וְאֶת-עֲמָלֵנוּ • תשתית החינוך החרדי במדינת ישראל

וייצמן בתלמוד תורה עץ חיים בירושלים והאיום על המלמדים מהיישוב הישן, הוראת מרן החזון איש שלא לקבל מימון מלא מכספי המדינה, ההתמודדות עם דרישת בן גוריון להנהיג חינוך אחיד לכלל ילדי המדינה, וההליכה בין הטיפות בתקופת תום המנדט ובימי הבראשית של הקמת המדינה • במסמך היסטורי המבוסס על תחקיר עובדות ופרטים שרואים אור לראשונה, נחשפים המהלכים שהניחו את תשתית החינוך החרדי במדינת ישראל • והגדת לבנך

חנוכת בית ספר של החינוך העצמאי במרכז התמונה מנחם פרוש הרב זלמן סורוצקין הרב אליעזר יהודה פינקל ומשה פרוש
חנוכת בית ספר של החינוך העצמאי במרכז התמונה מנחם פרוש הרב זלמן סורוצקין הרב אליעזר יהודה פינקל ומשה פרוש
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

הדרישה היתה מינימליסטית והתמורה בצידה רבת משאבים. מה שהחל כדרישה להחלת לימודי החול בתלמודי התורה, הפך לאחר דין ודברים, לדרישה פעוטה אחת: לימודי שפה. לא השפה האנגלית, אלא העברית.

הימים ימי תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ירושלים על ידי האימפריה הבריטית. היישוב הישן בירושלים מצא עצמו בפני שוקת שבורה. היהודים שנותרו בארץ היו במצוקה קיומית ואת מעט הדמים שנותרו בידיהם הם הפנו לרכישת מזון גשמי, ולא רוחני. הקשרים עם נדיבים מעבר לים התנתקו בתקופת המלחמה, אך מלונדון הרחוקה הפציעה תקווה. לונדון חיכתה להם, אך לא כולם חיכו לה.

מנהלי מוסדות החינוך בירושלים גילו את אור המצלצלים והבינו שאפשר לקבל מימון שוטף גם בלי להתדפק על פתחי נדיבים מעבר לים, או לדרוש מההורים הדלפונים והמרוששים שכר לימוד. מי שעלה לישראל באותה תקופה ונטל על עצמו את קידום החינוך כמשימה אישית היה ד"ר חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה עם הקמתה.

ויצמן הגיע כמו גביר לעיירה וזימן את מנהלי מוסדות החינוך בירושלים לפגישות אישיות, במעין תוכנית 'הפרד ומשול' שנעשה בה שימוש גם במאה שאחרי, כאילו דבר לא השתנה. הנוסחה של ויצמן הייתה זמינה וקורצת. הוא לא ביקש דבר מעבר להנחלת לימודי החול בתחילה, ולאחר מכן, צמצם את בקשתו להנחלת לימודי השפה העברית.

התמורה שהוא הציע הייתה אדירה. הורדת עול אחזקת המוסדות מכתפי המנהלים והעברתו לידי 'ועד הצירים' של ההסתדרות הציונית. הניהול יישאר חרדי-אורתודוקסי, אך המימון יושת על ההסתדרות הציונית, והכל בתמורה להתערבות פעוטה.

מי שדפק על השולחן והכריז כי 'היה לא תהיה' היה רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד. אבל ויצמן לחץ והבהיר כי לא מדובר בהתערבות אלא בהסדרה שבמסגרתה יונחלו רק לימודי העברית ותו לא. התמורה האדירה שהציע נציג ההסתדרות, אילצה את הנהגת היישוב הישן בירושלים לאפשר לו להשמיע את דברו.

ד"ר חיים וייצמן ביקש וקיבל את האישור להעלות את הצעתו בפני רבני ירושלים ומנהלי מוסדות החינוך. הוא כינס את המנהלים כשלצידם חברי הבד"צ בראשות הגר"ח זוננפלד ופרש את משנתו: תקצוב מלא על ידי ההסתדרות הציונית, בתמורה להפיכת העברית לשפת ההוראה בכל תלמודי התורה.

