"סבא היה האחרון" • סיפורו של זאב ינאי

הנערים בהו בדרכם במשך דקה ארוכה בעשן הריחני מיתמר בעוד שבעה יהודים בעטו במים הקפואים ברגליהם. ניסו לגנוב שניות של אוויר. החייל העביר את הסיגריה אל זווית פיו וירה בראשה של אישה אחת. האוויר פרח מריאותיה וגופתה הכבידה על הצרור

הדלקת משואה
הדלקת משואה

חבר הכנסת אראל מרגלית רוצה להיות יו"ר מפלגת העבודה. הוא חולם להיות ראש ממשלה. הוא מאמין שהוא מסוגל לשכנע את הציבור בישראל שהוא ידע להנהיג טוב יותר מבנימין נתניהו.

בערב החג, מערך הדוברות שלו הפיץ סרטון, שבו נראה ח"כ מרגלית נואם בפאתוס על כך שהוא ומפלגתו איפשרו במשך שנים ארוכות לימין להשתלט על השיח הציבורי ועל הנהגת המדינה. המסר שעולה מדבריו של מרגלית הוא, שכל חברי הליכוד משתייכים לימין הקיצוני. כולם פורעי חוק, כולם מציתי בתים בכפרים ערביים.

הבעיה היא לא בסרטון ולא בתזמון שלו. הבעיה היא במה שנאמר, ובעיקר במה שלא נאמר. מרגלית כובל על כך שהימין תמיד ידע לצעוק, ואילו הוא שייך למחנה שבו הדברים נאמרים בנימוס תרבותי ומעודן. וכעת, אומר מרגלית, הגיע הזמן שגם מחנה השמאל ילמד להרים את הקול ולצרוח. בשלב הזה של הסרטון, עוטה מרגלית על עצמו ארשת פנים כעוסה ולאחר אינספור ביטויים שאין הנייר סובלם, הוא פולט צעקה מזוייפת: "תחזירו לנו את המדינה".

אופס. התפלק לו למרגלית. למי בדיוק צריך להחזיר את המדינה? ממתי היא שייכת למפלגת העבודה? האמירה הבזויה ולפיה מפלגת העבודה מייצגת את מייסדי המדינה, היא לא יותר מאשר תעתוע היסטורי. מדינת ישראל לא שייכת לשמאל. היא אף פעם לא הייתה שייכת לשמאל. מפא"י ההיסטורית ניצחה את הבחירות בשיטות שכיום היו מקפיצים ליועץ המשפטי לממשלה את הפיוז.

וכאן אנחנו מגיעים לחלק שלא נאמר בסרטון של ח"כ מרגלית. אם רוב אזרחי ישראל העניקו לנתניהו את השלטון, כנראה שכושר השכנוע שלו גדול משל יריביו. אם הוא מצליח להיבחר קדנציה שלישת ברציפות (ורביעית במצטבר), כנראה שנתניהו לא באמת רואה ממולו מישהו בעל שיעור קומה שיכול לאיים על שלטונו.

בפעם הבאה, במקום לאמץ סרקזם מזויף וסגנון דיבור של ישראלי מהזן שממוקם ברף התחתון של דוברי עברית תקינה, מוטב לו היה מרגלית מאמץ כמה מוטיבים חיוביים שבכוונתו לבצע ולפעול לאורם. הבעיה במרגלית ודומיו היא ביכולת להציג אלטרנטיבה ראויה. לא מספיק לומר אנחנו נהיה אלטרנטיבה לממשלה. דיבורים לבד לא משכנעים את האזרחים. גם הניסיון ליצור שני גושים – או ימין או שמאל, לא יצלח. מפלגות מרכז היו לעולמים ותמיד יהיו. פעמים הן יהיו גדולות (דש, שינוי, צומת, יש עתיד) ופעמים יהיו קטנות (הדרך השלישית וכדו').

