[banners_zone id=40]

מירון של פעם • 80 שנה רצופות

כבר שמונים שנה, מאז החלאק'ה שלו, שר' אליעזר שפר עולה למירון מידי ל"ג בעומר • הוא היה שם כשמירון עוד היה יישוב ערבי, חזר לשם ב-67', בזמן מלחמת ששת הימים, כשהאזור כולו היה נתון בהאפלה ובציון היו בקושי מניין מתפללים, והוא מגיע לשם גם כיום

אצל רבי יוחנן הסנדלר
אצל רבי יוחנן הסנדלר
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

אם תגיעו בליל יום חמישי הקרוב, ליל ל"ג בעומר, למירון, אתם תראו אותו שם בעז"ה, ללא ספק: ר' אליעזר שפר. כבר למעלה מ-80 שנה שהוא מגיע למירון בכל שנה ושנה. גם בשנים בהן היה קשה מאד וכמעט בלתי אפשרי להגיע לחגיגת ל"ג בעומר במירון, שפר היה שם, ושמר על המסורת הקדומה.

מה הקשר של משפחת שפר למירון ומה מחבר אותך כל-כך לציון, כבר שמונים שנה? זו השאלה איתה פתחנו עם שפר את הראיון השבוע. "סבא רבא שלי", מספר שפר, "רבי יהושע ביין, היה חסיד גור שעלה לארץ. היה לו חלום מיוחד לבנות ישיבה במירון, והוא הגשים אותו: הוא בנה את ישיבת הרשב"י במירון בשנת 1906, תרס"ו. זמן קצר לפני כן הוא עלה לארץ עם המשפחה והביא את הסבתא והאמא שלי למירון, לגור שם במקום. היום בישיבה הזו, באותו מבנה (רק שכיום הוא הרבה יותר רחב) שוכנת ישיבת בני עקיבא במירון, שגם היא נקראת ישיבת רשב"י. היסוד שלה, כאמור, היה על ידי עליה של קבוצה קטנה שהגיעה לשם, בראשות סבי, שהקימה שם כולל ואת ישיבת הרשב"י. זה מצד אמי. ואילו מצד האבא, מדובר על 200 שנה של קשר למירון, מאז עליית החסידים לארץ ישראל. הם אימצו את המנהג של האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא, שהוביל את בנו למירון בגיל 3. יש גם עדות של תלמידו רבי חיים ויטאל, שבגיל 3 הביאו אותו למירון ל'גמילה'. והם אימצו את המנהג הזה. כל הציבור החסידי שהיה אז בארץ, שמנה אלפים בסה"כ, אימץ את המנהג, שנוהג מאז ועד היום. בקרוב יהיה במירון החלאק'ה של הנין שלי, שהוא כבר דור עשירי בא"י, ואצלנו במשפחה כולם הולכים לחלאק'ה למירון, מלבד יחידים שעושים את החלאק'ה בציון שמעון הצדיק. אז אצלנו זו מסורת בת למעלה מ-200 שנה. אני עצמי, עולה למירון מידי שנה בשנה מאז החלאק'ה שלי, לפני 80 שנה.

"אבי ז"ל הביא אתו עוד מנהג, לעשות את יום-כפור במירון, מנהג שחסידי ברסלב אימצו. בשנה שעברה מלאו 80 שנה לנסיעות שלי במירון, בל"ג בעומר וביום כיפור. חוץ משנה אחת, ב-48', לא פספסתי אפילו לא שנה אחת במירון, ואני תמיד בא עם הילדים והנכדים".

• ומה עם ז' באדר במירון?

"אומר את האמת: אני בילדותי לא הכרתי את המנהג הזה של ההילולא במירון ביום הזיכרון של משה רבנו, שהרשב"י היה ניצוץ מנשמתו. אבל בשנים האחרונות אכן מציינים במירון גם את ז' באדר שהפך גם הוא לאירוע רב משמעות, אותו, אבל עליו אני לא מקפיד. אני ממשיך רק את המסורת של יו"כ ול"ג בעומר במירון".