בצד הגזר היה גם מקל גדול. וייצמן הבהיר כי אם הצעתו לא תתקבל, יעברו נציגי ההסתדרות בגולה בין התורמים הפוטנציאליים ויבהירו להם כי בתרומתם למוסדות היישוב הישן הם מנציחים את הבערות והגלותיות. לשמע הדברים קם רבי יוסף חיים זוננפלד ממקומו והבהיר: "אנחנו ננהל את הישיבות ותלמודי התורה ולא נאפשר שום התערבות בעד שום תמורה".

האסיפה התפוצצה אך וייצמן לא ויתר. הוא זימן בשנית אסיפה מורחבת באולם תלמוד תורה 'עץ חיים' והפעם ללא נוכחות המנהלים לבדם. לאסיפה המורחבת זומנו גם המלמדים שסבלו מחרפת רעב ומצאו עצמם בתחתית שרשרת המזון. גם בעניין הזה מסתבר, השנים חלפו אך המציאות נותרה כשהייתה ושום דבר לא השתנה.

לאסיפה שהתקיימה בתלמוד תורה עץ חיים הגיע וייצמן כשבפיו אסטרטגיה חדשה שמכוונת לבטן הרכה. וייצמן התחייב שבתוכנית המוצעת על ידו לא יוכללו לימודי ציונות. למנהלים תהיה אוטונומיה מוחלטת על תכני הלימוד, והשיפור היחיד יהיה בשפת הלימוד. הוא הסביר כי לתפיסתו אין שום סיבה שהמלמדים יחיו בחרפת רעב ואת ההצעה הוא מניח על השולחן כמי שחפץ בטובתם וברווחתם. באקט דרמטי סיים ד"ר וייצמן את נאומו ועזב את האולם כשהוא מבהיר כי את ההחלטה הוא מותיר למלמדים עצמם.

הרב משה בלוי זצ"ל, מיקירי קרתא דירושלים, ישב באותה אסיפה כמזכיר הדיון. בספריו "עמודא דנהורא" ו"על חומותייך ירושלים": הוא מתאר את רשמי אותה אסיפה דרמטית באולם תלמוד תורה עץ חיים שבשכונת מחנה יהודה ואת הסיבה שבגינה הסכים הגרי"ח זוננפלד לשמוע את עמדת ד"ר וייצמן – כדי שלא לטרוק את הדלת בפני אף יהודי. "על אספה קטנה-גדולה זו", כותב הרב בלוי בספרו, "היתה נסוכה רוח גבורתו של רבינו יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, דמות דיוקנו הזדקרה לעיני כל משתתפיה. הגרי"ח זוננפלד נחשב משום כך כפודה ומציל בה"א הידיעה של החינוך התורתי בארץ ישראל. הוא לחם בחינוך החילוני בנפש כואבת. לבו הטהור היה שופע חמלה ואהבה לכל נפש נידחת מישראל".

המלמדים שמעו את הדברים ולמרות הפיתוי הגדול שהונח לפתחם דחו את ההצעה. בספר תולדות החינוך התורתי של ר' אהרון סורסקי ז"ל מתוארים אותם רגעים בו נדחתה בפעם הראשונה, ולא האחרונה, התערבות הממסד הציוני במוסדות התורניים: "את רשות הדיבור ביקש הרב אברהם אהרון פראג, ראש המחנכים בת"ת של 'כולל שומרי החומות' אשר קרא: רבותי! למה הדיון הרב? לנו נמסרו מאת ההורים ומאת הקב"ה נפשות לפיקדון, אלה אינם רוצים בשינויים, כלום מפני סבלנו החומרי נמעל בפיקדון? אני מציע לקבל החלטה פה אחד: לא! אנו נמשיך עד נשימתנו האחרונה לשמור על הפיקדון כמו שנמסר לנו, עלינו לוותר על התועלת החומרית, ואם נגזר עלינו למות ברעב, נמות כגיבורי-רוח ולא נתמכר לכסף".

