על נהרות בבל • שיחזור "הפרהוד" של שנת תש"א

אדי (אדמונד) מור, כיום בן 80, משחזר ברעד את מאורעות "הפרהוד" שפרצו בחג השבועות של שנת תש"א, החג שייזכר כחג הקודר ביותר בתולדות יהדות בגדד העשירה • "יהודי עירק חוו אז את אחד הימים השחורים של גלות בבל. מאות יהודים – קשישים, נשים, ילדים וטף נרצחו בדם קר. רבעים שלמים של שכונות יהודיות נבזזו, נהרסו והועלו באש", הוא מספר בראיון מיוחד ומצביע על הרגע שבו החליטו הוריו לנטוש את ביתם היפה למרגלות נהר החידקל ולצאת למסע בדרך לא דרך לטהרן ומשם לארץ ישראל

אדי מור - פרהוד עירק
אדי מור - פרהוד עירק

החיים על פי אדי (אדמונד) מור בבגדד בירת עירק, היו גן עדן עלי אדמות. במובן הגיאוגרפי של המילה. לקראת חג הפסח, מור, בן ה-80, מעלה זכרונות ענוגים משנות ילדותו בשכונת קראדה. הזכרונות עטופים בהרבה ירוק ומים בשפע. הבית הציורי בו התגוררו, שכן ברחוב ג'אן בחושי בפרברי בגדד, סמוך לנהר החידקל. "זה היה רחוב שקט ופסטורלי עטור גינות, תעלות מים משכשכים ונוף ירוק לעיניים ולנשמה", משחזר בערגה אדי מור. "הבתים המעטים שאכלסו אותו דמו לאחוזות. המרחק בין בית אחד לשני היה עצום, כי לכל בית היו כמה דונמים של גנים ומטעים. תעלות השקיה זרמו משני צדי הרחוב והוטו אל גינות הבתים. לבית עצמו הייתה חומת אבן סביבו, שער ברזל, גינה עטורת עצים גדולים, מוסך רחב ידיים לחניית שתי מכוניות ושער מתגלגל מפלדה עם דלת יציאה. מור מתרפק על זיכרונות ילדותו, זיכרונות נעימים מהמרחבים הגדולים, מהקרבה לנהר החידקל ויובליו, השדות הירוקים עתירי הגידולים העונתיים ומטעים רחבי ידיים של דקלים ועצי נוי, ציוצי דרורים, המיית יונים וציפורים אחרות – לכל אלה היינו מתעוררים בבקרים, והכול ריגש אותנו מאוד".

"ולמרות כל השפע והטוב הגשמי, אווירה של פחד שררה באורח קבע בחייהם של יהודי בגדד", נזכר מור. "האיומים של מנהיגי ארצות ערב וההכנות שערך הצבא העירקי לקראת יציאה למלחמה נגד היישוב היהודי זעזעו את שלוותנו. מצעדי הראווה שערך הצבא העירקי ברחובות בגדד – עם הטנקים שלו, תותחיו ונגמ"שיו – היו אימתניים להחריד, בייחוד מאחר שכל זה היה מכוון נגד היישוב היהודי בארץ, שכל נשקו הורכב – למיטב ידיעתנו – מאקדחים מיושנים ומרובים צ'כיים שיצאו מכלל שימוש. התהלכנו בזהירות רבה ברחובות ובשווקים ועשינו את המינימום שהצריך יציאה החוצה. מעצרים ומשפטי ראווה היו עניין של יום יום".

הסוף ליהדות בבל

מור משחזר ברעד את מאורעות "הפרהוד" שפרצו בחג השבועות של שנת תש"א, החג שייזכר כחג הקודר ביותר בתולדות יהדות בגדד העשירה. יהודי עירק חוו אז את אחד הימים השחורים של גלות בבל, "מאות יהודים – קשישים, נשים, ילדים וטף נרצחו בדם קר. רבעים שלמים של שכונות יהודיות נבזזו, נהרסו והועלו באש", משחזר אדי מור. למעלה משבעים שנה חלפו מאז, אך עבור מור שנולד בבגדד וחווה את הפרעות באופן אישי יחד עם בני משפחתו, הפצעים עדיין לא הגלידו: הבית שלנו, הוא נזכר ומקונן, נבזז על כל תכולתו כשרק נפשנו בחסדי שמים נותרה לשלל".