שפר עצמו וגם משפחתו כבר אינם מתגורר במירון שנים רבות, אבל דואגים להגיע מידי שנה בשנה. "בצעירותי הייתי הולך עם דודי למירון לכל הימים הנוראים, מראש חודש אלול ועד אחרי יום כיפור. היום יום כיפור במירון הוא מנהג ידוע של חסידי ברסלב, אבל רק בילדותי הוא התחיל. הוא היה בעבר מנהגם של אנשי צפת וטבריה, וברבות השנים נהיה שחסידי ברסלב הם המובילים במנהג הזה, ומביאים לשם ביו"כ ציבור אדיר, אלפי אנשים, ואילו הצפתיים והטבריינים כבר פחות מגיעים אז".

הערבים רקדו 'דבקה' בציון

• איך היה נראה ל"ג בעומר במירון בילדותך?

"זו הייתה תופעה מאד מעניינת. ההרכב המוביל שם היה של אנשי טבריה, צפת ואנשי ירושלים, שהיו יוצאים שלושה ימים לפני ל"ג בעומר כדי להגיע בזמן, ואם הוא היה יוצא במוצ"ש, הם היו מגיעים לצפת ולטבריה לשבת, ובמוצ"ש עולים למירון להדליק את ההדלקה. כמובן שלא היו אז רבבות, כמו היום. הכי בולט אז היו שיירות יוצאות דופן שהגיעו למירון, כמו הערבים והדרוזים ושאר המיעוטים שהגיעו לרקוד 'דבקה' בחצר. מירון, צריך לזכור, היה אז כפר ערבי וכולו היה מיושב בערבים, ומקרוב ומרחוק הם היו באים ורוקדים 'דבקה', ובמהלך השנים הבאים לציון למדו מהם את הריקוד. היתה אז עוד תופעה מעניינת, של חלוצים חילונים מעמק הירדן שהיו באים לרקוד הורה בציון. היה להם געגוע למקומות והעיירות באירופה מהם באו, ומירון היה המפגש היחיד שלהם עם העבר. זה היה אז חלק מההווי – ערבים, חלוצים וחסידים מצפת, טבריה וירושלים, שרוקדים זה לצד זה".

שפר זוכר מאז גם אדמו"רים וגדולי עולם שהיו עולים לציון. "הילדות שלי במירון הייתה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ואני זוכר שאחרי השואה התחילה זרימה גדולה של רבניפ ואדמו"רים לציון. אמנם גם לפני כן היו את אדמו"רי ארץ ישראל שהיו כאן לפני השואה, כמו האדמו"רים מקרלין, סלונים וזויעהל. אלה היו מגיעים לציון כבר לפני השואה. וגם מקרב האדמו"רים שלא חיו כאן, לא היה אדמו"ר שבא לא"י שלא הלך למירון, וחלק הקפידו להגיע בל"ג בעומר. אחרי השואה, כאמור, כשהכל עלו ארצה, זה התגבר מאד. היום, כידוע, יש לא מעט חסידויות שמקיימות 'שבתות מירון', כמו קרלין ועוד. אבל הדומיננטיים במירון הם אנשי חסידות ברסלב, שבאים לציון כל השנה".

זיכרון מיוחד שיש לו, קשור במלחמת ששת הימים. "שירתי אז בצנחנים, ובאותה שנה, שנת תשכ"ז – 67', ל"ג בעומר חל במוצ"ש. הלכתי אז למוטה גור, שהיה מפקד החטיבה, חטיבה 55, ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע לל"ג בעומר למירון. הוא אמר לי: נפלת על הראש? כל רגע צפויה תקיפה ולא ידוע מתי תתחיל המלחמה. אבל – הוא הוסיף ואמר – אמר אני מכיר אותך, אתה הרי תלך בכל מקרה, אז אני אומר לך מראש: אם אתה חוזר ואנחנו לא במקום שחנינו (שהיה במחנה ישראל, מול נתב"ג) לך ישר לכלא 6 ותתארח שם לחודש, אין צורך לבוא אליי לשפיטה, אני שפוט אותך מראש.

