[banners_zone id=40]

נוסעים למירון • זיכרונות הילדות של ישראל גליס

ליפו, ברכבת, ומיפו בספינה לחיפה, ומחיפה לצמח ברכבת העמק, ומצמח בספינה לטבריה, ומטבריה אחרי מנוחה אצל רבי מאיר בעל הנס – עולים עם עגלות למירון ונשארים שם שבועיים

במלאות 3 לרב ישראל גליס
במלאות 3 לרב ישראל גליס
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הימים, הם ימי ההכנה לחג ל"ג. עושים כל מיני חישובים, מתי נצא למירון, האם כדאי להגיע להדלקה של חסידות בויאן ואחר כך קרלין, או לבוא אחרי הצהרים לקראת השקיעה, להדלקה של תולדות אהרון.

היום, הדרך למירון משוכללת מאד לעומת התקופה שבה סבא שלי או סבא רבא שלי נסע למירון.

הסבא שלי נסע כך: קודם כל ליפו, ברכבת, ומיפו בספינה לחיפה, ומחיפה לצמח ברכבת העמק, ומצמח בספינה לטבריה, ומטבריה אחרי מנוחה אצל רבי מאיר בעל הנס – עולים עם עגלות למירון ונשארים שם שבועיים.

יש אחרים שנסעו דרך רמאללה, עין אל חרמין, ואדי חרמיה, שכם, ג'נין ולמירון.

הימים הללו הם גם ימי זיכרונות של הילדות שלנו, ושל הילדות של הבנים שלנו וכיום, של הנכדים.

לכל אחד מאיתנו, יש אין ספור סיפורי מירון, המשוררת שולמית איזנבאך, מתארת בשירה ציורית את ההכנות והנסיעה למירון בצורה מיוחדת במינה:
"מפארט אויף מירון" (נוסעים למירון)