נגד הזרם

דומה שאלף מאמרי 'הלם ותדהמה' בני ימינו, לא יוכלו לתאר את האווירה כמו הסופרים הגדולים של היהדות החרדית באותם ימים. כשמבקשים ללכת אחורה לימי העצמאות של החינוך החרדי מול הציונות והמדינה, צריך להתחיל את הסיפור מראשיתו, טרום הכרזת העצמאות, בתקופת שלטון המנדט.

על היסודות שהניח הגרי"ח זוננפלד נבנה בשנים מאוחרות יותר החינוך החרדי כולו. מי שהתמסר בכל מאודו לביצור החומות עם עלייתו לארץ היה מרן החזון איש זצ"ל. שנתיים לאחר עלייתו לארץ בשנת תרצ"ד, הוקמה ביוזמתו רשת 'מרכז חינוך התורה בארץ ישראל', שאיגדה ודאגה להקמת תלמודי תורה לבנים ובתי ספר לבנות בכל רחבי מדינת פלשתינה המתפתחת.

הציבור החרדי היה מועט, אבל היתד ננעצה באדמה מבלי לחשב עלות מול תועלת. בנתניה הוקם תלמוד תורה בו למדו בימים הראשונים שלושה ילדים. את סכום העתק שנדרש להקמה בסך 15 לירות ישראליות לחודש גייס החזון איש מנגידים ובראשם הרב יעקב הלפרין והרב שמואל רוזנבוך. לשאלת הנגידים השיב החזון איש, בראיית חכם העדיף מנביא, כי סכומי העתק אינם נתרמים לילדים בודדים אלא עבור המאות והאלפים שיבואו בעקבותיהם. על רבבות, אפילו האיש שחזה למרחוק, לא העז לקוות.

מי שמתגעגע לימים שבהם רגל זרה לא דרכה במוסדות החינוך מוזמן לחזור בגלגל הזמן לאחור לימי המנדט הבריטי. האנגלים לא התערבו בתהליכי החינוך בישראל ובנימוס בריטי שלא אפיין את תקופת המנדט, אפשרו לאנשי היישוב היהודי בארץ להתנהל בשיטת הזרמים, כאשר לכל גוף פוליטי היה זרם מפלגתי-אידיאולוגי משלו.

שלושת הזרמים המרכזיים בחינוך היו: זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, כאשר מוסדות היישוב הישן לא הוכרו כזרם בפני עצמו ודחו את כל ניסיונות ההשתלטות שהוביל ד"ר חיים וייצמן בשם הממסד הציוני של אותם ימים.
שיטת הזרמים הוסיפה לזרום מכוח האינרציה גם בימים שלאחר הקמת המדינה, טרום חקיקת חוק חינוך ממלכתי בשנת תשי"ב, בין השנים 48' ל-52'. החידוש הגדול עם הקמת המדינה היה, ההכרה הרשמית-ממלכתית בזרם הרביעי: הזרם של אגודת ישראל, שמומן באופן מלא על ידי המדינה.

הזרם היה דליל. את בתי הספר ששויכו לזרם הרביעי של אגודת ישראל ניתן היה לספור על אצבעות כף יד אחת. אלפיים ילדים בסך הכל למדו בכלל מוסדות החינוך האגודאיים – ארבעה מוסדות בשלוש ערים: בית הספר בית יעקב בני ציון בירושלים, תלמוד תורה שארית ישראל בפתח תקווה, ובתי הספר סיני ויסודי התורה בתל אביב.

את המכתב שהכיר לראשונה בזרם האגודאי, שלחו דוד בן-גוריון והרב יהודה לייב פישמן מימון בקיץ 1947, ערב הקמת המדינה. בעצם הפנייה של מנהיג המוסדות הציוניים לאגודת ישראל שסמלה היה בהיותה מפלגה לא ציונית, היה חידוש כשלעצמו.

