פנקס הזיכרונות • מנוחה פוקס בהדרכת הורים

"אימא, את זוכרת לכתוב בפנקס הזיכרונות כל דבר?" "כן, חמודי, רק שאני לא מספיקה לכתוב כל כך מהר." "רגע, את יודעת מה , אימא, אני גם יכול לכתוב במקומך, רק תלמדי אותי וזהו".

זמן איכות עם ילד
זמן איכות עם ילד

אני לא יודעת איך זה שכל האימהות, כמעט כולן, התברכו בזיכרון כל כך כל כך קצר.

אבל זו עובדה.

זה מה שקורה אצלי, ולפי השמועה, גם אצל אחרות קורה אותו דבר.

בן החמש פיזר את הקוביות הצבעוניות בכל שטח החדר הגדול. אין מרצפת שאין עליה קובייה.

אני מבינה שהוא נהנה מהפיזור, אבל מה עם הסדר והאיסוף?

"נחומי, לאסוף מיד, שמעת?"

הוא שומע מצוין, ברוך ה' אין לו בעיות שמיעה, אבל הוא לגמרי לא אוהב לסדר.

"נחומי, זה לא ייתכן שכל פעם אתה עושה כזה בלגן ולא מסדר. מי שמפזר, חייב לסדר ומיד, חייב."

"טוב, אימא, אני אסדר עוד מעט".

"לא עוד מעט, עכשיו! אתה תמיד אומר עוד מעט ושוכח לסדר, זו הסיבה שהבית שלנו תמיד תמיד תמיד מבולגן".

"טוב, אני אאסוף" – הוא עונה, אבל פתאום מתחיל לבכות:

"למה? למה? למה?" – שאל בין דמעה לדמעה.

"מה פירוש למה? -התרגזתי. "אתה הפכת, תמיד אתה הופך ומי שהופך צריך לסדר, הבנת?"

"אבל למה?" – הוא שאל בבכי חזק עוד יותר ואני הרגשתי שהוא ממש מוציא אותי מכלי.

"אין למה!" קראתי בהתנצחות, "תעשה מה שצריך לעשות וזהו!"

"אני אעשה" – הוא כמעט צרח, "אבל למה?"

הלמה הזה גרם לי לשתוק. מה אפשר עוד לומר?

אני שתקתי אז הוא דיבר:

"אבל למה, למה את אומרת את המילה: תמיד ?

"תמיד תמיד לא אוסף? למה?"

"כי אתה אף פעם לא אוסף. תמיד רק מבלגן, לכן אני אומרת: תמיד!"

עכשיו הוא נשם נשימה עמוקה ואני הבנתי מיד שהוא הולך לפרט פירוט מלא.

ואכן כך בדיוק היה. הוא פירט מילה במילה:

היום בבוקר שיחקתי ואספתי, זוכרת?

וגם אתמול שיחקתי ביחד עם מירי ומיד אספתי, זוכרת?

אני לא כל פעם זורק ולא אוסף, את פשוט שוכחת כל פעם מחדש, לכן את אומרת שתמיד אני לא אוסף.

בלעתי את רוקי, ניסיתי להיזכר.

כן, האמת, שהוא די צודק. הבוקר הוא אסף בלי שביקשתי ואתמול? כן, כן, אתמול אחרי ששיחק עם מירי הוא אסף באמת.

ובשבת? הוא צודק, בשבת גם אסף. הלא הוא הביא לפה את שלשת החברים שלו וכשסיימו הוא עמד עליהם לשמור שיאספו והם אספו עד החלקיק האחרון.

איזה זיכרון קצר יש לי איך שכחתי מכול זה?

איך זכרתי רק את הבלגן?

זה פלא שהוא כל כך צעק, התרתח וצרח,

איך אפשר לשכוח???

"אימא, מה זה הפנקס הזה?"

"זה? זה פנקס זיכרונות"

"אימא, מה זה פנקס זיכרונות?"

"אגלה לך, פה אני רושמת דברים שעליי לזכור, מבין?"

"דברים שעלייך לזכור? מה למשל, אימא?"

"למשל? למשל איך שמירי סידרה את המיטה שלה לפני שיצאה לבית הספר, ולמשל את זאביק, שלא שכח לשים את המכנסיים של אתמול בכביסה, ואיך שרבקי תלתה על החבל במרפסת את כל הכבסים שהייתה צריכה לתלות, ועשתה זאת אפילו בלי שביקשתי ממנה, ועוד כל מיני דברים מעניינים כאלה שאם לא רושמים גם לא זוכרים, מבין?".

מבין? מה פירוש מבין?

תוך חמש דקות בלבד היה השולחן במטבח מסודר (איך הוא הגיע אליו בכלל?)

דקות ספורות לאחר מכן לא נשאר צעצוע אחד על הרצפה (תמיד חשבתי שאין לו כוח להתכופף כל כך נמוך), מיד לאחר מכן הורדה האשפה במלוא הכבוד אל החצר (איך הצליח לסחוב את הפח הכבד? לפתוח את המיכל הענק? מוזר!)

הוא הגיע חזרה הביתה עם הפח הריק, מתנשם ומתנשף:

"אימא, את זוכרת לכתוב בפנקס הזיכרונות כל דבר?"

"כן, חמודי, רק שאני לא מספיקה לכתוב כל כך מהר."

"רגע, את יודעת מה , אימא, אני גם יכול לכתוב במקומך, רק תלמדי אותי וזהו".

פינת היעוץ האישי:

פנקס זיכרונות כדאי שיימצא בכל בית ולכל ילד מבני המשפחה, ולאו דווקא כדי לרשום בו כל ציוץ של ילד, או כל פסיעה אשר הוא פוסע. כי ילד חייב לדעת לעשות לביתו גם כשלא מקבל תמורה וגם כשאין מבחינים במעשיו הטובים.

אבל הפנקס הזה, שיכול להיות בכל צורה ובכל מקום: בראש, בזיכרון, בארון, במגירת השולחן, בתיק היד, בתיק הצד – יזכיר לכן תמיד שהילד יודע להיות טוב. לעשות דברים טובים, לתרום לבית ולכלל ולעשות למען האחר.

אין ילד שאינו מתאים לכינוי הילד הטוב, אלא שלפעמים, איננו זוכרים את מעשיו הטובים ולכן אנחנו טועים לחשוב ששכל מעשיו הם שליליים.

השארת תגובה