איכות חונקת • שרה פכטר ב'אמא מחליפה'

פתאום הבנתי עד כמה חשוב לתת לילד זמן איכות משלו, עד גבול מסוים, עד שהוא קם והולך מרצונו החופשי • גם אמא לילד אחד יכולה 'לפשל' בתחום זמן האיכות ולא משנה לאיזה כיוון זמן איכות לא בהכרח קשור למספר ילדים

זמן איכות עם ילד
זמן איכות עם ילד
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

• "לא יכול להיות!"

"למה לא?"

"נו, באמת, על מי את עובדת?"

התחלתי לגמגם. היא דחקה אותי לפינה, לא אפשרה לי לענות לה. התעקשה שהצדק עימה.

השיחה שלי איתה הציפה אותי בים של מלל שמרצד לי מול העיניים על המסך, משפטים שקפצו מתוך עשרות אם לא מאות מיילים שהצטברו אצלי במהלך השנים, כשאותה שאלה חוזרת על עצמה, בכל פעם בווריאציה אחרת: "איך אפשר לתת זמן איכות במשפחה ברוכת ילדים?" שאלה תמימה וכנה.

"אין מצב שאת מצליחה לחלק את עצמך בין כולם", קביעה של ידענית, כאילו היא בעלת ניסיון.

"אם נשב ונחלק את היום לשעות, נוכיח לך שאת לא יכולה להעניק תשומת לב אמיתית. מישהו נופל בין הכיסאות".

תמיד ניסיתי להשיב, לפעמים הצלחתי להסביר, לפעמים לא, כי לפעמים קשה לתאר איך זה פועל, איך ההרמוניה זורמת, ויש דברים שלא עושים אלא מרגישים. צריך לראות כדי להבין.

• בנוסף לעבודה ועול הבית, אם רוצים להקצות זמן לכל ילד-מצליחים. הכול תלוי בעניין שאת מגלה בילד, בנכונות האמיתית שאת מפגינה לשמוע אותו באמת, לשוחח איתו, אפילו דקות ספורות, והוא מעצמו פורש לעיסוקיו, מרוצה.

אני יוצאת לקניות או לסידורים ואפילו למרפאה, ותמיד מקפידה לקחת רק אחד מהילדים לשעה קלה של כיף, עם קניית צ'ופר קטן רק בשבילו. כי אם הלב פתוח לאיכות והראש מודע, אפשר למלא את זמן האיכות, לא רק בשעות ארוכות. תשומת לב אינה פונקציה של זמן אלא של מודעות וזה משפט המפתח מבחינתי (כן וגם אצלי מבקר אדון מצפון בזמנים בהם אני 'מפשלת').

• גם כשאת יושבת עם שלושה ילדים ומספרת להם סיפור, את יכולה בו זמנית להרגיש איך שאת נמצאת עם כל ילד בנפרד, כי המשפט הפותח יצחיק את הראשון ואת מטעימה אותו ומביטה עליו מן הצד. ואילו המשפט השני מדבר דווקא אל הילד השלישי, ואת יודעת את זה וגם יודעת למי לחייך כשאת מזכירה את הבלון האדום, כי רק אתמול הגננת הביאה לו בלון אדום וזה התפוצץ לו, והוא סיפר לך, ועכשיו כשאת מקריאה לו על הבלון האדום הוא צוחק ואת צוחקת, כמו בדיחה פרטית בין שניכם.
וכן, הורים יכולים להתחלק בין הילדים שלהם, כי אין סוף ליכולת ההורית. זה כמו שתאמרי 'איך אפשר לאהוב מספר ילדים בו זמנית?', 'אני מצליחה לאהוב רק שניים-שלושה'. שריר הלב הוא גמיש וגם עוד כמה רגשות.

ובכל זאת הרגשתי שטרם מצאתי את התשובה הנכונה, עד לפני שבוע. נפגשתי עם חברה קרובה מאוד בצפון תל אביב באזור יוקרתי לצורך כתבה, מצאנו מקום שקט והתיישבנו, על כוס קולה קרה ומוגזת.

• לא יכולנו להחמיץ את הסצנה שהתרחשה מולנו: היא פסעה לצד הבת שלה, אישה מן המגזר החילוני, התיישבה בשולחן הסמוך אלינו. מלצרית הגישה להן ארוחה מלאה ויקרה. האישה הייתה מטופחת כאילו יצאה זה עתה מהמספרה בתספורת העדכנית ביותר, לבושה בבגדים יוקרתיים, ששווים כמו שווי כל ארון הבגדים של אדם ממוצע מן השורה וילדיו ביחד, לעיניה הרכיבה משקפי שמש, ואני אפילו לא מנסה לאמוד את שוויים.