המטרה של בן גוריון באותו מכתב שהכיר בזרם האגודאי הייתה, להביא לכך שהנציגים החרדים, שהייתה להם השפעה כבירה על נגידים יהודיים בחו"ל, בעיקר בארה"ב, יצטרפו למסע הלחצים שהוביל לבסוף להכרה הרשמית של הוועדה המיוחדת של האו"ם בהקמת מדינה יהודית. במכתבו הבטיח בן-גוריון הכרה מלאה באוטונומיה של הזרם החינוכי המסופח לתנועת אגודת ישראל, פרט לדרישות לימודיות מינימליות בלשון, מדעים והיסטוריה.

בן גוריון העריך בוודאות שההכרה בזרם הרביעי לא תשפיע על עיצוב דמות הצבר הישראלי בכור ההיתוך של החינוך הממלכתי. המציאות כידוע, הייתה הפוכה. בדיוק כמו הפטור משירות צבאי שהוענק לבחורי הישיבות, כך גם ההכרה בזרם הרביעי – הניחה את התשתית להאדרת והעצמת החינוך התורני בכל רחבי המדינה הצעירה.

בספרו "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות", מתאר הרב מנחם פרוש ז"ל – בשם אביו הרב משה פרוש ז"ל שגילה מעורבות דומיננטית בשדה החינוך בימי הבראשית – את ההשפעה האדירה שהייתה להכרה של בן גוריון בזרם הרביעי: "הכרה זו בחינוך האגודאי כזרם רביעי היתה נס ההצלה לרבבות ילדי ישראל. מיד עם קום המדינה החלה עלייה של רבבות אלפי ישראל ממחנות אירופה ומארצות ערב. סניפי אגודת ישראל באירופה לא היו בכוח לעזור ואגודת ישראל בארצות הברית לא היתה בנויה לעזור. לולי ההכרה בזרם הרביעי, היו רבבות ילדי ישראל שהצלנו לחינוך תורתי פונים לחינוך חילוני".

את ספרו כתב הרב מנחם פרוש ז"ל ארבעים שנה לאחר הקמת המדינה, ומסקנתו הייתה כי "בכתבנו שורות אלו, כעבור 40 שנה, רוצה אני לקבוע במלוא הבהירות כי הממשלה לא התערבה כלל וכלל בחינוך אז, בימי הזרם הרביעי". על הקביעה שלו, במבט לאחור, בנו של ר' מנחם, סגן שר החינוך מאיר פרוש, היה שמח לחתום היום.

ברוך שפטרנו

עוד בטרם גובשה ההכרה הרשמית בזרם הרביעי, התווה החזון איש את המסלול שלפיו יצעדו מוסדות החינוך החרדי במשך השנים. עם עלייתו של בגין לשלטון, בעקבות המהפך ב-77', וגיבוש השותפות הטבעית עם החרדים, סירב מרן הגראמ"מ שך זצ"ל להצעה שהועלתה ולפיה ייהנו המוסדות החרדים מתקצוב מלא של המדינה, וזאת כדי שלא להיות תלויים לחלוטין בחסדי הממסד.

הראשון שזיהה את הבעייתיות שתיגרם בתקצוב מלא של מוסדות החינוך על ידי המדינה, היה מרן החזון איש זצ"ל. במכתב ששיגר להרב יצחק לוין ופורסם בשעתו על ידי הסופר הרב אהרון סורסקי, התווה מרן החזון איש את המדיניות הנכונה: תקצוב חלקי של המדינה, עם השלמה מכספי ההורים וממקורות נוספים. "מה שרצוי הוא", כתב מרן החזון איש באגרת ששיגר, "שיאשרו בתי התלמוד תורה מכינות לישיבות בשם 'תתמ"ל' (תלמודי תורה מחוץ לזרם) והם יתמכו מעיריות ומועצות מקומיות, ומשכר למוד במקצת. והם יעמדו תחת פיקוח של מפקח מוסמך, והמפקח יהיה דתי, אשר יתמנה בהסכם ה'אגודה' על פי הממשלה".

