הכירו: הרוטשילדים של המזרח • פרופיל מרתק

זו הייתה שושלת ששינתה את פני ההיסטוריה והפריחה את שיתוף הפעולה העסקי בין המערב להודו וסין • שורשיה של משפחת האצולה העיראקית נטועים במאה ה-17, עם עלייתו לגדולה של ששון בן צאלח, מגדולי הבנקאים בעיראק שהפך לממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מאנית בתקופה ההיא • ברבות השנים, נפוצו בני המשפחה לכל עבר והגיעו עד סין, הודו, יפן, סוריה, עיראק, סינגפור, בריטניה ומדינות נוספות באסיה ובאירופה • רבים מהם המשיכו בעסקי הבנקאות, ולא פלא שאחד מבני המשפחה נישא לבת משפחת רוטשילד האגדית • ברבות השנים, הקימו בני משפחת ששון לא מעט בתי כנסת במובאי שבהודו, בשנגאחי שבסין, בהונג קונג ובמדינות נוספות • בני המשפחה נחשבו לתורמים הבולטים שסייעו להקמתו של היישוב היהודי בחברון • וגם: מיהו בן המשפחה, שנותר בבגדד, מונה לשר האוצר הראשון של עיראק המודרנית ע"י המלך פייסל ואף זכה לאותות גבורה לאחר מותו ע"י שליט עיראק לשעבר סדאם חוסיין • ברכוש גדול

דוד ששון האוצר הכללי של בגדאד
דוד ששון האוצר הכללי של בגדאד
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

"הרוטשילדים של המזרח", נכתב בכותרת הראשית בעיתון המיתולוגי 'המשקיף' בשנת 1941. בכתבה סיפר העיתונאי י. נדבה את סיפורה של משפחת ששון, שעד אז, לא היה ידוע ברבים. הכתב חזר שנים רבות אחורה במנהרת הזמן ונבר בהיסטוריית המשפחה ששורשיה בעיר 'בגדאד' בעירק ומספר את סיפורה המופלא של המשפחה היהודית שהייתה בין המשפחות המשפיעות במדינה, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה שלטונית. בכדי להבין את שורשיה של המשפחה היהודית העוצמתית, יש לחזור שנים רבות אחורה בזמן.

שם המשפחה ששון נגזר משמו הפרטי של אבי המשפחה המורחבת, ששון בן צאלח שהיה בנקאי ידוע וממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מאנית בין השנים 1781-1817. במקביל שימש ששון כנשיא הקהילה היהודית במקום. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1817, בנו של ששון בן צאלח, שנקרא דוד ששון, ירש את משרת האוצר הכללי של בגדאד מידי אביו תוך שמידת השפעתה של המשפחה הולכת וגודלת מיום ליום.

מנעמי השלטון מהם נהנתה המשפחה, הופסקו כעשור לאחר מכן, עת המושל המקומי דאוד פאשא החל לרדות ביהודי בגדאד. בעקבות הרדיפות, נאלצו בני המשפחה לעזוב את אדמת בגדאד ולחפש מקום בו יוכלו לחזור לעסקיהם.

תחילה עזבו בני המשפחה לעיר בושהר בפרס, אך לאחר פטירת אבי המשפחה – ששון בן צאלח – במקום, עקרה המשפחה להודו. את המעבר למדינת הודו, יזם הבן, דוד ששון, בשנת 1830. ההחלטה נבעה מהטבות שונות שהעניקה הודו למהגרים באותם שנים. משפחת ששון לא הייתה לבד, משפחות רבות שנמלטו מרדיפת המושל המקומי בבגדאד, עקרו להודו והחלו לבנות שם את עסקיהם. היכרותו של דוד ששון עם אנשי עסקים בריטיים, הכניסה לכיסו הון מתיווך בינם לבין סוחרי טקסטיל הודיים. לאחר צבירת הון רב, החל דוד להשקיע את כספו בנדל"ן.

הונה של משפחת ששון החל לצמוח ועושרו של אבי המשפחה, דוד, הפך לאגדי, בעיקר עקב חוזה ננקינג שפתח את סין לסחר מערבי. וכן בשל התרחבות פעילותה העסקית של המשפחה שעסקה בעיקר בטקסטיל. בני המשפחה הצטרפו עד מהרה לעסקים ובנו של דוד, אליאס ששון, הגדיל לעשות כשנסע לקנטון (עיר סינית שכיום נקראת גואנגג'ואו) והפך לסוחר היהודי הראשון במקום. עם חלוף השנים, החלו בני המשפחה לעסוק גם בענף אבנים טובות, משי, ברזל ומתכת.

