המציאות עולה על כל דמיון • חברה וירטואלית

יש רגע שמשהו חביב הופך לקצת מפחיד • זה קרה לפני שבוע, כשקראתי לילדים להצטרף אלי למכולת בדרך לגינת המשחקים, שם נקנה ארטיקים • לרגע נתקפתי באימה, אולי הדמיון כבר מזמן חצה את הפסים וצריך לדאוג, לטפל ולהתייעץ

ילד מדבר
ילד מדבר

"אמא, אני רוצה עוד שקית ביסלי", רותי בת השלוש עמדה מולי ודרשה ממתק נוסף.

"כל אחד מהילדים קיבל רק שקית אחת של ביסלי. מחר תקבלי עוד אחת", הסברתי לקטנה.

"אבל, אמא, אני צריכה עוד שקית בשביל החברה שלי", היא שלחה בי מבט רציני, שגרם לי להרהורים.

לאחרונה נתקלתי בתופעה מעניינת. לבתי שחגגה לא מכבר שלושה אביבים, יש חברה. מה רע, תשאלו? לא רע בכלל. להיפך, אני מעודדת חברויות. חברה טובה זה בונוס כפול – גם לילדים וגם להורים. אז איך מסבירים את תחושת המועקה שליוותה אותי כשהגשתי לה את חבילת הביסלי הנוספת?

עיניה של רותי נצצו משמחה. "יופי, אמא, חברה שלי תשמח", שוב המועקה.

חברה שלה? כן, מה רע שתהיה לה חברה ועוד טובה? אין שום בעיה, מלבד בעיה אחת 'קטנה' – מדובר בחברה דמיונית, וירטואלית לחלוטין.

אני שומעת את רותי מדברת אליה: "בואי, חמודה, נשחק יחד בבובות. איזו בובה את רוצה? בובה-מימי? בובה-ציפי? קחי אותה. היא דווקא חמודה".

היא גם אומרת לה מה לעשות: "עכשיו תרימי את כל הקליקסים מהרצפה". מדי פעם היא רצה אלי כדי לבקש רשות להביא ל'חברה שלה' שתייה קרה, מוזגת כוס נוספת ואחר כך שותה בעצמה.

גם כששיחקנו באמבטיה, היא דיברה עם החברה שלה ואמרה: "כדאי לך להתרחץ איתי. זה כיף כשאמא שלי שופכת הרבה קצף. גם את תהיי נקייה". יום אחד שמתי לב שפניה אינם כתמול שלשום. "מה קרה, רותי?" חקרתי אותה. היא מצידה מיהרה לשתף אותי.

"חברה שלי רבה איתי", היא הודיעה לי בצער אמיתי. "אז בואי, אקח אותך לחברה שלך ותשלימו", ניסיתי לבדוק כיצד היא תגיב. "אבל החברה שלי גרה רחוק-רחוק", היא הסבירה לי ברצינות תהומית. "את לא יכולה לקחת אותי אליה".

"איך קוראים לה?" המשכתי לחקור בעדינות. "שושנה".

טוב, התקדמנו. לחברה הדמיונית יש כבר שם, גם אם הוא שם דודתי וכבד למדי. אז מה זה אומר? להתחיל לדאוג?

קיוויתי שהמריבה הדמיונית תנתק את הקשר עם החברה הדמיונית באופן סופי, אך התבדיתי. כעבור יומיים היא שמחה לבשר לי שהן השלימו. "תביאי לי ממתק כדי לתת לחברה שלי", הקטנה שוב דרשה. אם חשבתי שמדובר בתכסיס לקבלת ממתקים, טעיתי. היא באמת ובתמים האמינה וביקשה את הממתק הנוסף עבור החברה שלה.

מאז הייתה בת שנה, שמנו לב שרותי ילדה יצירתית ומקורית למדי. היא גם חובבת אומנות וחולמנית קצת. אולי זו הסיבה? רותי היא זו שעוד לפני גיל שלוש הדביקה מדבקות על פחית עוגיות ריקה והודיעה: זה יהיה פח האשפה שלי. רותי היא זו שהמציאה משחק: גזרה תמונה וטענה שהיא יותר שווה מהפאזל הגדול שקניתי לה. עכשיו היא המציאה חברה.

חודשיים חלפו מאז המציאה אותה והחברות ממשיכה, אבל יש רגע שמשהו חביב הופך לקצת מפחיד. זה קרה לפני שבוע, כשקראתי לילדים להצטרף אלי למכולת בדרך לגינת המשחקים, שם נקנה ארטיקים.

מזווית העין ראיתי את רותי מתכופפת הצידה, מושיטה את האצבע שלה קדימה, רוכנת ואומרת: "חכי לי, אני רק הולכת למכולת וכבר חוזרת".

לרגע נתקפתי באימה. אולי הדמיון כבר מזמן חצה את הפסים וצריך לדאוג, לטפל, להתייעץ. בדרך למכולת פגשתי חברה טובה. היא כבר סבתא ויועצת חינוכית במקצועה.

"תשמעי, אני חייבת להתייעץ איתך", אמרתי וסיפרתי לה על החברה הדמיונית שמחכה בבית לרותי. "תירגעי, זו תופעה נפוצה מאוד בין הגילאים שלוש-שש. ובכלל, המצב שלך טוב ביותר", היא גיחכה.

"על מה את מדברת?" שאלתי אותה.

"גם אני עברתי דבר דומה", היא השיבה לי.

"הייתה לך חברה דמיונית ואת זוכרת את זה?"

"חברה דמיונית?" היא התחילה לצחוק. "היו לי חברות דמיוניות. לא אחת, אלא זוג תאומות ואני זוכרת אותן עד היום. זה היה בתקופת הצנע ודרשתי שגם להן יהיו תלושים".

צחקנו שתינו, ובנשימת הקלה התבדחתי: "מזל שלרותי יש רק חברה אחת, אחרת זה היה עולה לי כפול שתיים".

השארת תגובה