לצד ההכרה הרשמית בזרם רביעי שמומן בצורה מלאה בכספי המדינה, נלוותה, על פי דרישת מרן החזון איש, הכרה ב'מוסדות הפטור' שהוגדרו כמוסדות הפועלים מחוץ לזרם, כולל הזרם הרביעי של אגודת ישראל. המוסדות הללו, בעיקר תלמודי תורה שפעלו בריכוזים החרדים, תוקצבו חלקית בלבד ובשלב מאוחר יותר אף נפטרו מחוק חינוך חובה שנחקק כשנה לאחר הקמת המדינה, ב-1949. בגלגולם ההוא כונו מוסדות הפטור בשם תתמ"ל: תלמודי תורה מחוץ לזרם. נציגי אגו"י בראשות שר הסעד הרב יצחק מאיר לוין, שהובילו את המהלך, נתמכו בהנחייתם של גדולי ישראל באותם ימים. "יותן אפשרות של בתי תתמ"ל בכל רחבי הארץ", הנחה מרן החזון איש את הנציגים האגודאים וגם הסביר מדוע נציגי המדינה לא יוכלו להתנגד פומבית למהלך, "רבת גוונים של העם זה כבוד העם, ולא ימצאו להתנגד לזה".

גאב"ד בריסק מרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל התייחס לכך במכתב ששיגר לגר"מ קרליץ זצ"ל, וכינה את הצורך בפטור לילדי הת"תים כ"עיקר העיקרים שכל היהדות תלויה בה, שישאר לנו איזה שריד מהבנים שמגדלין בהם תורה". מי האמין אז באותם ימים, שמהשריד והפליט, יקום עם רב של רבבות ילדים ובחורים המתחנכים ברוח ישראל סבא.

מרן החזון איש זימן אליו את הגרי"מ לוין והורה לו לוודא כי הגדרת הפטור תחול גם על תלמידי הישיבות הקטנות. כדי להבהיר את חשיבות הסוגיה, הוא אף דאג לפרסם זאת רשמית במכתב שהוציא בכתב ידו (אשר גם הוא פורסם על ידי הרב אהרון סורסקי ז"ל). "רצוני לפרש", כתב החזון איש, "כי בגיל המגיע עד ארבע עשרה שנה כלולים בני ישיבות הקטנות, נשמת העם ואורו, וסדור של תתמ"ל ששוחחנו על אודותיו, הוא יסוד היסודות ועיקר שבעיקרים, ואין ראוי להקדים הסכם פעוט לפניו, שזה יכביד על הסכם העיקרי, ויהיה ההפסד יסודי שאין תמורתו".
את המשנה שעל פיה נוצקו יסודות החינוך החרדי שרטט החזון איש באותם ימים: "חובתנו לקבוע חינוך מיוחד לאלף שנכנסין למקרא שאחד מהם יוצא להוראה, שיכירו אותו באופן חוקי, והריני מאחל להם שיצליחו בזה, ואשרי מי שיזכה במצווה זו, הדוש"ת: אי"ש".

חזון ישעיהו

שיטת הזרמים שהכירה רשמית בחינוך מפלגתי-פוליטי נגוזה ופסה מהעולם עם חקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. נאמן למדיניות 'כור ההיתוך' שאף בן גוריון להכליל את כל מערכות החינוך בישראל תחת קורת גג של 'החינוך האחיד'. המגמה הזאת נתקלה בהתנגדות, גם של נציגי הפועל המזרחי הדתיים לאומיים.

בסופו של דבר הושגה פשרה. החוק החדש ביטל את הזרמים החילוניים, זרם העובדים והזרם הכללי, ואיחד אותם תחת קורת גג אחת של "החינוך הממלכתי". זרם המזרחי בוטל ונכלל תחת ההגדרה החדשה "החינוך הממלכתי דתי". החינוך הדתי לאומי ששינה את שמו לחינוך הממלכתי דתי, התנתק מהקשר הישיר למפלגות הציוניות-דתיות אבל שמר על אוטונומיה חלקית. גם בשלב הזה, שאף בן גוריון להכניס את החינוך החרדי תחת הגדרה כוללת של 'החינוך הדתי'.

