מספסלי הישיבה לשורות המוסד • אגדה מהלכת

בגיל 14 יעקב לניאדו חבש את ספסלי ישיבת 'פורת יוסף', בגיל 17 לחם נגד הליגיון הירדני בירושלים, היה ממייסדי משמר הגבול ושימש כסוכן מוסד בטורקיה • סיפורו המופלא של הנער החרדי שהפך ברבות הימים לאגדה מהלכת בשירות הביטחון

יעקב לניאדו
יעקב לניאדו

היו אלו ימי הקמת המדינה, ריח הקרב השתלט על הרחובות ובירושלים שררה אימה מפרעות הערבים. קבוצת צעירים, חלקם תלמידי ישיבת 'פורת יוסף' יצאו באומץ לב להילחם בליגיון הירדני. בין הלוחמים היה אחד, נער בן 17, יעקב לניאדו שמו. לימים יהיה לניאדו ממייסדי משמר הגבול, ישמש כסוכן מוסד, ויכהן גם כמושל רפיח וראש עיריית עזה.

סיפור חייו של יעקב לניאדו, יכול למלא ספר עב כרס. מסכת חייו הסוערים שווה בהיקפה לסיפור חייהם של כמה וכמה אנשים. כיום, בגילו המופלג (85) מבלה לניאדו את ימיו בביתו בישוב הפסטורלי, 'כפר אדומים'. אל הראיון עמו הגענו בשעת צהריים חמה, השרב מכה ממעל, והחום באזור הכפר הסמוך לים המלח גדול שבעתיים.
לפני שנתיים, העלה לניאדו את זיכרונותיו בספר, "למען העם והמולדת", שמו. על הספר ותוכנו הוא קיבל את פרס מפעל חיים של אוניברסיטת אריאל. בחדר העבודה בביתו הוא מציג בגאווה את הפרס לצד עשרות תעודות הוקרה המכסות את קירות החדר.

"נולדתי בירושלים לאבי ואמי עליהם השלום", פותח יעקב לניאדו בראיון ל'כל הזמן'. "אבי, חכם דוד לניאדו, שימש כרב ביישוב היהודי שהיה בירושלים בטרם קמה המדינה". הוריו ניצלו בנס ממאורעות תרפ"ט בעיר חברון. אמנם רוב הנטבחים היו תלמידי ישיבת חברון, אך הוריו התגוררו בסמוך לישיבה, "הם חיו בעיר יחד עם אחי הבכור, שלמה, ואח נוסף שהיה בן חודש".

"ביום שישי, שעות לפני תחילת הפרעות, אבא חזר ממערת המכפלה, וסיפר שאחד הערבים אמר לו ש'מחר היום שלכם'". במהלך היום, כשהתחילו הפרעות, נמלטו היהודים בבהלה, אך לא היה היכן להימלט, "למרבה הנס, אמרו להם שיש משפחה ערבית שמוכנה לשמור עליהם. אבל אז אבא לא מצא את התינוק, והתברר שהוא נשכח בבית. אחרי שחזרו מהבית, הם איבדו את הקבוצה. כך הגיעו לבית הכנסת אברהם אבינו, ראו מערה, והסתתרו בתוכה, ואז הם שומעים שני ערבים, אחד מהם אמר לחברו: 'תשמע, נדמה לי שיש כאן במערה יהודים'. הערבי השיב לו, 'עזוב אותם, בא נלך לשדוד', וככה ניצלו חייהם".

למחרת הגיעו השוטרים הבריטים וחילצו את התושבים היהודים, השוטר הבריטי הסכים לקחת רק את האם והילדים ולא את האב, "בשביל שישתכנע לקחת גם את אבא, אמא ביימה התעלפות וכך השוטר הבריטי ריחם עליהם והסכים לקחת את האב".

בילדותו למד יעקב הצעיר ב'חיידר'. "בירושלים של אז", מספר לניאדו, "היו שכונות ועל פי זה נקבע מעמדם של התושבים. כמו שכונת הבוכרים, שכונת הכורדים, שכונת האורפלים, שכונת הפרסים ובתי אונגרין. כל עדה הייתה מקימה שכונה. "ב'חיידר' שבו למדתי, שנקרא בזמנו 'כותאב', היו 30 ילדים מכל השכונות, מגיל 4 עד 11. החכם היה מלמד את הא' ב' במנגינה לכל הגילאים".

