הרצוג: "במקום חבורת גיבורי על קיבלנו מנהיגי בוב ספוג"

יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג נאם בכנס הרצליה ותקף את הממשלה בדימויים שונים: " נפתלי באטמן בנט או פופאי ליברמן" • הוא הוסיף ועקץ: "הטרגדיה הכי גדולה של ממשלת הימין? אין אף שמאלני שאפשר להאשים אותו" • לדבריו, הייתה הזדמנות להוביל שלום אזורי עם מדינות ערב

הרצוג במסיבת העיתונאים הערב (צילום מסך)
הרצוג במסיבת העיתונאים הערב (צילום מסך)

יו"ר האופוזיציה יצחק בוז'י הרצוג, נאם היום במסגרת כנס הרצליה, ושב לתקוף את הממשלה כשהוא מכנה את השרים בדימויים שונים ומשונים.

הרצוג פתח את נאומו ואמר: "סוף כל סוף יש לנו ראש ממשלה ימני, שר בטחון ימני, ושר חינוך ימני, ושרת משפטים ימנית ושר חקלאות ימני, ואפילו שר תחבורה ימני. בשאר המשרדים יש שר אחד. אם אתם ממש סקרנים גם הוא ימני.

עכשיו אין אף איש שמאל שמזהם את האג'נדה! אין אף שמאלני שבגללו יש פיגועים! אין אף מערכניק שמונע מצה"ל לנצח! אין אף פושע אוסלו שמפריע לגיבורי הימין לנצח את הטרור! לחסל אותו! לסכל אותו! לרסק אותו! לפרק אותו! אם יש לכם עוד מילים חזקות שיכולות לבטא את האג'נדה הזו אתם מוזמנים לשלוח אותן לתיבת המייל של נפתלי באטמן בנט או פופאי ליברמן.

ומה יצא לכולנו בסוף מכל המילים החזקות, הפוסטים הנוקבים והציוצים חדי הלשון? כלום.חברים, אולי לא כלום, מה כן יצא מהביטחון העצמי ומשחקי האגו?

ארצות הברית, האויבת הגדולה של ממשלת הימין אחרי אירן מודיעה לעולם על צמצום הסיוע הצבאי. אז מי יממן כעת את מערכת ההגנה האווירית מעל ראשיהם של ילדי שדרות וקרית שמונה? ומי ישלח לכאן תחמושת למחסני החירום? (רון יקירי, אולי הם סומכים עליך או על שלדון שתפתרו את הבעיה?) ומי ידאג לרסן את אויבי המדינה באום? דני דנון שיקבל תגבורת מאורן חזן?

תראו מה קורה סביבנו: גלי אלימות הולכים ומתעצמים, אינתיפאדת אבנים שהופכת לטרור של קלצ'ניקובים וקרל גוסטבים ואזרחים שפוחדים להסתובב בירושלים, בתל אביב, בגוש עציון. ואתם יודעים מה הטרגדיה הכי גדולה של ממשלת הימין? אין אף שמאלני שאפשר להאשים אותו.

מה אגיד לכם- באמת טרגדיה אמיתית: גם אני שקיבלנו כאן חבורה של גיבורים עם כוחות על – יצאו לנו מנהיגי בוב ספוג.

במשך שנים הטיף לנו הימין שחייבים להישאר בלבנון, וחייבים להקריב כל שנה מאות חיילים כדי להבטיח את גבול הצפון, ואז בא אהוד ברק והוציא אותנו מלבנון ונקבע הסדר מדיני שהוא לא אידאלי אבל מספר ההרוגים שלנו פחת דרמטית, וחקלאי הצפון עובדים והתיירות משגשגת. אנחנו באזור שברירי והפכפך ויש מלחמות קשות וכואבות מדי מספר שנים אבל במאזן הכללי ההחלטה הזו הוכחה כהחלטה שקולה ומוצדקת.