הרב מנחם פרוש ז"ל תיאר בשם אביו הרב משה פרוש, את הדרמה שהתחוללה בשעה שראש הממשלה, הכל-יכול דרש לבטל את המעמד העצמאי של הזרם החרדי: "בשנת תשי"ב החלה מסתמנת מגמה מצד משרד החינוך להצרת צעדיו של זרם החינוך האגודאי והחלו למעשה בהכנות לקראת הנהגת חינוך אחיד במדינה. התברר שאגודת ישראל חייבת לחתור להקמת רשת חינוכית עצמאית עם ביטול הזרמים והנהגת חינוך אחיד במדינה. במשך שנת תשי"ג עובדו פרטי תוכנית החינוך הממלכתי בשתי מגמות – כללי ודתי. אגודת ישראל, נאמנה להשקפותיה ולהצהרותיה, ראתה מחובתה לדאוג לחינוך הולם, נאמן לרוח התורה ומגן בפני הרוחות מסביב".

האגודאים הבינו כי אם לא יקבעו עובדות בשטח, ייקבעו העובדות מעל לראשם. בסיון התשי"ג, כשסערת החינוך האחיד הייתה בעיצומה, התכנסה בתל אביב אסיפה בה השתתפו חברי מועצת גדולי התורה, ובמהלכה הכריז הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל על ייסוד החינוך העצמאי.
בכרוז מיוחד שפרסמה מועצת גדולי התורה לאחר הכינוס הוגדרה ההחלטה כ"מצוות השעה המחייבת את כל אב ואם בישראל אשר בניהם למדו עד כה בזרם אגודת ישראל או בזרמים אחרים לרשום מיד את בניהם ובנותיהם בבתי הת"ת והחינוך של החינוך העצמאי".

גם ההגדרה 'ציפור הנפש' קנתה אז אחיזה ראשונה: "החינוך הנו צפור נפשנו ומקור חיותנו", כתבו חברי המועצת, "ומשום כך חייב הוא להיות נקי מכל השפעה ומתרבות זרה… השתלשלות הענינים מסביב לחינוך מן הדין שתהא מעוררת אימה ופחד בלב כל בר-ישראל על גורל החינוך הדתי-התורני במדינה. ומשום כך לא יכולנו לידום ולראות כבלע את הקודש ח"ו, והכרזנו על יסוד והקמת החינוך העצמאי כדי להציל על ידו את אשר ניתן להציל במצב השעה הזאת".

כדי להדגיש את חשיבות ההוראה נקבע כי בדירקטוריון החינוך העצמאי יכהנו היושבים ראשונה במלכות: הגרא"ז מלצר, גאב"ד טשיבין, הגר"י אברמסקי, גאב"ד לוצק, הגרא"י פינקל, הגאב"ד מפוניבז', הגר"י סרנא, הגר"מ קרליץ.

בדירקטוריון הראשון שנראה כמו כינוס הסנהדרין המחודש ישבו גם כל גדולי האדמו"רים באותה תקופה: האדמו"ר מגור בעל ה'בית ישראל', האדמו"ר מויז'ניץ, האדמו"ר מסרט ויז'ניץ, האדמו"רים מסדיגורא ופשמישל, ולצידם ראשי העסקנים של אותה תקופה, הגרי"מ לוין, הרב משה פרוש ובנו הרב מנחם, הרב פנחס לוין, הרב הלל ליברמן והרב אלחנן סורוצקין.

יושב ראש החינוך העצמאי הגאון הרב זלמן סורוצקין, תיאר בספרו 'הדעה והדיבור' את התשתית עליה נוסד החינוך העצמאי, באותה נוסחה ידועה שהתווה החזון איש: חינוך חרדי בתמיכה ממשלתית מוגדרת, ללא התמסרות מלאה לגחמות המדינה: "כאשר עלתה שאלת עתיד החינוך החרדי בישראל עם קבלת חוק החינוך הממלכתי, נשאל החזון איש זצ"ל על הדרך שעל שלומי אמוני ישראל ללכת בה, וענה, כי חלילה למסור את בתי הספר של זרם אגודת ישראל לממשלה: לעומת זה להקים ולפתוח תלמודי תורה בהון עצמי – זה דבר שאי אפשר לעמוד בו, ובפרט לבני עדות המזרח, אשר לא ירצו ולא יוכלו לשלם שכר לימוד. הדרך היחידה היא, איפוא, להקים זרם עצמאי בתמיכה ממשלתית". המנכ"ל המכהן של החינוך העצמאי הרב אליעזר סורוצקין, לא היה מנסח זאת טוב יותר, גם כיום.