בשוק הרעיונות הנוכחי, יש מקום לכולם. זה לא רק ימין מול שמאל. מפלגת העבודה צריכה יותר מסרטון של אראל מרגלית כדי להצליח במשימה שהיא נכשלת בו פעם אחר פעם.

עניין של טיימינג

יועצי התקשורת של מרגלית ניסו לרכב על גל החקירה כנגד ח"כ הרצוג. הם האמינו שבהעדר מועמד חלופי ראוי, ח"כ מרגלית בהחלט יוכל לקרוא תיגר על מנהיגותו של הרצוג ולהשתחל בטבעיות לכס יו"ר המפלגה.

אלא שאז הגיעה הידיעה ולפיה המשטרה שוקלת לסגור את תיק החקירה כנגד ח"כ הרצוג. מרגלית, כמו מועמדים נוספים במפלגה שכבר חלמו על הירושה הפוליטית, נאלצו לבלוע את הרוק ולאפסן את הסרטונים הבאים שכבר היו בשלבי עריכה. הפריימריז לראשות מפלגת העבודה לא יתקיימו בשנה הקרובה.

מכחיש השואה הגדול

ד"ר אדי כהן משמש כמזרחן ועמית מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר- אילן. בקרוב ייצא לאור ספרו "השואה בעיני אבו מאזן", בו מנסה ד"ר כהן להקיף את סוגיית הכחשת השואה בעולם הערבי. המעניין הוא, שאחד מגדולי מכחישי השואה בעידן הנוכחי הוא יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.

במאמר שפירסם בערב יום השואה, מביא ד"ר כהן תמצית מהדברים. הם חשובים וראויים, בעיקר בקרב אלו הטוענים שאבו מאזן הוא פרטנר ראוי למשא ומתן. מי שירים מעט את ראשו ויביט על התהליך המדיני שמתנהל כמעט חצי יובל, יבין שלא משנה מי יישב על כס יו"ר הרשות, עראפת, אבו מאזן, או כל מנהיג פלסטיני אחר, אף אחד מהם לא יגיע להסדר שלום עם ישראל. זה חזק מהם. הרחוב הפלסטיני לא בשל לשלום. חתימה על הסכם שלום כמוה כבגידה בעקרונות האיסלאם. זה שומט את הקרקע מעל הטענה הפלסטינית. הם לא רוצים שלום. הם גם לא רוצים מדינה פלסטינית. אילו רצו, היו להם מספר הזדמנויות (בתקופת ברק ובתקופת אולמרט). הם פשוט לא רוצים את מדינת ישראל במרחב.

בשל חשיבות הדברים, כדאי לקרוא את מאמרו של ד"ר כהן, ואלו הם עיקרי דבריו:

"על-פי יד ושם, הכחשת שואה היא לא רק כאשר מפקפקים במספר הקורבנות, בתמונות של מחנות ריכוז, או בהימצאותם של תאי גזים, אלא כאשר מציינים כי השואה היא מזימה וכי היהודים היו אחראים לגרימתה.

"למעשה הראשונים שהכחישו את השואה היו הנאצים עצמם, על מנת לפתור את עצמם מהאחריות הפלילית של השמדת העם. אדריכל השואה, הפושע הנמלט אדולף אייכמן, היה מבין הראשונים שהכחישו את השואה. בהיותו נמלט בארגנטינה ממשפט נירנברג ומהחוק הבינלאומי, אייכמן התיידד שם עם העיתונאי ההולנדי הפרו-נאצי וילם אנטוניוס זאסן. שני אלה ונאצים נוספים הוציאו לאור בארגנטינה כתב-עת נאצי ספוג רעל אנטישמי, בשם Der Weg (הדרך).