"בימים שלאחר ה'פרהוד'", נזכר מור, ראינו את שכנינו הערבים לבושים בבגדינו, הבגדים ששדדו מבתינו, אך זה היה החלק הקל שבאירוע. בשורותנוראיות הגיעו לאוזנינו זו אחר זו. נודע לנו ששכנינו הקרובים מהבית הסמוך – משפחה בת עשר נפשות – נשחטה כולה. כמו כן נשחטו יותר ממאה וחמישים יהודים — קשישים, נשים, ילדים וטף. רבעים שלמים של שכונות יהודיות נבזזו, נהרסו והועלו באש. הקהילה המסורה כרתה קבר אחים ענקי לכל הקרבנות. מיד החלו בפעולות של שיקום ההריסות ומתן עזרה לאלה שנשארו חסרי כול. מאות יתומים חדשים נוספו לקהילה. המשמעות של הגדת הפסח והפסוק "בשנה הבאה בירושלים" קיבלו משנה תוקף. זרעי הפרהוד הבשילו עד תום, והובילו לתחילת העלייה הגדולה של יהדות בבל לארץ ישראל.

"בבגדד של שנות ה-40", משחזר מור, "שררה אווירה מחושמלת ברחובות ובשווקים. "יהודים רבים נעצרו בתואנות שווא, הובלו לבתי מעצר ונידונו לשנות מאסר ארוכות בתנאים אכזריים. צעירים יהודים נחטפו, עונו ונרצחו בידי כנופיות פורעים בעלי אידיאולוגיה אנטישמית שניזונה ושגשגה מהקזת דם יהודי. הייתה נהירה המונית ובלתי לגלית לגבול עם אירן השכנה, ויהודים שילמו סכומי עתק למבריחי גבול שעזרו להם לעבור לשם. בזכות הקשרים הטובים של הנהגת ישראל עם משפחת השאח הפרסי והיחסים הדיפלומטיים בין פרס לישראל הצעירה נחנך קו אווירי קבוע של טיסות שבועיות שהביא את יהודי פרס לארץ. משרדי הסוכנות היהודית מוקמו בטהרן, ושליחיה טיפלו ביהודים הפרסים שהובאו מכל רחבי הממלכה למחנה עולים גדול בטהרן ומשם הוטסו לארץ.

"דיונים רבים נערכו בלחש בין הוריי והביאו להחלטה לעזוב את עירק ולהגר לפרס, והמטרה, כמובן, הייתה ארץ ישראל. לא היה קל לקבל החלטה כזאת. הוריי שהו בעירק שנות דור. שם נישאו והביאו עשרה ילדים. שם הקים אבא את עסקיו בהצלחה רבה. כיצד אפשר לקום ביום בהיר אחד ולעזוב הכול? לעקור למקום חדש – עני, בלתי מבוסס, חסר תשתיות ומקומות עבודה. נראה שהפסוק שקראנו בערבי הפסח החגיגיים, "לשנה הבאה בירושלים", קיבל סוף סוף משמעות מעשית. תחושה אמתית של התעלות, עשייה והגשמת חלום, עלייה לארץ האבות, ארץ חמדת, זבת חלב ודבש. העובדה שהחזקנו בתעודות זהות פרסיות ונחשבנו לאזרחים פרסיים, מצב שאפשר לנו לקבל דרכונים ולעבור לפרס באופן ליגאלי ובלי קשיים. רק הקלה עלינו את ההחלטה לקום ולנטוש את עירק. ולמרות זאת, משנפלה ההחלטה לעזוב את עירק, חוותה המשפחה כולה תקופה של סערת רוחות וציפייה גדולה לקראת הבאות. היינו כולנו קצרי רוח וחסרי סבלנות. עם זאת עלתה השאלה כיצד עוזבים עיר ומדינה אחרי שנות דור?!"