במשך שנים הטיף לנו הימין שאם רק נדבר עם אשף זה יהיה סוף המדינה, סוף המפעל הציוני, חורבן בית שלישי. אז הלכו שמעון פרס ויצחק רבין ז"ל ודיברו עם ערפאת, ראש ארגון טרור מסוכן ורצחני, והגיעו להבנות שהפכו את אשף וראשיו מארגון של חטיפות מטוסים ורצח אזרחים ללא הבחנה לארגון דיפלומטי המנהל איתנו תיאום מדיני ובטחוני הדוק.

במשך שנים טבע גדול מנהיגי הימין: מנחם בגין ז"ל את הסיסמה "אף שעל", אבל בבואו לקודש הקודשים בלשכת ראש הממשלה, במקום בו נגזר גורלך לגזור את גורלם של אזרחיך לחיים או למוות, הוא קיבל החלטה של מנהיג נצח והעדיף את החיים על פני המוות גם במחיר הפניית הגב למשנתו ההיסטורית ולקיחת סיכון אישי קשה וחסר תקדים למעמדו האישי בליכוד.

במשך שנים הפך אריאל שרון ז"ל לסמל המאבק הכוחני בטרור. במו ידיו נבנה מיתוס גבורה והקרבה שכמעט אין דומה לו. אריאל שרון עשה זאת בשדה הקרב של אש, דם ואימת המוות ולא בשדה הקרב של טוויטר ופייסבוק כמובילי הממשלה הזו. בכניסתו לקודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה עשה שרון ז"ל את הבלתי נתפס ובתבונה דומה לקודמיו הבין שמהלך מדיני סופו לחסוך חיי אזרחים וחיילים והחליט להוביל את תהליך ההתנתקות.

לצד האומץ המדיני – בגין, רבין פרס ושרון לא היססו להכות בטרור ובכל איום בטחוני על חיי המדינה: בגין החריב את הכור בעירק, רבין לא היסס לשבור להם את הידיים והרגליים, פרס לא חשש להוביל מבצעים הירואיים לשחרור חטופים, ושרון פיקד על מבצעי חיסול מנהיגי טרור כמעט בכל זירה אפשרית סביבנו.

בגין, רבין, פרס ושרון לא חששו לשים את גורלם האישי על מזבח טובת המדינה וזכו להיכנס להיכל התהילה של מנהיגות ישראל.

בחודשים האחרונים, ובהקשר של גל הטרור הנוכחי בו תריסרים של ישראלים נהרגו, ומאות נפצעו, אני זיהיתי דרך שונה: אפשרות לשינוי אמיתי בדמות הזדמנות אדירה לשלום אזורי. עבדתי לקראת פתרון זה עם מנהיגים בינלאומיים ואזוריים באופן ישיר ועקיף. גורמים ואישים בולטים וחשובים אחרים פעלו והובילו אף הם באופן עצמאי ובאופן משולב.

על אף שהרעיון של שיתוף פעולה של ישראל עם מדינות ערביות מתונות נמצא כבר זמן ארוך על סדר היום, נדמה היה שעתה הוא יכול לבוא לכדי מימוש לטובת השלום.

עצם הרעיון שקבוצה של מדינות ערב מתונות מוכנות להיכנס לתהליך מדיני עם ישראל, באמצעות יוזמה אזורית הוא הזדמנות ייחודית. הנשיא המצרי עבד אל פתח אל-סיסי, שהוא מנהיג נועז שמשחק תפקיד מרכזי בהרגעת האזור ובבלימת כוחות רדיקליים, אמר לאחרונה בנאום היסטורי אמירה נוקבת בנושא זה. נאומו יצר הצצה להזדמנות האיזורית שאני מדבר עליה.

זו לא רק מצרים. גם מדינות כמו ירדן, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, מרוקו, כווית, בחריין ועוד מהוות שותפות פוטנציאליות להיות חלק מן היוזמה הזו ליצירת כוח לייצוב האזור.