כבר מגיל צעיר בלט יעקב הצעיר בכישרונותיו, "בגיל 6 ידעתי לקרוא ולכתוב. בגיל 8 כבר התחלתי ללמוד בישיבת 'פורת יוסף'". בגיל 14 חבר לניאדו לתנועת 'ברית החשמונאים', תנועה ימנית דתית של בית"ר. רוב החברים בארגון שימשו ככח אדם מבצעי לארגון הלח"י, האצ"ל ו'ההגנה'. באותו זמן, שכאמור היה טרם הקמת המדינה, היו 3 יחידות יהודיות שפעלו בהן לוחמים: חיל שדה, גדנ"ע ופלמ"ח.

במרץ 1948, כשהיה בן 17, אישר האו"ם את ההחלטה על הקמת מדינה יהודית. היה זה הטריגר שפתח את מאבק הדמים בין היהודים למוסלמים בירושלים, מאבק שהפיל חללים רבים, "בשלב הראשון זרקו עלינו מקלות ואבנים ולאט לאט זה החמיר ונעשה מסוכן. פעם אחת לקחו אותנו לשכונת 'ימין משה' דרך 'שער יפו'. בשער הייתה קבוצת ערבים שהפגינה מולנו וצעקה 'אללה אכבר'. בינינו לביניהם היה שוטר בריטי ורק בגלל שהם פחדו ממנו, הם לא התקרבו ליהודים. אם לא היה השוטר הבריטי, היו נפגעים יהודים".

שיא המאבק בירושלים היה בפרעות, "שלושה ימים הערבים טבחו ביהודי ירושלים. העיר הייתה במצור. לא היה ניתן ללכת משכונה לשכונה. כל השכונות היו מנותקות. בשביל ללכת משכונה לשכונה היה צריך ללכת בשיירה. זה היה המצב טרם מלחמת השחרור".

בגיל 17 בלבד, הצטרף יעקב לפלוגה הירושלמית, והתאמן יחד עמם בשטח המיוחס לעיר סדום המקראית, סמוך לים המלח. לאחר תקופת אימונים, חזרה הקבוצה לירושלים בכדי להילחם באויב. "התאריך שחרוט לי בזיכרון", משחזר לניאדו. "היה ביום שבת 7 במרץ 1948. ביקשתי רשות ממפקד הפלוגה שלי, אברשה תמיר, ללכת להיפרד מההורים. המפקד חשב שאני רוצה לברוח, הבטחתי לו שאני חוזר להילחם. כשההורים שלי ראו אותי בבית, חשבו שאני חוזר הביתה ועוזב את הלחימה. אחי שהיה באצ"ל ניסה לשכנע אותי שלא ללכת. אבל הייתי נחוש לצאת להילחם".

"אחרי כמה דקות, יצאתי עם אבא מחוץ לבית ואמרתי לו: 'אבא, אני לא יודע אם אחזור מהמלחמה, אם לא אחזור, אל תצטערו ותתנחמו באחי הקטנים'. אבא אמר לי: 'לך בני, וה' יהיה בעזרך. שני דברים אני מבקש ממך, אל תשכח שאתה יהודי. ואם תהיה במצב קשה, תגיד קריאת שמע ווידוי'. כך שלח אותי אבא למלחמה".
ביום שבת, בשעה שש בבוקר יצאה השיירה לגוש עציון. "המפקד שלנו היה ישורון שיף. עשו לנו מסיבת פרידה לפני ששלחו אותנו לגוש, ובמסיבה הוא נשא נאום קצר ואמר: 'בחורים, אתם יוצאים למקום שממנו לא תחזרו עד ליום הניצחון. ורבים מכם לא תחזרו כלל'. ככה המפקד אמר לנו ולמרות הפחד, יצאנו". ממחנה 'שנלר' עברה הקבוצה דרך מאה שערים, "בימים רגילים היו צועקים לנו 'שאבעס', באותו יום התושבים נופפו לנו לשלום כי הבינו שפנינו למלחמה. הגענו לגוש עציון בלי שנורתה עלינו אף ירייה. את האש באותו שלב הפנו הערבים לשיירה אותה החלפנו שיצאה לכיוון מרכז העיר. השיירה ספגה אש כבדה ליד קבר נבי סמואל. אנחנו מיהרנו למקום והצלחנו לחלץ כמה מהם והחזרנו אותם לגוש עציון. באותו קרב נפלו 17 חיילים".