מור: "הפרידה מבגדד הייתה קשה וכואבת. נפרדנו מהחברים ומהמכרים, השווקים והרחובות, המאפיות שהפיצו ניחוחות משכרים כל בוקר מחדש, משכונות הפאר המהודרות ומשיכוני העוני הדלים. הפרידה הקשה ביותר הייתה ממזמורי ערב שבת שבקעו מבתי הכנסת, מבתי היהודים ומגרונו המסלסל של אבא בערבי יום שישי, או אז היה הבית מתמלא לפתע בריבואות של אורות, ולמעשה נוספו לתאורה רק שני נרות מהבהבים מלווים בתפילתה של אימא. נפרדנו מהקידוש של יום שישי וקריאת אשת חיל בכוונה גדולה לאימא ושירי התשבחות האלוקיים שבקעו מבתי הכנסת בשבתות, לילות השימורים החשוכים באשמורת השלישית שבהם היו סובבים שמשים ומתדפקים על שערי הבתים של יהודים וקוראים בקולי קולות "סליחות… סליחות…" ושוועות המקוננים בתשעה באב ובחודשי הסליחות "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". למעשה, משנת תש"ח, שבה הוקמה מדינת ישראל, הייתה תחושה של חיים בכלוב של זהב. רוב תושבי בגדד היו יהודים, העיר נשלטה בידי היהודים, ובשבתות ובחגי היהודים הייתה העיר מתנהלת לפי ההלכה שלנו ולא לפי השריעה האסלאמית. דבר זה הרגיז מוסלמים קנאים, ולא פעם הם התארגנו כדי להפוך את יום השישי ליום שבתון, ובו השביתו את עסקיהם וסגרו את בתי הספר והשווקים. אך כל מלחמתם הייתה לשווא ושכרם יצא בהפסדם".

הלילה האחרון בבגדד

"הלילה שקדם ליציאתנו מבגדד היה ליל שימורים", משחזר מור. "המולה מלווה במתח לקראת הבוקר שיפציע ולקראת הבלתי נודע. ידענו כולנו מה מטרת הנסיעה, כולנו היינו נרגשים וסקרנים לקראת המפגש עם ארץ חלומותינו, אבל ידענו שיש מרחק עצום עד למטרה. באותם ימים כ-1500 קילומטרים יבשתיים הפרידו בין בגדד לטהרן. אנחנו עוזבים בית ועיר ומדינה שבהם חיינו שנות דור ויוצאים לדרך בימי הסתיו הראשונים המבשרים קור עז בדרך, שלא לדבר על דרכים עקלקלות, על גשמים, על שלגים עזים, על לינות בבקתות ובפונדקי דרכים. אוטובוס מיוחד נשכר לנסיעה המרוחקת לטהרן. זה היה אוטובוס ירוק ומהודר, עם מכל מים גדול ומזומן לכולנו, מנינו כ-14 נפשות. נסענו זמן רב עד שהגענו אל תחנת הגבול העירקי-פרסי. המשכנו לגבול הפרסי שמחים ועליזים. מיד הגיעו כמה חיילים פרסיים הושטנו להם להם את הדרכונים. כך חצינו את הדרך לפרס. אך הדרמה הגדולה עוד הייתה לפנינו: מזג האוויר הסוער, הלילה הקרב והסערה הגדולה לא אפשרו נסיעה ארוכה. הנסיעה הייתה אטית מאוד בגלל הראות הלקויה והגשמים שלא פסקו לרדת".

"אבא ידע את מה שאנחנו לא יכולנו לדעת", נזכר מור. "הוא בחר את מסענו בסתיו הקריר בפרס שאינו מסוכן כמו שהחורף יכול שם להיות. הגשמים העזים שהתחילו עוד בגבול והרוחות העזות החרידו ככל הנראה את אבא והקדימו את המאוחר. נראה שהחורף הקדים בשנה זו. כאשר אני קורא בימים אלה על שרשרת הרי הזגרוס, שהיה עלינו לעבור, אני נתפס חרדה איומה על אף שעברו כבר 65 שנה. זו הייתה תעוזה לעבור את הרכס המושלג הזה, ועברנו אותו בלי פגע. הרי זגרוס הם רכס הרים בדרום-מערב אסיה המשתרע על פני 1,500 ק"מ לאורך מערב אירן ומקצת ממזרח עירק, החל מאזור כורדיסטן, לאורך גבול אירן-עירק ועד למיצרי הורמוז. הרים אלה הם גבולו המזרחי של המזרח התיכון. אבא לא העלה על דעתו שאנו עומדים בפני אחד המעקפים המסוכנים ביותר בדרכנו לטהרן. הוא שאל, חקר וידע שלא תהיה שום סכנה לחצות את המעקף ההררי הזה גם הנהג הפגין אופטימיות באשר לחציית המעבר של הרכס הגבוה.