"הלכתי למירון באותה שנה, אני מגיע למקום, ואין זכר להדלקה, אין כליזמר, החצר ריקה. אבל אני – שמרתי על המסורת. התקדמתי לכיוון הציון, ופתאום אני שומע שירה מאחד החדרים. אני עולה למעלה, ואני רואה את האדמו"ר רבי מרדכי מזועהיל שר עם כמה מחסידיו. אנחנו אמנם משתייכים לחסידות קרלין, אבל הכרתי אותו. היו שם באותה שנה אולי עשרה אנשים. הרבי שראה אותי, חייל צעיר, מולו, שאל מה קורה? אבל אני לא ידעתי יותר מאחרים מתי תפרוץ המלחמה. לפני לכתי הוא נתן לי את ברכתו. לאחר מכן ניגשתי לציון עצמו, שם מצאתי את חכם אהרון, יהודי שהיה גר במירון כל השנה, כבר אז. חכם אהרון הגיע מקווקז ברגל, ולא עזב את מירון גם כשהיה יישוב ערבי כולו. אף הוא נתן לי ברכה, ולאחר מכן חזרתי לחטיבה. אני יכול לומר בוודאות שבמירון של שנת 67', לפני 49 שנה, היו שם רק ר' מרדכי מזועהיל, חכם אהרון, שהיה ליד הציון יום ולילה, וכמה חסידים. באותו זמן גם הייתה 'האפלה' ואי אפשר היה לעשות הדלקה או בכלל להדליק אורות, כדי שהאויב לא יפציץ מקומות מוארים. גם מעבר לאותה שנה, הציבור במירון עוד היה קטן באופן כללי".

נגני הכלייזמר: "מעצבי מירון"

בשנה אחת ספציפית, 1948, בזמן מלחמת העצמאות , מספר שפר, לא היה אפילו לא אדם אחד בציון, עד כמה שהוא יודע. "עוד לא פגשתי מישהו שהיה שם באותה שנה. אני הייתי נער צעיר, וברגע ששמעתי ששחררו את מירון, מיד הלכתי לשם עם חבר. אבל בל"ג בעומר עצמו, גם הפלוגה הדתית וגם יוסף הגלילי, מאבות המיישבים במירון, לא היו במירון בל"ג בעומר של אותה שנה, תש"ח. כשהגעתי למירון אחרי ששחררו אותו, ביקשנו סליחה מרבי שמעון ורבי אלעזר בנו שלא זכינו להגיע לציונו בל"ג בעומר".

• מה אתה זוכר מעניין הנגינה במירון בל"ג בעומר בילדותך?

"אם אני חוזר למירון בימי ילדותי, אז אכן הייתה עוצמה אדירה לניגונים שנוגנו אז בל"ג בעומר במירון. יש בערך כ-150 ניגונים המכונים 'ניגוני מירון', ורק יחידי סגולה יודעים את כל הניגונים, כמו מוסא ברלין או קודמיו, ר' אברמל'ה סגל ז"ל ושאר הכלייזמרים האורגינליים. הם היו מעצבי מירון שפי שהיא היום.

"יהודים כמו סבא רבא שלי, היו נוסעים לאדמו"רים לחגים באירופה, והיו נוהגים להיות חצי שנה במחיצתם, מערב ר"ה ועד אחרי פסח, והיו חוזרים לל"ג בעומר לארץ ישראל, למירון. בדרך הם היו עוברים בחצרות שונות ושומעים ניגונים שונים, אבל לא רק ניגונים יהודים אלא גם ניגוני צוענים בהם נתקלו בדרך, ואותם הביאו למירון. אני עצמי יודע 7-8 ניגוני צוענים שהפכו עם השנים ל'ניגוני מירון'. אחרי השואה החלו להגיע עולים שזכרו ניגונים מהרומנים וההונגרים, ואדמו"רים שהביאו איתם ניגונים אבל לא ידעו תווים, והם היו נותנים לכליזמר במירון כמה גרושים כדי לנגן את הניגון, שגם קיבל בכל פעם שם משלו, כדי להבדיל אותו מהשאר. אחי הגדול, אברום שפר ז"ל, שנפטר לפני כשנה, הוא היה מידי שנה במירון 'מזכיר הניגונים'. היה לו ראש מוזיקלי, והוא היה יושב עם הכלייזמרים ומבקש לנגן את 'הניגון של אלינשטיין' או ניגון אחר. עד היום, בציון רבי יוחנן הסנדלר שסמוך לציון הרשב"י, אחייני דוד שפר, בנו של אברום, ממשיך את המסורת. הוא מדליק שם את ההדלקה המסורתית באמצע ליל ל"ג בעומר, ומפתקים שאביו השאיר הוא קורא ומבקש את הניגונים השונים. ולכל ניגון יש גם ריקוד משלו".