באותם ימים, בגוש היו ארבעה יישובים. שלושה מהם של הפועל המזרחי, ואחד של השומר הצעיר. בשעות היום לחמו הצעירים, ובלילות נמו את שנתם במנזר הרוסי – מנזר שנבנה בשנת 1892, הנקרא בערבית דיר א-שער, המנזר שימש אכסניה לעולי רגל נוצרים. במקום שכנו נזירים אחדים וכשפרצו הקרבות, הנזירים הסתלקו מהמקום והלוחמים תפסו את המנזר. "בלילה היינו ישנים במנזר. כשהייתי צריך ללכת לשירותים, הייתי מעיר חייל שילווה אותי כי פחדתי מהפסלים שהיו מוצבים בכניסה. אחד הקצינים התרעם על כך שהביאו לוחמים צעירים שפוחדים מהפסלים".

"באותם ימים, טרם חג הפסח, עשינו הגרלה בינינו מי יעשה ליל הסדר ויאכל ארוחת ערב ומי יהיה בשמירה. לרוע מזלי, נפלתי על שמירה בליל הסדר, בעודי בעמדת השמירה, פרצתי בבכי. המ"מ הגיע ושאל אותי: 'לניאדו, למה אתה בוכה'. אמרתי שאני רוצה הביתה לחגוג את ליל הסדר. אמר לי: 'אתה עוד תחזור בקרוב'. את הבית ראיתי רק אחרי שנה".

השבי בחברון

לאחר חודש של קרבות, הגיע הקרב האחרון, הקשה והמכריע ביותר. האש גברה, ורבים מחבריו נפלו. "חבר אמר לי שמעבירים את הפצועים ל'משואות יצחק' וביקש ממני לבוא איתו לשם. בהתחלה לא רציתי, אמרתי לו: 'מה זה משנה אם נמות כאן או שם', אבל אחר כך השתכנעתי ויצאתי איתו מכפר עציון. בדיעבד התברר שבזכות זה ניצלו חיי. הכוחות הירדנים ירו בחיילים שלנו גם אחרי שהם נכנעו, ואף אחד לא יצא משם בחיים. את זה שמענו כבר כשהגענו למשואות יצחק".

ב'משואות יצחק' לקחו חיילי הליגיון הירדני את הנותרים לשבי לחברון, "ההעברה הייתה בליל שבת והיינו האחרונים שפונו מהגוש למשטרת חברון. ישבנו בחצר המשטרה במהלך הלילה ובבוקר אנחנו רואים המון אספסוף שוצעק וקורא להרוג אותנו. ראש העירייה ג'עברי נשא נאום שטנה והייתי בטוח שזה הסוף, שלא אצא בחיים".

אבל אז באה הישועה ממקום לא צפוי, קפטן של הליגיון הירדני, בשם חיכמת בק, שאג לאספסוף ואמר: 'אלו שבויים, הם מסרו את החיים שלהם בידינו. התחייבתי בפני המלך עבדאללה שלא תיפול שערה משערות ראשם'. הקהל ניסה למחות אך חיילי הליגיון הדפו את ההמון אל מחוץ לחצר המשטרה, "ככה ניצלו החיים שלנו".
בשבי בחברון הייתה הקבוצה במשך כשלושה שבועות, "אחר כך העבירו אותנו לעבר הירדן. בלילה הכניסו אותנו לאהלים ולא ראיתי מי נמצא שם, ובבוקר אני מתעורר ורואה את המורה שלי מהישיבה, חכם מרדכי ארביבו, שהיה מאנשי העיר העתיקה שלקחו כמה מהם לשבי. התברר שבין אנשי העתיקה היו רק כמה לוחמים בודדים. הירדנים כעסו כשהתברר להם שהם לחמו בעיר העתיקה מול כמה חיילים בודדים, ולכן לקחו בשבי גם אזרחים תמימים".