בניגוד לדור הקודם של מנהיגים ערביים, בימינו רבים מן המנהיגים הסונים סובלים פחות ממה שאני מכנה 'תסביך ישראל' ממנו סבלו קודמיהם. הם נועזים יותר, צעירים יותר, עצמאיים יותר ומוכנים לעבוד עם ישראל, כל עוד הדבר משרת את האינטרסים הלאומיים שלהם. מנהיגים אילו מוכנים לעסוק בנושאים החשובים עבור שני הצדדים, לתמוך בשאיפות הפלסטינים לעצמאות, ולהכיר במקביל בצרכי הביטחון של ישראל. הם רואים ביוזמות השלום, הסעודית ולאחריה הערבית, תשתית לדיאלוג כבר שנים רבות.

אומות ערביות מתונות אילו מתלכדות למעין גרסה סונית-ערבית לא פורמאלית של נאט"ו איזורי מזרח תיכוני, שמזהה כאיום את אותם איומים שמזהה ישראל. הרכב חדש זה התעצב באזור על מנת להתמודד עם התפשטות השנאה והאלימות. זוהי ברית – המאוימת על ידי איראן הממשיכה לתמוך בטרור ולייצא אותו לכל צדדי האזור, ועל ידי דאעש שממשיך לזרוע חורבן וטרור באכזריות ומהווה איום מרכזי ליציבות העולם.

מנהיגים אילו רואים את שיתוף הפעולה הדיפלומטי והביטחוני עם ישראל כבעל פוטנציאל חיובי. אך, עבורם, העימות המתמשך בין ישראל והפלסטינים חייב לבוא לכדי פתרון, או לכל הפחות, לכדי שינוי כיוון מהותי, והם רואים זאת כתנאי לשדרוג היחסים עם ישראל. הם דורשים איפוא שישראל והפלסטינים ינקטו צעדים קונקרטיים ויהיו חלק מתהליך ההתקרבות האזורי, הם משוועים לראות את ישראל והפלסטינים מגיעים לכדי פתרון ורואות חזון זה כחלק מן האג'נדה שלהן. יש להן אינטרס לדחוף את הפלסטינים והישראלים להסדר המבוסס אלמנטים של יוזמת השלום הערבית והרוח הכללית שלה, ועל עקרונות ביטחון מוצקים שיבטיחו את ביטחון הצדדים. הלקחים שלימדה אותנו ההיסטוריה מלמדים אותנו שאין די אמון בין ישראלים ופלסטינים כדי שיוכלו לשאת ולתת בעצמן בהתחשב בנסיבות הפוליטיות בכל צד ובמנהיגויות של שני הצדדים. כך למשל בשנת 2000 ב'קמפ דיוויד', כאשר המדינות הערביות באזור בחרו שלא להשתתף, והותירו את ברק וערפאת לשאת ולתת לבדם, הכישלון היה בלתי נמנע. ובוועידה האחרונה בפריז, שהייתה אמונה על הניסיון לדחוף לקראת שלום בין ישראל והפלסטינים היה קו אחיד בין הנואמים: הם כולם דיברו, כל אחד ואחד על החשיבות של הגורמים האזוריים בתהליך.

היום ישנה איפוא הזדמנות פז, שארה"ב צריכה להוביל ושהקהילה הבינלאומית צריכה לתמוך בה יחד עם ההנהגות האיזוריות במזרח התיכון. עם מנהיגות אמיצה ונועזת, אנו נוכל לממש הזדמנות זו ולייצר עתיד טוב יותר עבורנו ועבור ילדינו. אני ושותפיי במחנה הציוני נמשיך במאמצינו הבלתי נלאים לחתור למימוש חזון שתי המדינות על בסיס ההזדמנות האזורית הייחודית הזו שניתן להתחיל איתה בטווח המיידי. אנו נמשיך לשאוף לשנות את המעגל האכזרי של ההיסטוריה ולהוביל את ישראל ואת האזור כולו לדרך חדשה וטובה יותר.