"עיתון זה עסק במערכת "הסברה" שמגמתה "להזים" את מה שהם כינו "הכזב בדבר ששת המיליונים". מי שהיה התובע במשפטו של אייכמן, גדעון האוזנר כתב בספרו "משפט אייכמן בירושלים" ש"השואה על-פי התעמולה שהפיץ אייכמן הייתה 'תוכנית-תופת יהודית מתוחכמת', שנסתייעה בשירותים חשאיים מסוימים, כדי 'שהיהדות תקבל סוף סוף טריטוריה לעצמה, לאחר אלפיים שנה בלא בית. היהודים היו מוכנים להקריב את עצמם ובשרם ובלבד לזכות בקיום לאומי'. זו המסקנה שאייכמן מגיע אליה. במילים אחרות: היהודים גרמו להשמדת עצמם. היהדות העולמית, ובראש ובראשונה הציונות, בחרו להם את אירופה כ'זירת מלחמה' של שחרור לאומי. 'שדות הקרב של מלחמה זו היו מחנות ההשמדה', קבע אייכמן".

"לא מעט תיאוריות קונספירציה מסתובבות ברחבי העולם הערבי סביב השואה. ככלל, היהודים אינם יכולים בשום פנים ואופן להיות הקורבן. הקורבן האמיתי הם הפלסטינים אשר גורשו מאדמתם על-ידי הציונים, אותם ציונים שהיטלר לא רצה בנוכחותם באירופה בשל האופי ההרסני שלהם וההשפעה השלילית שלהם על החברה הגרמנית. במהלך המו"מ על הסכם השילומים, דרשו מדינות ערב מגרמניה המערבית להעביר את כל הכספים שמדינת ישראל אמורה לקבל אל הפליטים הפלסטינים. "היהודים הם שגרמו למלחמה, העבירו את כספכם לעם הפלסטיני", כך כתבו פוליטיקאים ערבים לקנצלר הגרמני דאז.

"אנשי דת בכירים כמו יוסף אלקרצאוי מצדיקים את השואה ומגדירים אותה "עונש ראוי" שהטיל אלוקים על היהודים בשל מעלליהם בהיסטוריה. אחרים אשר מהווים הדעה הרווחת בעולם הערבי עושים שימוש בתעמולה של אייכמן, לפיה השואה נועדה למטרה אחת בלבד שקידשה את כל האמצעים והיא הקמתה של מדינת ישראל. אחד האישים שהשפיע על העולם הערבי והחדיר לתוכו את תיאוריית הקונספירציה הזו הלא הוא מחמוד עבאס (אבו מאזן) אשר בחר לכתוב עבודת דוקטורט בנושא: "הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות". הספר הזה מככב באתר האישי של אבו מאזן וניתן לקרוא אותו בצורה מקוונת.

"מניתוח הספר שמבוסס על אותה עבודה, ניכר כי אבו מאזן הוקסם מהתעמולה של אייכמן. משם לכאורה הספר הנ"ל עוסק ביחסים בין הנאציזם לבין הציונים מאז שנחתם הסכם "ההעברה" בשנת 1933 בין התנועה הציונית לבין השלטונות הנאצים.

"אולם לאורך כל הספר אבו מאזן מציג את התזה שלו הזהה לזו של אייכמן אשר עשה שימוש בה בארגנטינה ושהיא בעצם כתב אישום כנגד הציונות וראשי הציונות. למעשה אבו מאזן מאשים אותם שהם הפושעים הנוספים זולת הנאצים במלחמת העולם השנייה ואחראים להשמדת עמם ועל כך שהם התעלמו משואת יהודי אירופה, נטלו חלק ממנה, הכשילו במכוון מבצעים רבים להצלת יהודים, דרשו עוד ועוד קורבנות וכל זה תוך שיתוף פעולה עם היטלר ועם הרייך השלישי.

"אבו מאזן מתייחס לנ"ל כמזימה שראשי הציונות קשרו כנגד העם היהודי וכל מטרתה היא להקים בית לאומי בפלשתינה. ומי חשף את אותה מזימה נאצית-ציונית? האיש המסכן, הלא הוא אותו אדולף אייכמן ששילם על כך מחיר כבד כאשר נחטף על-ידי המוסד והוצא להורג בישראל בשל החשיפה הזאת, כך כותב אבו מאזן בספרו המזעזע.