"אחד השבויים", מספר לניאדו, "קראו לו משה יצחק, הוא היה בן 80, ובכה בכי מר על כך שנאלץ לצאת מגבולות ירושלים. הוא אמר שבחייו לא יצא מעולם מהעיר העתיקה ומירושלים, אחד השבויים ניחם אותו ואמר שעבר הירדן נחשב שטח ארץ ישראל מבחינה הלכתית". בשבי הירדני העבירו את השבויים למחנה 'אום אל ג'מאל', שם היו 11 חודש. "החיים היו שם קצת קשים לתיאור". לאחר חודשי השבי, חזר לניאדו לישראל, שם שיקם את חייו.

בגבול הסורי טורקי

בשנת 1952, 4 שנים לאחר קום המדינה, התגייס יעקב הצעיר למשטרה, שם התקדם בקצב מסחרר. עם תחילת עבודתו במשטרה, הכיר יעקב את חביבה אשתו, ונישא לה. במהלך הראיון רעייתו חביבה מעירה, "לא היה פשוט לחיות לצידו".

בשנים אלו, ימי הקמת המדינה, הצבא שלט במרבית המנגנונים הביטחוניים. בשנות שירותו במשטרה, הוחלט להעביר את אחריות הביטחון הפנימי לידי המשטרה, וכך נולד 'משמר הגבול'. "הייתי ממייסדי 'משמר הגבול' כשהאחריות לביטחון פנים עברה מהצבא לידי המשטרה", מספר לניאדו ומסביר: "לפני כן האחריות הייתה בידי צה"ל".

אחד הסיפורים המשעשעים בתקופתו כשוטר בירושלים, היה כאשר העז לחצות את הקו העירוני בעיר שהייתה בחציה בשליטת הירדנים עד מלחמת השחרור ב-1967. "זה היה בשנת 52", משחזר לניאדו. "הייתי קצין שיטור ולאחת הנזירות במנזר 'נוטרדאם' נפלו השיניים מהחלון בקומה השניה. חציתי את הגבול והרמתי את השיניים מן הרצפה. זו הייתה הפעם הראשונה שקצין ישראלי עבר את הגבול העירוני". לימים, תמונתו על רקע המנזר, פורסמה ונצרבה בתודעתם של הירושלמים שחיו באותה תקופה.

במשמר הגבול התקדם לניאדו במהירות, ועד מהרה הגיעה הפניה מצד משרד ראש הממשלה, פניה שחוללה מהפך בחייו, "הזמינו אותי למשרד ראש הממשלה ושאלו אותי אם אני מוכן להצטרף למוסד. אמרתי שאני מוכן וכבר שנה לאחר מכן, בשנת 1953, עברתי למוסד, היה זה זמן קצר לאחר המשפט של המרגל הישראלי אלי כהן".

יעקב שימש במוסד כרכז מודיעין, ולאחר תקופה קצרה נשלח למשימה הראשונה מטעם המוסד בטורקיה. לשם כך, עבר לניאדו עם משפחתו לאנקרה, ובמסגרת פעילותו, רוב הזמן שהה בגבול הסורי-טורקי.

"כיהודי שומר מסורת, החיים כלפי חוץ כמוסלמי, היו קשים. מקרה שזכור לי במיוחד היה ההתמודדות עם עישון סיגריות בשבת. הייתי מעשן 2 קופסאות סיגריות ביום, ובשבת כמובן לא הייתי נוגע בסיגריה. שבת אחת כשהייתי בגבול, שוחחתי עם קצין בצבא היוגוסלבי שגם הוא שהה דרך קבע בגבול הסורי-טורקי. הוא שאל אותי מדוע אני לא מעשן. אמרתי לו שאין עלי את הסיגריות שלי וסיגריות מסוג אחר, גורמות לי לשיעול כבד. אלא שמסתבר שלאותו קצין הייתה את סוג הסיגריה שאני מעשן, אז לא הייתה לי ברירה ומאחר שחששתי לחיי, הוא הדליק את הסיגריה ולא שאפתי לריאות והשתדלתי להפחית בחילול השבת".