חשוב להבין כי לצורך יישום המהלך נדרשת ממשלה ישראלית בהרכב אחר. שכן תנאי בסיסי להתחלת התהליך הוא נקיטת צעדים בוני אמון בשטח בינינו לבין הפלסטינים. צעדים שנבלמו שוב ושוב על ידי נציגי יש"ע בממשלה ולכן, לפני כמה שבועות, כשהבנתי שיש כאן הזדמנות היסטורית לשינוי פני האזור, החלטתי לקחת סיכון חסר תקדים ברמה הפוליטית והאישית, הבנתי שאולי אשלם מחיר תדמיתי כבד, ואולי אאבד את כסאי, ואולי הכעס יהיה כה כבד שלעולם לא יסלחו לי חלק מחבריי למפלגה – אבל החלטתי כי זה תפקידי, וזו אמונתי וזה חזוני וזו הדרך שבה צריכה ישראל ללכת.

ההזדמנות הזו לא תחזור בשנים הקרובות, ובכל זאת, דקה אחרי שקמה ממשלת "הימין-ימין-שאין-בה-אף-שמאלני-לעזאזל", כבר יש גורמים המודיעים מ"סביבותיה" למנהיגי האזור על תכניות למלחמה בקרוב מאוד.

אני מזהיר מכאן, ושימו לב טוב טוב למה שאגיד כעת: מלחמה היא לא משחק! אסור שההחלטה הזו תהיה בידיים פזיזות, לא מחושבות. אסור שהחלטה כזו תהפוך הזדמנות תקשורתית לאיומים חסרי אחריות במטרה למצב דימוי פוליטי של פוליטיקאי זה או אחר. ובכלל אני מציע למנהיגים ישראלים להיזהר ממילים בומבסטיות, התערבות ורמיזות לגבי הפוליטיקה של שכנותינו – מילים יכולות בטעות להדליק שריפה גדולה ומיותרת.

אני חוזר ואומר, יש בכל זאת דרך אחרת, גם בעזה – כדי למנוע סיבוב לחימה והלוויות נוסף. היא מול עינינו ואסור לנו לתת לה לחמוק.

מתוך המקום הזה פתחתי בפני נתניהו את הדלת, הושטתי לו יד ואמרתי לו: אתה הקטר של הימין, אני הקטר השמאל. מאחורינו יש קרון של אמהות וקרון של אבות וקרון של ילדים וחיילים וקרון של קשישים וקרון של תעשייה שמאבדת עובדים ונחלשת בייצוא ובתפוקות, וקרונות של בני העדות השונות, וקרון של מורים, וקרון של רופאים וקרון של אחיות ועוד קרונות רבים של מדינה שלמה על חלקיה המופלאים, וכלום לא יזוז אם אתה ואני לא נבנה רכבת אחת שתוביל את הקרונות למסע חדש של תקווה חדשה ושל סיכוי חדש.

אמרתי לנתניהו: אתה עשר שנים בשלטון, תמיד אמרת שאין עם מי לדבר, ועכשיו יש עם מי לדבר! אז למה לדבר אחרי המלחמה הבאה? למה לתת לעוד מאות משפחות להכיר את החלקות הצבאיות בבתי העלמין? למה?!!

אך נתניהו העדיף שיקולי הישרדות פוליטית צרים ומסוכנים ולכן כונן כאן ממשלת ימין ימין – מלא מלא. ולכן כעת, אני יכול לומר לכם בצער, שהקטר של הימין לא הצליח להתניע, ולא הצליח להוביל, וכשהקרון מוביל לפני הקטר יש לכך רק משמעות אחת: הקטר ירד מהפסים. את הקטר הזה חייבים להחליף.

2 תגובות
  1. בוז'בוז'ון הפישר ולבני הפישרקה שניהם עם פה גדול ומאשים–אבל עדיין חוץ מדיבורים ועזרה לערבושים ו"לתת ולתת" והמשך אסון אוסלו של פרס "הקדוש" לא הביאו כל תועלת למדינה. לכן בוז'בוז'ון נראה אתכם בקלפי היכן שרוב העם פשוט מחרבן עליכן, עלובי נפש שכמותכם.

  2. מסריח.. בלועה המלים ארסיות חסר בושה וחינוך.. לף תצחצח שיניים..

השארת תגובה