"וואו, זה אמיתי מה שאני רואה כאן", אמרתי לחברה שלי, כשעיני קלטו נשים נוספות מעומלנות שאינן נלחמות בזמן שצעדו לכיוון בית הקפה.

שפתיה של האישה היו קפוצות בזעם, היא דחתה את מנת האוכל המעוצבת שלה לכיוון בתה, והחלה לגעור בה בקול עייף אך תקיף: "איך עשית לי את זה? תגידי לי, אני לא מבינה אותך. כמה השקעתי בך, כמה אני נותנת לך. את כל העולם שלי, כל היום שלי! איך עשית לי את זה? אני שבורה לרסיסים…"

שלחתי מבט אל הנערה שהזכירה לי את הבת שלי. עיניה של הנערה התמימה למראה הסתובבו בחוריהן כעכבר נרדף. היא שיחקה באצבעותיה ומלמלה במבוכה: "אמא, סליחה, לא ידעתי!"

"מה לא ידעת?" רשפו עיניה, והבת המשיכה להתכווץ בכיסאה.

"את יודעת מה? אמנם אנחנו אוכלים פה כל יום צהריים, אבל היום אני לא מסוגלת לאכול איתך. איך עשית לי דבר כזה?"

היא קמה ממקומה, תפסה את התיק (ששוויו מתקרב למשכורת חודשית ממוצעת בשוק) ופנתה ללכת. ניסיתי לדמיין מה היא כבר עשתה, לא עלינו? לא יכולתי להתאפק. רציתי לדעת מה היא עוללה. היא נראתה תמימה כזו. לא נערה ששלחה ידיה בגניבה. ילדה טובה ירושלים.

בתה סימנה לה לדבר בקול שקט יותר, מודעת למבטים התמהים שנשלחו לעברה מהסביבה. "אמא", הנמיכה את קולה, "אני יודעת שאת משקיעה בי ונותנת 'זמן איכות' בדיוק כמו שאומרים בכל התוכניות וכמו שכל הספרים טוענים שצריך, אבל שכחת דבר אחד: אני מספיק גדולה להחליט שלא בא לי עכשיו זמן איכות איתך, ובמקום זה אני הולכת להסתפר לבד בלי לבקש ממך לבוא איתי"…

הנייד של האם השמיע מנגינה מתוקה. היא קמה ממקומה והתרחקה הצידה. הבת שלחה מבטים לסביבה, עיניה נתקלו בנו והיא שלחה לעברינו חיוך מתנצל. "יש לי אמא מדהימה, יותר מדי מדהימה", אמרה פתאום.

• "תראי", אמרתי לנערה שאני לא מכירה. "את חייבת לכבד אותה כי היא אמא שלך, אבל אם משהו מפריע לך, פשוט תדברי איתה בכבוד. הצגנה כל אחת את עמדותיה, תאמנה ציפיות וכך תגענה לעמק השווה". הקפדתי לעמוד על כבודה של האם ועם זאת להביע הזדהות.

פתאום האם חזרה. מיד השתתקתי. "טוב, אשב לאכול איתך, אבל איך הבת היחידה שלי עשתה לי דבר שכזה, אחרי שאני כל כך משקיעה בה? בועטת לי את זמן האיכות בפרצוף". חשתי רחמים, לצד שעשוע. לא האמנתי למשמע אוזני.

"זה חסר פרופורציה לחלוטין", לחשה לעברי חברתי.

נאלצתי להסכים איתה. בדרך הביתה האפיזודה עדיין הטרידה אותי, ואז הבנתי את מה שנעלם ממני עד היום. הנה בת יחידה שאמא שלה נותנת לה זמן איכות בלי סוף, או במילים עדינות יותר, חונקת אותה באיכות.

• אז נכון, תגידו שזה לא מייצג, אבל פתאום הבנתי עד כמה חשוב לתת לילד זמן איכות משלו, עד גבול מסוים, עד שהוא קם והולך מרצונו החופשי, לפני שנגיע לאיכות חונקת.

גם אמא לילד אחד יכולה 'לפשל' בתחום זמן האיכות ולא משנה לאיזה כיוון. אז תגידו מה שתגידו, זמן איכות לא בהכרח קשור למספר ילדים.

השארת תגובה