את ליל הסדר באותה שנה, חגג לניאדו יחד עם בני משפחתו באנקרה, ולמחרת, ביו"ט שני של גלויות, ירד לגבול הסורי. "את הדרך לגבול הייתי עושה עם רכבת שהייתה נוסעת מאיסטנבול לחלאב, ומטבע הדברים, הייתי מתיידד עם יושבי הרכבת כי מדובר בנסיעה ארוכה. באותה נסיעה גם התיידדתי עם כמה נוסעים, ובתרבות שלהם היה מנהג שמציעים אוכל לידידים, אחד הנוסעים הציע לי ולא יכלתי לאכול כי היה פסח. אז סיפרתי לו שהטורקים האכילו אותי דג מקולקל ובגלל קלקול קיבה אני לא יכול לאכול כלום. זה לא עזר, אחד הנוסעים הציע לי כעך, לא יכולתי לסרב אז לקחתי, ריסקתי, והעפתי אותו דרך החלון. באותם ימים אכלתי רק חסה ואשכוליות. זה מה שהיה מותר".

בנסיעות אלו, היה לניאדו מלקט מידע על הנעשה בסוריה, שהייתה בשליטתו של אסאד האב. "היו סיפורים נוראים איך אנשי אסאד, שהשתייכו לזרם העלאווי (קבוצה מוסלמית אתנית שמקורה באסלאם השיעי. י"א) השתלטו על האוכלוסייה בסוריה. הסבא של אסאד היה אחראי להפצצת המסגדים ביום שישי, שזה יום התיפלה שלהם. הוא הפציץ את המסגדים של הסונים עם תותחים והרג למעלה מ-20 אלף מוסלמים רק בגלל שלא השתייכו לזרם שלו".

כשהקיסר האתיופי התרגש

לאחר מספר שנות שירות בטורקיה, חזר לניאדו לארץ, ושב לשרת ב'משמר הגבול', אותו כאמור ייסד. בשנת 1956, נשלח לניאדו לאתיופיה מטעם משמר הגבול במטרה לאמן את הקומנדו האתיופי באריתריאה. האינטרס הישראלי היה ברור: המוסלמים במדינה קיבלו תמיכה ממדינות ערב, שהיו מאויביה המרים של ישראל בשנות הקמתה. אימון הכוחות איפשר שיתוף פעולה מצד האתיופים במלחמה כנגד המוסלמים.

"היו שם ארבעה זרמים", מסביר לניאדו. "נוצרים קופטים, מוסלמים, עובדי אלילים ובני פלאשמורה שנחשבו כיהודים אבל לא לכל הדעות. היהודים במרכז אתיופיה לא הכירו בהם כיהודים. ישבתי איתם קצת וחקרתי וראיתי תופעה מעניינת. באחת הערים במדינה, "אקסום" שמה, התקיימה תהלוכה של נוצרים קופטים בה נשא אחד הכמרים ספר גדול עם כריכת זהב. כששאלתי מה הספר, אמרו לי שזה "מזמיר דאוד" שזה בעצם ספר תהילים אותו הם מזמור דוד וזה היה הספר המקודש שלהם".
לאחר שנתיים בהם שירת באתיופיה, הגיע לניאדו לחופשה קצרה בישראל, "פגשתי את אבי וסיפרתי לו שבמסגרת השירות שלי באתיופיה, פגשתי את קיסר אתיופיה שנחשב למלך המקום. אבי אמר לי שכשאפגוש אותו בפעם הבאה, אברך ברכת המלך, "ברוך שחלק מכבודו למלך בשר ודם", וכך היה: זמן קצר לאחר מכן, הקיסר החליט להעניק ללניאדו אות הצטיינות על השירות במדינה. "בטקס שהתקיים בארמון הקיסר, הוא הודה לי על השירות. ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי: 'אדוני הקיסר, אני יהודי שומר מסורת. ובהתאם למסורת, צריך לברך מלך בברכה מיוחדת'. בירכתי, והופתעתי לראות את הקיסר מתרגש, מרוב התרגשות הוא חיבק אותי, דבר שלא נהוג במקום".

לאחר שנות שירותו באתיופיה, שב לניאדו לישראל, שוב ל'משמר הגבול', עד שעבר שנים מאוחר יותר לצה"ל. "במסגרת עבודתי בצה"ל, מוניתי לשמש כמושל צבאי ברפיח שהייתה אז בשליטה ישראלית", מספר לניאדו. "כשהייתי מושל לא היה צורך בחיילים. היו לי משתפי פעולה על ימין ועל שמאל. ידעתי הכל על מה שנעשה ברפיח כי ידעתי איך למשוך אותם".