הזרם של אגודת ישראל נשאר אוטונומי כמעט לחלוטין בזכות פעולה נחושה וחלוצית, שקבעה עובדות בשטח בהקמת החינוך העצמאי. בלית ברירה, נאלצה הממשלה לעגן במציאות את התחייבותה במכתב הסטטוס קוו ששיגר בן גוריון. יותר משישים שנה אחרי, ומהבחינה הזאת, מאום לא השתנה.

מזלמן ועד נפתלי

החינוך העצמאי ידע מיום הקמתו, מאבקים אינסוף על שמירת הגדרת עצמאותו. די להיזכר בראשית הקדנציה הקודמת, כאשר שר האוצר לפיד ביקש לפגוע במעמד המיוחד שהוענק לרשתות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני לפי סעיף שלוש א לחוק יסודות התקציב. סעיף זה, התווסף לספר החוקים בשנת תש"ן, בעקבות חקיקת חוק שאסר העברת תקציבים לגופים ייחודיים בספר התקציב. המשמעות המיידית הייתה עצירת התקצוב בסך כמיליארד וחצי שקלים באותה תקופה, לרשתות החרדיות, והתיקון המיידי של החברים החרדים שישבו בקואליציה היה, הוספת הסעיף שהגדיר את מעמדם המיוחד של הרשתות ואת תקצוב תלמידיהם 'ככלל ילדי ישראל'.

לפיד ופירון דרשו לבטל את הסעיף ולהפחית את תקצוב הרשתות לשיעור של שבעים וחמישה אחוזים. רק התגייסות מקיר לקיר של הנציגות החרדית, על אף הסכסוכים הפנימיים המרים באותה תקופה, מנעה את העברת החקיקה. בעקבות חוות דעת שכתב עו"ד אורי קידר ( גילוי נאות: כותב השורות היה מעורב בהכנת המסמך) בשמם ליועמ"ש יהודה וינשטיין, הבהיר היועמ"ש לשרי האוצר והחינוך כי ביטול הסעיף ללא הכנת תשתית אלטרנטיבית, אינו חוקתי ולא יעמוד במבחן בג"ץ. לא היה זה המאבק האחרון, די להתבונן על מאורעות החודשים האחרונים כדי להבין כי למרות שהזמנים השתנו, המאבקים נותרו כשהיו.

מסמך שנמצא בארכיון הרב חיים ברילנט ז"ל, אשר ראה אור השנה בגיליונות קו עיתונות, מתאר את הדרמה שהתרחשה בימי הבראשית, אשר נראה כאילו נכתב בזמן הזה ממש. שר החינוך דאז זלמן שז"ר, בעל שורשים חב"דיים ונפש יהודית הומיה, נאלץ להתמודד עם בכירי משרדו שניסו להערים קשיים ולמנוע את החרגת תלמודי התורה החרדיים במסגרת מוסדות הפטור. סיור שנקבע ברחבי הארץ כדי לאשר את רשימת המוסדות שיוכרו כ'מוסדות פטור' בוטל ברגע האחרון. מועד החלת חוק חינוך ממלכתי הגיע, ונראה היה כי אין מנוס מעימות חזיתי בין מערכת החינוך החרדית למוסדות המדינה.

בימים ההם בזמן הזה, בתאריך ח' ניסן התש"י, רגע לפני ההתנגשות, שלח שר החינוך זלמן שז"ר לנציג אגודת ישראל שר הסעד הגרי"מ לוין, מכתב שנותר רלוונטי עד היום. הציטוט נאמן למקור, מילה במילה, נראה כאילו נלקח מאירועי החודשים האחרונים.

