדינה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה לאבד יחסים דיפלומטיים עם אף מדינה. גם אם ארדואן לא יהפוך לפתע לאוהב ישראל והאצבע הטורקית לא תונף אוטומטית בעד ישראל בכל הצבעה באו"ם, להסכם הפיוס יש חשיבות רבה.

דירה להשכיר

מצוקת הדיור החרדית היא פצצה מתקתקת כבר שנים ארוכות. הנושא אפילו אינו עולה לסדר היום, מאחר והוא נמצא שם כל השנים. בכל הסכם קואליציוני עוסקים בו. חברי הכנסת החרדים מדברים עליו, המומחים מתראיינים בנושא, אנשי המקצוע מציעים פתרונות, אולם עולם כמנהגו נוהג.

הנתונים הרשמיים מדברים על למעלה מחמשת אלפים חתונות מידי שנה בציבור החרדי. המשמעות היא שהציבור החרדי זקוק למספר דומה של דירות מידי שנה. הפרויקטים שנבנים הם בבחינת הקומץ שאינו משביע את הארי.

מי שמכיר את שוק הנדל"ן בערים החרדיות מכיר את התופעה: שכונות קצה בערים החרדיות הופכות לחרדיות. שכונת פרדס כץ בבני ברק, שבעבר הרחוק היית מעוז של חילוניות, שינתה את צבעה ומספר משפחות האברכים בשכונה גדל בקצב מתמיד. בתי כנסיות ומוסדות חינוך רבים נפתחו בשכונה בשנים האחרונות.
גם בשכונות הירושלמיות הגובלות בשכונות החרדיות, התופעה שבה על עצמה. סערת קרית יובל תוכיח. הקרב המתנהל בין שני סוגי האוכלוסיות המרכיבות את השכונה, פירנס לא מעט עיתונאים וכותבי טורים. בעוד כמה שנים, השכונה הזו תצטרף לרשימת השכונות החרדיות בעיר. בשכונות נוספות מתרחש תהליך דומה.
על אף כל זאת, גם מלאי הדירות הקיים בשכונות אלו, אינו עונה על הדרישות. כדי לפתור אחת ולתמיד את מצוקת הדיור החרדית, נדרש פתרון יסודי ומעמיק יותר. אי אפשר לבנות על כוחות השוק שיעשו את העבודה. נכון שאף זוג שמקים בית לא נשאר לישון ברחוב. כל אחד מוצא את הפתרון; פיצול דירות, סגירת חניונים, בייסמנדים או כל פתרון יצירתי אחר. גם המלאי הזה אזל. במשרדי התיווך בערים החרדיות אומרים לנו מפורשות: על כל עשרים איש שנכנסים למשרד, תשעה עשר מהם מבקשים מאגר דירות למכירה או להשכרה. רק אחד מציע את דירתו למכירה. הביקוש עצום, המלאי זעום.

מי שמוכן לנדוד לצפונה או לדרומה של הארץ, ימצא לא מעט שכונות חרדיות שהולכות ונבנות. חלק ניכר מהפרויקטים החדשים נבנים באזורים מרוחקים ממרכזי הציבור החרדי. ובכל-זאת, כל פרויקט, כל שכונה, מהר יונה ועד טבריה, מצליח במלאכת השיווק. בהעדר מקום מגורים, גם דירה במרחק הליכה מהכנרת נחשבת לאטרקטיבית.

לפני שניים ושלושה עשורים, כאשר מצוקת הדיור החרדית עלתה לסדר היום, הוקמו הערים החרדיות החדשות. גם אז היו שטענו שמודיעין עילית מרוחקת, ביתר עילית מנותקת ואלעד נמצאת באמצע שום מקום ללא כביש גישה ראוי. חלפו עשרים שנה ושלושת היישובים שהוקמו בעמל רב, הפכו לערים משגשגות. אלפי בתי אב המתגוררים בערים הללו יעידו: החיים בעיר שאיננה בני ברק או ירושלים, אטרקטיביים לא פחות. סטנדרט הבניה בערים הללו גבוה מהסטנדרטים שהיו מוכרים בערים ובשכונות הצפופות. מסקנה: ניתן לגור בהר יונה, בטבריה או בדרום הארץ וליהנות מעיר חרדית עם איכות חיים.

טוב עשו חברי הכנסת יעקב אשר ויואב בן צור שהחליטו על הקמתה של שדולה לפתרון מצוקת הדיור החרדית. לא בטוח ששדולה היא הפתרון. במקום לדבר על הצורך למציאת פתרונות, חייבים להתחיל לבנות. צריך לפשט הליכים בירוקרטים ולהוציא לפועל תכניות ישנות שמונחות על השולחן שנים רבות.

ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעתם למלכות.

השארת תגובה