במקביל לתפקידו כמושל, שימש גם כנציג צה"ל במפקדה המשותפת שפעלה במקום. "הייתי סגן אלוף בצבא, ומאחר ששלטתי טוב בערבית, מינו אותי לנציג צה"ל. במפקדה המשותפת היו שלושה קצינים: שוודי (מטעם האו"ם), מצרי ואני – הנציג הישראלי. כל הזמן היינו יושבים ומדברים בינינו באנגלית. יום אחד יצא לי לשוחח עם הקולונל המצרי בערבית, שהופתע לגלות שאני דובר את השפה, ומאז התיידדנו בצורה בלתי רגילה. כשהקולונל השוודי מטעם האו"ם היה מתערב בשיחה, היינו אומרים לו שאנחנו מסתדרים בינינו ולא צריכים את התיווך שלו".

בזמן כהונתו כמושל הצבאי של רפיח, הוגשה בקשה למדינה מטעם 80 אלף בדואים תושבי רפיח שחפצו לקבל אזרחות ישראלית. "הצעתי לישראל לקבל אותם ולספח את השטח הזה, אמרו לי: 'חסר לנו ערבים בארץ?' וסירבו לבקשה שלהם".

ניסיונו הרב והיכרותו עם המגזר הערבי, הולידו בקרבו תובנות מקוריות באשר לסכסוך הישראלי פלסטיני. "אחת הבעיות לדעתי", טוען לניאדו, "היא שהמנהיגות שלנו לא מכירה את המנטליות של המוסלמים. הסכסוך הוא יהודי-מוסלמי ולא יהודי-ערבי. יש יהודים ערבים. זה לא מהיום, אלא מאז שמוחמד עלה לשלטון".

"התיאוריה שלי היא שמוחמד רצה לייצר ב'מכה' (עיר המקודשת לאיסלאם – י"א) את הדת המוסלמית ולא נתנו לו, אז והוא הלך ל'מדינה', עיר בערב הסעודית. באותה עיר, שלטו היהודים, בבעלותם היו אדמות ו'נאות מדבר' למכביר. בהתחלה היה מוחמד ביחסים טובים עם היהודים, אחרי שראה שיכול עליהם, הוא החל לשלוט בהם והוציא להורג כ-10 אלף ראשי בתי אב יהודים. בכסף שלקח מהיהודים הקים את האיסלאם במדינה ועם הכח והכסף הזה, הוא הלך ל'מכה".

"התנגדתי למסירת שארם א-שייח"

בשנת 1976, לאחר מספר שנים במשמר הגבול, מונה לניאדו לתפקיד ראש מדור המבצעים במטה הארצי של משטרת ישראל. בין היתר הופקדה בידו האחריות על יחידת מרחב שלמה שכללה גם את חצי האי סיני שהיה בשליטת מדינת ישראל. "הנחתי את אבן הפינה לעיר 'ימית' שנבנתה בפתחת רפיח. לאחר שנים מנחם בגין נתן את ההוראה לפנות אותה והרסו את כל העיר ומסרו אותה למצרים".

"באותן שנים", מספר לניאדו. "היינו מפיקים משדות הנפט בסיני את כל תצרוכת הדלק למדינת ישראל. שישה מיליון טון נפט בשנה". את מכרה הזהב הזה העניקה ישראל שנים מאוחר יותר למצרים במסגרת הסכם השלום. "אני אמרתי לכולם שלעולם לא יחזירו את 'שארם א שייח' למצרים. כל הדלק היה שלנו ולא היינו צריכים לשלם עליו אגורה, אבל בסוף יצא, לצערי, שאני אישית הייתי צריך לחתום על הסכם מסירת שארם א שייח למצרים כי ראש הממשלה מנחם בגין החליט".
כראש מדור מבצעים במשטרה, היה לניאדו אחראי בין היתר על אבטחת דיפלומטים שהיו מבקרים בארץ. "פעם אחת ביקר קנצלר גרמניה, יצאנו למצדה עם הליקופטר. כשהמסוק נחת, קפצתי החוצה ולפתע ההליקופטר התחיל לדרדר". בשלב זה היה ברור כי האירוע יסתיים באסון מאחר שמשקלו הכבד של המסוק היה צפוי למחוץ את נוסעיו.