"לכבוד שר הסעד הגרי"מ לוין שליט"א, שר ורב וידיד נעלה", כתב שר החינוך והתרבות זלמן שזר – לימים נשיא המדינה, "היום קבלתי את מכתבך מיום ג' ניסן והנני ממהר לענות לך ולהרגיעך, ואודה לך מאד אם תואיל להרגיע בשמי את הרבנים הגדולים החרדים כמוך לעניין תלמוד התורה ביישוב הישן".

מה שהסעיר את רבני היישוב הישן, אז כהיום, הייתה כאמור, חקיקת חוק חינוך חובה שלא הבדיל בין הזרמים ונתן דריסת רגל למשרד החינוך במערכת החינוך החרדית. כדי לקדם את פני הרעה קבע שר החינוך (לא בנט. שזר!) סיור מיוחד במוסדות החינוך החרדים, על מנת לאשר את רשימת הת"תים שביקשו להיפטר מחוק חינוך חובה. אלא ששר החינוך נפל למשכב, הביקור התמהמה, מועד ביצוע החוק התקרב ושזר מיהר לשגר מכתב במסגרתו עוגנה עצמאות החינוך החרדי.

"בראותי כי יום בצוע החוק מתקרב וענין הביקור מתמהמה (באשמת שנינו) מסרתי את רשימת התתי"ם ההם, כפי שסימנת אתה, למנהל אגף החינוך, הד"ר בן יהודה, עם הוראה מפורשת: לפטור אותם מחובת חוק חנוך החובה גם לפני הביקור, אולם אינני רוצה שנשחרר את עצמנו, או את באי-כוחנו, מחובת הביקור בכל שעה אחרת, ואם נראה צורך בתיקונים פנימיים או חינוכיים או בשיפורים אחרים שנסכים עליהם שנינו, נדרוש את ביצועם. יודע אני כי דעתו של ד"ר בן יהודה כדעתי בעניין זה, ובטוח אני כי הוא ימלא את ההוראה בשלמותה".
מי שמנע את ביקור בא-כוחו של שזר, היה גאב"ד בריסק שביקש כי שר החינוך שזר, ולא רק המנכ"ל מטעמו בן יהודה, יסייר במוסדות. בנט מסתבר, לא היה הראשון שיזם סיור במוסדות החרדים כדי להרגיע את האווירה הטעונה.

המכתב לא מסתיים רק בסיכום הברור, ובסופו הבהרה ברורה מטעם הממשלה כולה וגם מסר סמוי לעצבניים משני הצדדים: "הייתי מאוד רוצה כי תדע שלא רק אני, אלא כל חברי בממשלה חדורי הכרה כי את המדינה העברית חובה לבנות על יסודות סבלנות הדדית ושיתוף נאמן של כל כוחות האומה, ועם כל רצוננו העז לאחד את האומה איחוד מדיני ותרבותי אנו חרדים לכך שאיש עברי דתי ירגיש את עצמו נגאל בתוך המדינה וחלילה לנו להעביר מישהו על מידותיו והנהגותיו המסורתיות. מובטחני, כי על אף כל הגילויים המרים של החודשים האחרונים הכרה זו תתברר גם לעצבניים ביותר אשר בקרב חברי ובקרב חבריך גם יחד".

שזר מסיים את מכתבו בזימון לביקור חולים בחיפה, מקום הולדתו, כמה סמלי, של השר המכהן נפתלי בנט. גם 'יהודים עצבניים' מכל הצדדים היו ונותרו, ואז כהיום, על קור הרוח והאיזון הנכון, שמרו ושומרים גדולי ישראל.

חלקים מהכתבה מבוססים על תיאור אירועים מאותה תקופה מהספרים הבאים: "תולדות החינוך התורתי" – הרב אהרון סורסקי; "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" – הרב מנחם פרוש ז"ל; "עמודא דנהורא", – הרב משה בלוי, "הדעה והדיבור' – הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל; אבא זכרונו לברכה – הרב נחום יואל הלפרין ז"ל; קובץ אגרות חזו"א; "על חומותייך ירושלים" הרב משה בלוי ז"ל; "בית הספר חורב בירושלים" מאמר מאת ד"ר יונה כהן ז"ל.

השארת תגובה