מלחמת האזרחים האמריקנית שהתרחשה באותם ימים, הביאה את עסקיהם של משפחת ששון לתודעה עולמית. בעקבות מלחמת האזרחים, נוצרה ירידה דרסטית ביצוא כותנה מדרום ארצות הברית. מפעלים בריטים איימו לקרוס ולהותיר אלפי פועלים ללא פת לחם, מאחר ולא הייתה אספקה של כותנה עקב מלחמת האזרחים. כאן נכנסה משפחת ששון והציעה את הכותנה המיוצרת בשדותיהם בהודו, מה שהיווה תחליף לכותנה האמריקנית. מלבד עסקי הכותנה, המשפחה רכשה במהלך השנים מניות באינספור חברות באירופה ואמריקה, מה שהקנה לה שליטה רחבה בחברות אלו.

פטירתו של דוד ששון בשנת 1864, פיצלה את עסקי המשפחה. בנו, אלברט, ניהל את מרבית עסקיו של אביו. אחיו, אליאס, הקים חברה עצמאית. האח השלישי, סלימאן ששון, שב שנים מאוחר יותר משליחות אביו בסין, וקיבל לידיו את ניהול עסקי אביו עד לפטירתו בשנת 1894, אז לקחה רעייתו, פריחה, את ניהול העסקים.

עסקים חובקי תבל

עסקיה של משפחת ששון, התרחבו עם השנים למדינות רבות, בניהם: בריטניה, הודו, סין ויפן, כאשר בכל אחת מהמדינות נמצאים מספר מרכזים של עסקי המשפחה.

אבי המשפחה, דוד ששון, התגורר כאמור בהודו. אך בנו, ששון דוד ששון, עבר להתגורר בבריטניה, שם השתקע והפך לאחד מנכבדי הקהילה בזכות עושרו הרב. ששון דוד, שניהל את עסקיו בסין, העבירם ללונדון ומונה לחבר בוועד המנהל של רבים ממוסדות הקהילה היהודית. אחד מצאצאיו של ששון דוד, היה הברון ג'יימס ששון שכיהן כשר לשעבר בממשלת בריטניה וחבר בבית הלורדים הבריטי.

בן נוסף שעבר לבריטניה היה אלברט ששון. במהלך השנים בהם גר במקום, קיבל אלברט אות ה'ברונט' (תואר אצולה העובר בירושה המוענק על ידי הכתר הבריטי – י.א.). בנו, אדוארד, המשיך את השושלת וכיהן כחבר בפרלמנט הבריטי משנת 1899 וכראש הקהילה היהודית ספרדית – פורטוגזית בבריטניה. אדוראד נישא במרוצת השנים לאלין קרולין דה רוטשילד, בת למשפחת רוטשילד המפורסמת.

הבן סלימאן דוד ששון ורעייתו פלורה ששון, התגוררו בהודו, אך כעשור לאחר פטירתו של אבי המשפחה סלימאן, עברה הרעיה יחד עם בנותיה להתגורר בבריטניה, שם הייתה פעילה בקהילה היהודית המקומית. פעילותה של האם התפרסה על פני תחומים רבים, החל מהקמתו של בית החולים היהודי הראשון, ועד לקליטת פליטים יהודיים ממזרח אירופה במדינה.

תחום חריג שעסקה בו, היה כתביו של רש"י, לצורך כך התכתבה האישה עם גדולי הרבנים ממדינות שונות ונחשבה לאוטוריטה בתחום כתבי הקודש. את תכונה זו חלקה עם שלמה, בנו של דוד ששון, שהיה ידוע כאספן כתבי קודש נדירים. בהמשך הוגדר הבן כאוסף כתבי היד העבריים הגדול ביותר בזמנו‏. פלורה הקפידה לצרף לכל מסעותיה ברחבי העולם שוחט ומניין גברים לתפילה.

גם הבנים ראובן דוד ששון – שהוכתר כחבר מסדר האבירות המסדר הוויקטוריאני המלכותי – וארתור ששון שהיה בעל עסקי בנקאות נרחבים בהונג קונג, עברו להתגורר באנגליה. ארתור נהפך ברבות הימים לידיד קרוב ואיש אמונו של המלך אדוארד השביעי.

במקביל לבריטניה, חלק גדול מן המשפחה נותר בהודו וסין, שם המשיכו את עסקיו של האב , דוד ששון. יעקב, הנכד, הקים בהודו את בית הכנסת "כנסת אליהו" המפואר, הפעיל עד היום, ובסין את בית הכנסת "אהל רחל". בשנת 1909, הוקם הבנק הבינלאומי, אחד מיוזמיו היה יעקב ששון שמתוקף מעמדו הקים לבנק סניפים באירופה, עיראק, הודו והמזרח הרחוק.