"אבו מאזן לא חזר מעולם מהדברים הללו. נהפוך הוא, באחד הראיונות שנתן לאחרונה בערבית הוא אמר כי הוא יכול לכתוב עוד שישים ספרים בנושא השת"פ הציוני-הנאצי. יד ושם, מי שאמור לחקור את השואה ובוודאי את הכחשת השואה, לא מתעניין בספר זה. מוסדות אקדמיים רבים לא מגלים עניין, כולם חוששים להתעסק עם תפוח האדמה הלוהט הזה – כל אחד והסיבה שלו. עד עצם היום הזה, לא קם אף מנהיג ישראלי שדרש מאבו מאזן להתנצל על הדברים אשר כתב ו/או להסיר את הספר מהאתר הרשמי של הרש"פ. ספר אשר פוגע בניצולי השואה. אין ספק שאבו מאזן חייב לחזור בדבריו ולהתנצל בפני העם היהודי בשל הדברים שכתב ואמר".

סיפורו של שמע ישראל

סיפור אחד מיני רבים שסופרו בשבוע האחרון, שבה את ליבי. הסיפור נכתב ע"י יועץ התקשורת זאב ינאי והוא מובא כאן בשלמותו:

"לא גדלתי בבית דתי, אז כשהתחלתי את לימודיי לקראת בר המצווה שלי, לפני כמעט חצי יובל, ניגשתי לסבא יצחק ושאלתי אותו: "סבא, למה אומרים 'שמע ישראל'?". את המקורות היהודיים, הוא אמר לי, יסביר לך הרב שמלמד אותך. "אני אספר לך למה אני אומר 'שמע ישראל'".
"סבי, יצחק קליין, יבדל לחיים ארוכים, היום בן 86, היה נער צעיר לקראת סוף המלחמה. רק מטיבי ראות הבחינו בחתימה של שפם, והוא נשא אותה בכבוד כאילו הייתה לכל הפחות זקנו של אביו או של רב הקהילה. הוא היה מתרוצץ בין רחובות הגטו. בין פשיטה אחת לשנייה היה משתמש בגופו הקטן לחצות גדרות או לעבור בביובים כדי להבריח את שנדרש: מזון, תרופות, נשק או אישורים להעברת יהודים בעלי מקצוע אל מקומות בטוחים יותר.

"הפקודה ירדה מלמעלה – איספו את הבנים והבנות, מיטב הנוער, החזקים והמבריקים שבהם. איספו את מיטב המקנה ושילחו אותם לצעוד אל מותם.

"חיילי הצבא ההונגרי, הפשיסטים, כפי שסבי קורא להם, אספו אותו ואת חבריו ואת כל אלו שניקרו בדרכם. אלו לא שמעו על דבר המסעות הארוכים שבתומם רק מלווי השיירה נותרו בחיים. הם עמדו שם קפואים מקור, בהונות מבצבצות מבעד לנעליים בלות, והחלו לצעוד עם הינתן הפקודה.

"בין בודה לפשט חצה הנהר והם ליוו אותו בדרכם אל שיפולי העיר. צרורות של יהודים – בני משפחה, חברים, מכרים – נאגדו אל מול פניהם בחוטים של תיל. אחד הנערים כמעט זינק מהשיירה על מנת לעצור את החייל שבעט בצרור אנושי אל מימי הדונה הקפואה, אך חבריו עצרו אותו. לא היה טעם.

"החייל הדליק סיגריה בשלווה סטואית. הנערים בהו בדרכם במשך דקה ארוכה בעשן הריחני מיתמר בעוד שבעה יהודים בעטו במים הקפואים ברגליהם. ניסו לגנוב שניות של אוויר. החייל העביר את הסיגריה אל זווית פיו וירה בראשה של אישה אחת. האוויר פרח מריאותיה וגופתה הכבידה על הצרור, שהחל לצנוח אל תחתית הקרקעית.