"הייתי בטוח שזה הסוף, הקנצלר היה בפנים ולצד הדרך הייתה תהום פעורה בעומק עשרות מטרים". אחת התמונות המשעשעות ששודרו בטלוויזיה מהאירוע, הייתה כשניסה לניאדו לבלום בידיו את ההליקופטר השוקל 50 טון, "לבסוף נהג המסוק ביצע פניה שמנעה את הידרדרות הכלי שהיה גורם לאבדות קשות. זה היה ממש נס".

"השארתי את הדמוקרטיה במחסום ארז"

התפקיד הרשמי האחרון בו החזיק, היה בשנת 1990, אז מונה לראשות עיריית עזה, שהייתה בשליטה צבאית של ישראל. "במשך שלושה חודשים כיהנתי בתפקיד ראש עיריית עזה מטעם משרד הפנים. ניסיתי להוציא את העיר מהגירעון בו הייתה. כבר בהתחלה הבהיר לי סגן המושל המקומי שהערבים של היום הם לא הערבים של זמן רפיח. הבעיה של עיריית עזה הייתה בעיה נוראית. כל חודש גירעון של חצי מיליון שקל".

"אספתי את ראשי המחלקות. אף אחד לא שיתף פעולה. מאחר שלא הייתה לי ברירה, החלטתי 'להשאיר' את הדמוקרטיה במחסום ארז והתחלתי לעבוד בשיטות שלי. זימנתי כל ראש מחלקה למשרד שלי ותחקרתי אותו על התנהלות העירייה, כל אחד הפיל את האשמה על אחרים".

רק לאחר בירור עצמאי שערך, גילה לניאדו פרט מדהים: "לפי החוק המצרי, היציאה לפנסיה היא בגיל 50, אלא שראיתי ברשימות כמה וכמה עובדים שעל פי הרישומים היו בגיל 90. לא פחות. העובדים האלה היו מקבלים משכורות גבוהות למרות שהיה ברור שהם לא עובדים ולא יכולים לעבוד. אחד העובדים אפילו היה מציל בחוף הים. בן 90 ומציל בחוף הים. סיפרתי לממונים עליי והם הציעו לי לחדול מהנסיונות למצוא פתרון להתנהלות זו. הם הסבירו שזו המנטליות במקום ואי אפשר לשנות את זה".

לפני מספר שנים, סיכם לניאדו את סיפור חייו בספר שעליו קיבל כאמור פרס מפעל חיים מטעם אוניברסיטת אריאל. עם הוצאת הספר, שיגר נשיא המדינה דאז, שמעון פרס, מכתב מיוחד ללניאדו, בו הודה לו על שירותו למען מדינת ישראל. "ברצוני להודות לך על ספרך בשירות העם והמולדת", כתב הנשיא ללניאדו. "סיפור חייך אותו היטבת לספר בספר, טומן בחובו מסירות ותחושת שליחות ואמונה. דרך הספר הדור הצעיר יזכה להכיר את הדור וההיסטוריה". הנשיא חתם את מכתבו באמרו: "הענקת לדורות הבאים מתנה יקרת ערך".

היהודיה שנחטפה ע"י השייח' המוסלמי

חביבה לניאדו, רעייתו של יעקב מספרת על ליל הסדר החשאי שערכו בטורקיה שבמהלכו נשמעו דפיקות עקשניות בדלת

בסיום הראיון מבקשת רעייתו, חביבה, לציין סיפור בו הייתה מעורבת בזמן שירותו בטורקיה. היה זה מיד לאחר שהוצב בגבול טורקיה, "חיינו כמובן בזהות בדויה, והיינו גם עם ילד בן ארבע שצריך לחיות גם הוא בזהות בדויה והיה צריך לשמור עליו שלא יפלוט מילה אחת בעברית. הסתובבנו באנקרה וחיפשנו דירה, עברנו כמה בתי דירות ולא מצאנו שום דירה". ערב חג הפסח התקרב ובני הזוג המשיכו בחיפושיהם, "באחד מבנייני הדירות, קידמה את פנינו אישה מבוגרת שהציעה לנו לשכור את הדירה מול דלת ביתה, לאחר שזה לא הסתדר המשיכה ללוות אותנו ועזרה לנו לשכור דירה שנמצאת בבניין בו התגוררה".