בהודו עד היום חיים צאצאיהם של משפחת ששון, הבולט מבניהם הוא ויקטור ששון המחזיק ברשת בית קפה עולמית ונחשב לאחד מעשירי סינגפור.

פעילות פילנתרופית בינלאומית

פעילותה הפילנתרופית של המשפחה, נפרסה על קצוות תבל, אך ללא ספק, מרבית התרומות הועברו לבניית מוסדות בארץ ישראל. גולת הכותרת בפעילותה של המשפחה בישראל היה היישוב היהודי בחברון, אליו הועברו כספים רבים לחיזוק ההתיישבות היהודית בו.

הסופר אליהו דנון, כתב מאמר על הנושא בעיתון 'דאר היום' בשנת 1925. דנון פירט את תרומותיה המשמעותיות של המשפחה וכתב: "משפחת ששון, אחת המשפחות היותר עשירות במזרח, יצאה את עירנו אחרי שהותה בה כששה שבועות והשאירה בתולדות מוסדות החסד רשם בל ימחה".

הכותב מספר על ביאתה של הגברת פלורה ששון לירושלים ומתאר: "הייתה לי ההזדמנות לבקר הרבה פעמים את המשפחה הנכבדה בהיותה בירושלים, וכמדומני שכדאי להקדיש לה שורות אחדות משום שמשפחה זו היא אחד מבאי כוחה האחרונים של האצילות היהודית ההולכת ונעלמת מיום ליום. כשאתה בא במגע ומשא עמה, אתה מרגיש את עצמך כ"כ רחוק מההתפארות וההתגנדרות הטבועות בנשמתם של המיליונרים. ביחוד מרגיש אתה את עצמך כ"כ רחוק מהעשיר הזה שאינו יכול לשוחח איתך חמשה רגעים מבלי לדבר לך על נכסיו, על אחוזותיו, על עבדיו ועל הונו".

כותב המאמר מספר כי במהלך ביקורה בישראל, אמרה לו הגברת ששון כי "חנוכת המכללה שלנו הייתה השמחה היותר מתוקה בחיי, זמן רב חיכיתי ליום הזה". לדבריו, "זו היא אשת החיל שרצתה לראות בעיניה את מולדתנו המתחדשת"

מלבד ארץ ישראל, תרמה המשפחה לאינספור פרוייקטים בקהילות היהודיות במרכז ומזרח אסיה, עיראק, סוריה, מזרח אירופה וארץ ישראל. כספם שימש בין היתר להקמת בתי ספר, בתי כנסת, ישיבות ובתי חולים. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ידוע היה כי המשפחה מסייעת לקהילות היהודיות באיזורי המצוקה.

שר האוצר היהודי של עיראק

שנים מאוחר יותר, חזרו כמה מבני משפחת ששון לעיראק וחברו לבני המשפחה שנותרו במקום. בדברי הימים של המשפחה המפוארת, חקוק שמו של יחזקאל ששון, אשר היה לשר האוצר הראשון בעיראק המודרנית שקמה באותם ימים. בהכשרתו היה יחזקאל – מדינאי, כלכלן ומשפטן. בין השנים 1915 – 1925, הוא נחשב למכונניה של המדינה המודרנית ומונה לתפקיד שר האוצר, לראשונה בתולדות המדינה. על שמו נקרא גם המושב, "כפר יחזקאל", עקב תרומותיו הנדיבות לקרן קיימת לישראל לצורך רכישת אדמות בארץ.

את הקשר ליהדות ספג יחזקאל בביתו. אביו, חכם חזקאל שלמה-דוד, היה תלמידו המובהק של הרב עבדאללה סומך. גם אביו עבר שנים קודם לכן להודו, אך בשנת 1885, שב לעיראק, שם הקים את בית הכנסת על שמו.

כבר בהיותו בן 17, השתלם יחזקאל בלימודיו בטורקיה, משם עבר ללונדון ולווינה בכדי להשלים את לימודיו בכלכלה ומשפטים. בשנת 1908, נבחר יחזקאל לייצג את עירו, בגדאד, בבית הנבחרים באיסטנבול.