וכאמור, המסע הארוך הסתבך: "הסערה נמשכה ביתר שאת, השמים התכהו, התעבו והפכו לגוש מאיים של אפור כהה. רוח חזקה נשבה, ופתיתי שלג מרחפים נדבקו אל שמשת האוטובוס. המנוע התאמץ עוד ועוד, והרגשנו כמרחפים ברכבל שהולך ומתרומם בקפיצות לא נשלטות וביחס לא ישר למהירות האטית של הנסיעה. צדי הדרך הלכו והלבינו ככל שטיפסנו במעלה הכביש. הסתמן גם פס לבן באמצע הכביש ברוחב המרווח הפנימי שבין גלגלי האוטובוס, והוא הלך וגבה. מהירות הנסיעה הלכה ופחתה, ולפתע חשנו שמעקות של קרח בגובה גדר של גינה הולכים ונבנים משני צדי האוטובוס. הכביש הדו-סטרי הפך לאט לאט לכביש חד-סטרי שהספיק בקושי למעבר של מכונית אחת. ככל שהתרומם תוואי הקרקע, כך חשנו שהאוטובוס מחליק על ערמות השלג שהצטברו בין שני הגלגלים הקדמיים — כמו מטוס שנפל לחלל של כיסי אוויר. חומת השלג גבהה והלכה, ולפתע חשנו שכל המרחבים מסביב נעלמו ואנו נכנסים אט אט לתוך מצר עם קירות שלג הסוגרים עלינו. נסענו בתוך סמטה צרה שהספיקה בקושי לרוחבו של האוטובוס. הדבר היחידי שיכולנו לראות היה חומות השלג שסגרו על האוטובוס משני צדדיו ושני פסים שחורים שקלטו בקושי את צמיגי האוטובוס החלקלקים. ככל שאחיזת הצמיגים בכביש הלכה ונחלשה, קיבלו פניהם של אהמט, הנהג שלנו, ואבא צבע לבן כצבע השלג בחוץ. אבא שאל את אהמט נוכל לחזור על עקבותינו, ואהמט אמר שבתנאים הקיימים אין אפשרות לעשות פניית פרסה, ונפנה ברגע שתהיה הזדמנות כזאת. פניהם המבועתים של אהמט ואבא, היו עדות חיה למה שהרגשנו כולנו באוטובוס".

הדרך לארץ ישראל

"החושך הלך והשתלט עלינו, וחומות השלג משני צדי האוטובוס והשמים השחורים הטילו עלטת לילה בתוך האוטובוס", משחזר מור את הלילה ההוא. "הטיול האופטימי שלנו החל לקבל צורה של מלכודת עכברים שלא ידענו כיצד להיחלץ ממנה. חלפו כמה שעות ארוכות ומפחידות מאוד. תפילת כולנו הייתה שלא תופיע איזו מכונית ממול, אבל תפילתנו לא עזרה. לפתע הבחנו מרחוק בשני אורות של מכונית המבצבצים ויורדים אלינו ממעלה הדרך. לאט לאט עמדנו מול משאית אימתנית שחסמה לעצמה ולנו את הדרך. למרבה הפלא גם אהמט הנהג היה רגוע ולא הראה שום סימני כעס או עצבנות. הוא ירד מן האוטובוס וניהל שיחה נימוסית ועניינית עם שני גברתנים, הנהג של המשאית ממול ועוזרו. חיש מהר הורגשה תנועה נמרצת משני הצדדים. הם טיפסו כל אחד על כלי הרכב שלו, הוציאו אתים וטוריות יותר משנדרש לארבעה גברים. אהמט נכנס לאוטובוס והסביר לאבא שהם עומדים לחפור מפרץ בתוך חומת השלג שסגרה על האוטובוס שלנו".

"בתום כמה שעות מתישות הסתיימה מלאכת חפירת המפרץ, ואהמט ביקש מכולנו להתרכז מאחורי המשאית. הוא אמר לאבא שאם האוטובוס יתדרדר לתהום, נוכל כולנו לנסוע בחזרה במשאית. אהמט ניווט בזהירות את האוטובוס לתוך המפרץ. גם הנהיגה האטית והזהירה מהמפרץ החוצה גרמה לכולנו דפיקות לב רבות, אך לשמחת כולנו היא עלתה יפה. לפתע כבמחזה הזוי לגמרי התחלנו כולנו לרקוד ולהשתולל בתוך השלג מרוב שמחה על הצלחת המבצע. כך נחלצנו ועברנו את יתרת הדרך הקשה הזאת עד בואנו לטהרן, בירת פרס. משם הועלנו על מטוס שהוביל אותנו לשערי ארץ הקודש השער שנפתח לפנינו היה שער לחיים בארץ המובטחת".

השארת תגובה