הרכב המפואר הגיע מביירות

וגם לא מעט מופתים וניסים ראה על הציון במהלך השנים. "ראיתי שם הרבה מופתים, וגם שמעתי מבית אבא, סבא וסבא רבא על מופתים רבים שהם ראו במירון. יש לי אמונה גדולה שהמקום הזה והתפילות בזכות רבי שמעון והדלקת הנרות, מלווה במופתים. אני זוכר מילדותי סיפור אחד מיוחד: באה אז למירון, בעיצומו של ל"ג בעומר, מכונית מפוארת היישר מבירות. יצא ממנה, בלבוש הדור, סוחר יהודי גדול מלבנון, ואתו אשתו והבת. הבת הזאת הייתה חולת נפש, והוא הביא אותה וחיפש לה מזור. הצדיקים שישבו שם, אמרו לו להכניס אותה לשלושה ימים לחדר מעל הציון – אחד מהחדרים בהם לנו עולי הרגל שבאו למירון – והיא תבריא.

"אני הייתי ילד בן 11-12, והייתי אז אצל דודי ודודתי וספגתי את האווירה המירונית. זה עניין אותי כילד, כי ראיתי כזה אדם שמגיע עם מכונית כמותה לא ראיתי עד אז. אותו אדם אכן עשה כמו שנאמר לו, והניח את בתו בחדר מעל לציון, עם אוכל ושתיה כמובן. שלושת הימים הבאים היו ימים נוראים, בלילות היא בכתה בקולי קולות. בסוף עברו שלושת הימים, אביה הגיע ופתח את החדר, ומצא ילדה מולו ילדה בריאה ושלמה, רגועה ומדברת לעניין. איך זה קרה? האם צריך לנהוג כך? לא יודע, אני מספר את מה שהיה. ברבות השנים ראיתי אנשים רבים שבאו למירון להתפלל על ריפוי או זיווג וב"ה נושעו.

"היום במירון כבר יש קצת מסחור, כמו של עניין הח"י רוטל שגם לא היה אף פעם במירון, אבל הדלקת נרות, אמירת תהלים, שירה וריקודים – היו תמיד. יש מנהג נוסף שנוהג בחלקו עד היום, המנהג להדליק את ההדלקה במירון עם בגדים של אנשים חולים, כסגולה להחלמתם. בזמנו ראיתי אנשים שהביאו את בגדי זהב של החולים שישמשו להדלקה, כי האמינו שיש בזה עניין והעניין הוא גם לא להביא את הבגדים ה'שמאטע'ס' של החולים אלא הבגדים הכי יפים ויקרים. היית רואה זהב שנמס מהבגדים מהחום הכבד של ההדלקה. היום זה כבר פחות נפוץ, כי ההדלקות מאד מסודרות והן ברובן על ידי האדמו"רים וקשה להניח שם בגדים".

היום, בגילך המופלג לאוי"ט, זה כבר קשה יותר להגיע לציון, מן הסתם, בשל הדחיפות והדוחס.

"אני מודה שבשנים האחרונות אני כבר לא מגיע לציון עצמו, בשל הדחיפות שם, אבל אנחנו מגיעים למירון ואני מגיע לציון של רבי יוחנן הסנדלר להדלקה, שם אני אומר את התהלים וב-1:30 בלילה שר יחד עם כולם את ניגוני מירון. בשנה שעברה ספרתי 25 פרחי כליזמר שבאו לשמוע את מוסא ברלין וחיליק פרנק ושאר החבורה, וללמוד מהם. יש שם נגנים ירושלמיים, ונגנים עם חזות חרדית, חסידית, וגם חובשי כיפות סרוגות, הכל באחדות, וכולם יושבים ולומדים את הניגונים המיוחדים".

לסיום, אומר ר' אליעזר שפר: "אני מאמין באמונה שלמה בזכותו העצומה של רבי שמעון המשפיעה על אלה שבאים אל הציון ביום ההילולא. במקום הזה יש נשמה יתירה בזכות רבבי רבבות פרקי התהלים והדמעות שזרמו בו כמים במהלך השנים".

השארת תגובה