ערב החג הגיע, האם רכשה את המוצרים לחג והחלו ההכנות לקראת ליל הסדר, "לפתע נשמעות דפיקות בדלת, יעקב קיבל שחרור לחג. באותו שלב אני בכלל לא ידעתי מה מעשיו, בעיקר העדפתי לא לדעת כדי לא להיות דאוגה, שמחתי והייתי מאושרת על הפתעת החג, וכך התארגנו לחג".

ליל החג הגיע, ובני הזוג החלו את 'ליל הסדר', "לאחר אמירת 'הא לחמא עניא…' אנו שומעים דפיקות בדלת. מהוסות, אבל עקשניות, בכדי לא לחשוף את יעקב שכולם כבר הכירו בזהות בדויה, ניגשתי לדלת וראיתי את השכנה המבוגרת שסייעה לנו במציאת הדירה. היא חייכה והתחילה לדבר באידיש, ניסיתי להבין מה קורה כאן, הצצתי מעבר לכתפה לחדר המדרגות החשוך בניסיון להבין אם ישנה מלכודת".

השכנה המבוגרת המשיכה בדבריה, בעלת הבית הכניסה אותה פנימה, והופתעה כאשר השכנה החלה לבכות, "יעקב שלא מבין מילה אחת באידיש חוץ מ'גפילטע-פיש', מנסה להבין מה קורה. התחלתי לתרגם לו את דבריה, ואז שמענו ממנה את סיפורה המופלא".

מתברר ששכנתם היא יהודיה שנחטפה על ידי שייח' מוסלמי, "היא הגיעה עם משפחתה מאודסה שברוסיה לתורכיה, עוד לפני מסך הברזל. היא עבדה ככנרית, וערב אחד, כאשר ניגנה בהופעה מול עשירי תורכיה, עלה אחד השייח'ים לבמה והחליט שהיא הופכת להיות אשתו, מאותו רגע היא הפכה בעיניו למוסלמית. היא סיפרה ש-60 שנה היא לא ראתה ולא שמעה יהודים".

מסתבר שבזמן עריכת ליל הסדר, אמר הפעוט כמה מילים בעברית, והשכנה הסיקה מכך שהם יהודים. "ליל הסדר הזה היה היחידי שהיא חגגה לפני מותה", מסכמת חביבה לניאדו. "יעקב האריך בטקס עריכת הסדר כדי לתת לה עוד קצת מהיהדות שחסרה לה במשך כל השנים הללו".

שיר השבויים

שיר שחיבר אחד היהודים שנפל בשבי הלגיון הירדני בחברון המתאר את עלילות חייהם של היהודים השבויים

השנים עפו טסו בנחת
הזדקנה החבריא כדין
לרב זלמן צמחה הקרחת
לדן הורביץ שלושה נכדים
יום אחד בא אל סבא הנכד
ויבקש, בטפסו על ברכיו
שציזבט כשהיה עוד צעיר ושובב
אוי נכדי אל תשאל מה עשיתי
התגרד הזקן וענה
אוי שבוי מלחמה אז הייתי
של צבא עברי הגנה.
לחזית גוש עציון הלכתי
שם שמרתי ימים ולילות
ולבסוף לי נמאס ונכנעתי
ובשבי בחרתי להיות
ונובא לארצו של עבדאללה
למדבר הנקרא אום אל ג'מאל
בשובינו אמרו בו תרבצו אינשאללה
6 שנים בזיעה בעמל
שם ישבו ותיקי נהריים
שהזרימו חשמל לכפרים
שם ישבו מגיני ירושלים
ולבסוף הצטרפו הגזרים
נהנינו מיחס גבוה
לטיפות באופנה ערבית
וחייל שיעז בי לנגוע
נשלח להיהרג בחזית
חדשות כל בר נש שם השמיע
ממאה מקורות הושמען
הלגיון כבר לחיפה הגיע
הצבא העברי בעמאן
אוי נכדי, לשוני כבר ניחרת
לך שחק עם אחיך יצחק
תשחקו בצבא ומחתרת
אך שבוי אל תהיה במשחק
מכתבים מהארץ הגיעו
הביאם המיסיה קורבזה
הם אלינו יגיעו אינשאללה
כשנצא מהשבי הזה

השארת תגובה