"הצרור נסחף עם הדונה בנתיבה להפוך לדנובה הכחולה הגרמנית – והשיירה המשיכה לצעוד.

"עברו יומיים או שלושה מאז שהנערים יצאו את העיר. קולות הטביעה פינו את מקומם לקרקורי הבטן המשוועת לפת לחם. עשבים שליקטו בהיחבא ופטריות שטבען אינו נהיר, פינו מקומם לכמיהה לעוף ריחני של שבת בעודה נכנסת ללא שום קבלת פנים.

זה היה בצהרי השבת. דרכם נפרדה כבר מהדונה שהאדימה מדם כמה מחבריהם החלשים יותר. ואז, מהיער שמשמאלם הגיחו כמה דמויות עטויות מדים מעומלנים היטב. בראש עמד קצין אס.אס גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות. הוא ניגש אל מפקד שיירת הנערים והגיש לו מכתב חתום.

"הפיקוד העליון החליט שהשיירה מתעכבת. צריך לזרז עניינים במהירות. אושר לי לקחת עשרה נערים ולהוציא אותם להורג ביער", אמר הקצין. למפקד השיירה נותר רק להנהן, והר האדם החנוט במדי האס.אס החל בבחירה.

"אחד-אחד הוא עבר. סנט באצבעות מוכות רוח בסנטרם של הצעירים. דחף אצבעו אל בשרם לראות האם נותרו שרירים, או שהם כבר מוזלמנים – גמורים. נער אחד, שני, שלישי. את הרביעי הוא בחר במכה קטנה על העורף ואת החמישי על הגב. השישי והשביעי לא זכו למכה בעת בחירתם למוות, אבל שני החברים שבאו אחריהם כמעט נפלו על ברכיהם כשנידונו ללכת אל היער.

"סבא היה האחרון.

"מטר שמונים וחמישה סנטימטרים של אימה נעמדו מול סבי. העיניים הכחולות הקרות הללו שיפדו את קיבתו בכידון של חיל וחרדה. הקצין הרים את ידו של יצחק הצעיר, סבי, ונתן לה לצנוח לצידו. סבי בלם אותה מנפילתה. הראה שכוחו במותניו. אולי יינתנו לו עוד כמה ימים לחיות. עוד כמה ימים של סיכוי לברוח. היד נפלה לצידה. אין כוח. אין עוד כוח.

"הקצין הביט בעיניים ושאל אותו בקול שקט מאוד: "אם אומר לך משפט, תוכל להשלים אותו?". סבי ענה מיד. בלי לחשוב. גם אם נותרו דקות לחיות, עדיף לחיות עוד כמה דקות, מאשר למות בשבריר של רגע. "כן", ענה והפסיק לשלוט ברעד שטלטל את פרקיו.
"הקצין פתח את לסתו של סבי לבדוק את שיניו, כסוס העומד למכירה. הוא התכופף אליו קלות ולחש לאוזנו:

"שמע ישראל…".

"כמו עוקב אחר אינסטינקט עתיק, עצם סבי את עיניו ולחש, ליבו פועם בהתרגשות "… ה' אלוהינו – ה' אחד".

"במשך תקופה חי סבי עם הפרטיזנים הללו, שהרגו חולייה של אנשי אס.אס וגנבו מהם את המדים, הנשק והציוד. לוחמי היערות שסיכנו את נפשם כדי להציל עשרה ילדים יהודים מבודפשט.

"לאחר זמן לא רב הוא החליט לשוב אל בית הוריו, כדי להמשיך במלאכת ההברחה שנדרשה כל-כך. ילדיו ונכדיו, כמוני, לא חובשים כיפה – אבל כשבא הרגע לומר את תפילת "שמע ישראל", אנחנו יודעים את משמעותה. יודעים היטב".

השארת תגובה