זכורני ימים בבית חמי (איצלה איזנבאך) זכר צדיק לברכה,
ההתרגשות גברה ועלתה בטרם גאתה השמחה.
למחרת חג הפסח, עם אור ראשון
הפך הבית משרד להרשמה לנסיעה למירון
ומשעות הבוקר המאד מוקדמות,
זריזין מקדימים להבטיח מקומות.
בחדר המרכזי בבית, המכונה "סלון"
על השולחן המרכזי מונח "גיליון".
משורטטים עליו מראה פנים האוטובוסים
שורות, כיסאות, גלגלים, חלונות
ועוד כל מיני סימנים כמוסים.
מבעוד יום הוכנו כרטיסי נסיעות,
כרטיס כחול לגברים ובנים,
כרטיס ורוד לנשים ובנות,
כרטיס הלוך, כרטיס חזור,
כיוון אחד או שניים,
אחד למירון וחזור לירושלים.
וצריך לציין באופן מיוחד,
שחמי ז"ל היה כמעט האחד,
שאירגן אוטובוסים לנסיעה למירון,
אוטובוסים של אגד, כל אחד כמעט קרון.
אך בנוסף היה נסוך נופך חינני,
"מפארט אויף מרון צו רבי שמעון".
הדלת לא ננעלת, צועדים בשיירות,
ובימי חמישי צריך היה לפלס בין הפרימוסים הכועסים,
בין הדודים הרותחים ובתוכם איטריות,
להכנת קוגל ירושלמי, לכבוד שבתות, אירועים ושמחות.
ואז, סמוך לל"ג בעומר,
כמעט יום ושניים לפני הנסיעה,
בלי דברים ובלי אומר,
מתחילה הסבת מקומות הישיבה.
המבוגרים דורשים לבוא ולהתווכח,
עם הקטנים אפשר להתמקח.
דפיקה בדלת, וילדה קטנה מופיעה
עם אצבע בפה, נסוגה פסיעה.
בקול מבויש, כמעט לא נשמע,
סוף סוף פולטת משפט מקוטע:
"מיין בובע וויל נישט זיצן אויף א-ריידע
(סבתי אינה רוצה לשבת על הגלגלים)
זיל וויל זיצן ביים פענסטער
(היא רוצה לשבת על יד החלון)
ואז צריך להציץ בגיליון,
ואיך אפשר לא להפסיד את המקום,
ואם לא פשוט, "איך פאר נישט".
לא חולפת שעה קלה
ובהפסקה מהחיידר מגיע ילד חמד,
"מיין זיידע האט געזאגט
אז ער וויל זיצן די ערשטע פלאץ".
(סבי אמר שהוא רוצה לשבת בשורה הראשונה, במקום הראשון)
לך תזיז את מי שבא להירשם הראשון.
וכך בשעת ערב מגיעה נערה,
צמה ארוכה יורדת על שכמה.
"מיין מאמע וויל נאך א פלאץ
פאר דעם חלאק'ה חתן
און מיין שוועסטער וויל זיצן לעבן מיין מאמע"
(אמי רוצה עוד מקום לחתן החלאק'ה, ואחותי רוצה לשבת לידה).
לסיפורים ולתירוצים אין סוף ואין קצה,
ואתה שובר את הראש איך יוצאים מזה.
ליל ל"ג בעומר, ליל ההדלקה
כל אחד בתכונה מסביב למדורה,
השמחה פורצת גבולות וחוקים.
בשתים ושלושים באמצע הלילה,
האוטובוסים ממתינים לאורך הרחוב,
כל אוטו ממוספר, ולמי שייך מצוין,
ועל כל אוטובוס משגיח אחראי ומיומן.
האוטובוס מתחיל להתמלא בנוסעים,
נשים, ילדים, בנות ומבוגרים,
חתני החלאק'ה ואבות נרגשים.
על ידי האימהות נישאים הזאטוטים,
רובם ישנים, בעולם החלומות שקועים.
האבות נושאים על כתפיהם "פחים"
לייקע'ך ,עוגות וכל מיני מאפים
בקבוקי משקה לשתיית לחיים,
והעיקר הכל לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי.
בשלוש ושלושים אשמורת שלישית,
האוטו מתחיל לנוע.
קולות, ריחות בתוך החשכה,
ויש מי שעוצם עיניים, קצת מנוחה
בחמש בבוקר תחנה בשמשון (צומת בית שמש),
תחנה ראשונה בדרך למירון.
שהות קטנה לחילוץ עצמות
לשינוי תנוחה והחלפת מקומות.
התחנה הבאה תיהיה ברמלה,
שם עם אור ראשון יש שהתחילו תפילה.
קולות ראשונים של ילדים מתעוררים,
קצת בוכים, קצת נבוכים.
נפתחים בקבוקי שתיה ומזון,
שיהיה לשובע ולא לרזון.
לאחר הפסקה של חצי שעה
ימשיכו בשמחה ובשירה את זו הנסיעה.
התחנה הבאה תהיה בחיפה,
במערת אליהו שם יהיו מנינים לתפילה.
כאן בהר הכרמל התרחשו הניסים,
כאן הריע העם, "ה' הוא האלוקים"
מכאן יטענו כוח, וימשיכו בעליה
למירון, לרבי שמעון בר יוחאי, לכבוד ההילולא.
מהאוטובוסים נשמעים זמירות ותשבחות,
פיוטים, שירות ורוב ברכות.
סוף סוף הגיע המסע למירון.
חתני החלאק'ה נישאים על כתפי האבות,
לבושים בבגדי כבוד ומחלצות.
עוד מעט קט יכנסו לחצר הציון של רבי שמעון בר יוחאי.
ההתרגשות עולה וגואה כל עוד הנשמה בי.
כאן מספרים ויגוזו תלתל,
המלאך הגואל ירעיף משמים טל,
טל אורות לילד יהודי
ברגע כל כך משמעותי וייחודי.
זכה הילד ללבוש ארבע כנפות, להתעטף בציצית
מכאן נזכה לעלות מעלה מעלה, להשלים עוד מחצית.
כי העיקר היה לזכות להגיע לרבי שמעון בר יוחאי, למירון
להעתיר תפילה, להודות, ויהא זה זכרון.
גירסא דינקותא לא נשתכחה,
לשום עלינו כהיום ברכה.

מזל טוב להורים ולחתני החלאק'ה.

השארת תגובה