הקפיצה בחייו של יחזקאל אירעה כאשר נכבשה עיראק על ידי הבריטים בשנת 1921. פייסל איבן חוסיין מונה למלך עיראק, תפקיד בו החזיק במשך 12 שנה. במהלך שנים אלו, נהנו היהודים מיחס מועדף מצד המלך, שמינה אותם לתפקידים בכירים. את יחזקאל מינה המלך לתפקיד שר האוצר במרבית הממשלות שכיהנו תחת מלכותו באותם שנים. על פי החוקה החדשה של המלך שהיטיבה עם היהודים, נקבע כי מתוך 80 חברי פרלמנט, ייבחרו שישה יהודים. ועל כל 20 חברי סאנט, יהיה יהודי אחד שיבחר.

שיאו הפוליטי של יחזקאל היה כאשר קיבל את תואר אבירות המלך מאת המלך ג'ורג' החמישי בשנת 1923. עיטורים רבים קיבל יחזקאל, גם לאחר מותו, אך הבולט מבניהם היה העיטור המיוחד שהוענק לו לאחר מותו על ידי סאדם חוסיין.

הח"כים לבית משפ' ששון

עוד בטרם הקמתה של המדינה, עלו ארצה חלק מבני משפחת ששון והחזיקו בתפקידים בכירים. ראשון היה בנימין ששון שנולד בשנת 1903 בבגדאד. משפחתו נקראה בנימין ששון, ונחשבה לענף נפרד ממשפחת דוד ששון. בשנת 1920, נסע בנימין הצעיר לרכוש השכלה בבריטניה, שם נכנס לאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. לאחר מספר שנים, קיבל בנימין את אות ההצטיינות הגבוה ביותר למשפטים.

באותם ימים, הכיר בנימין את מנשה בכור שהיה איש עסקים עיראקי. בכור שכנע את בנימין לעבור לארץ ישראל, ואכן, בשנת 1931, עלה בנימין לישראל והשתקע במקום. בנימין שימש כנשיא הקהילה העיראקית בתל אביב ובשנת 1951, התמודד לכנסת השנייה מטעם מפלגת "ספרדים ועדות המזרח". ששון נבחר וכיהן במהלך כנסת זו כחבר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ועדת השירותים הציבוריים, ועדת החוץ והביטחון וכן בוועדה למינוי שופטים.

צאצא בכיר יותר למשפחה היה אליהו ששון שנולד בשנת 1902 בסוריה. עוד בימי שבתו בסוריה, היה אליהו כותב מאמרים לעיתונים עבריים שהתפרסמו בישראל. בסוריה הוא הנהיג מאבקים שונים ונחשב לדומיננטי בקהילה היהודית בדמשק. בשנת 1920, בעודו בן 18, עלה אליהו לישראל, ולפרנסתו עסק כמרצה לענייני המזרח התיכון מטעם הסוכנות היהודית.

שנים מאוחר יותר מונה אליהו לתפקידים בכירים בשירות המדינה. בניהם, חבר במשלחת הישראלית לשיחות להשגת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. במשרד החוץ שימש כראש המשרד המיוחד בפריז לקשר עם הערבים, ציר ישראל בטורקיה, שגריר ישראל באיטליה ושגריר ישראל בשווייץ.

עם חזרתו ארצה בשנת 1961, הצטרף אליהו ששון לממשלתו של בן גוריון כשר הדואר כאשר גם בממשלתו של לוי אשכול, בשנת '67 החזיק בתפקיד. במקביל, בממשלתו של לוי אשכול, כיהן ששון גם כשר המשטרה עד שנת 1969. כחבר כנסת כיהן בכנסת השישית והשביעית.
בשנת 1962, פורסם ראיון נרחב עם שר הדואר אליהו ששון בעיתון 'מעריב'. ששון טען, למרות מוצאו המזרחי, כי "הספרדיות היא הקללה שיש לחסלה". הוא הציע הקמת ארגון גג שיאחד בין הגלויות שהתקבצו באותם ימים במדינת ישראל. בראיון הביע שר הדואר את חששו מהלך הרוחות בקרב בני עדות המזרח. "הסכנה נעוצה בהלך הרוחות המשתרש בין בני עדות אלו כי אכן לא יוכלו להתקדם מעבר לגבול מסויים ומוגבל. אני מתנגד לכל הטענות שנשמעות על חלקם הקטן של בני עדות המזרח במשרות רמות. כי השאלה אינה זו של אחוזים, לא על ידי הכנסת עוד פקיד ועוד פקיד תיפתר הבעיה. דרושה גישה ובחינה מן היסוד, דרושה פעולה מבוססת על ידיעה ועל לימוד הבעיות שאמנם מורכבות הן".

בסיום הראיון סיכם ששון בכעס: "מישהו רואה ברעיון שלי, הנצחת ההפרדה העדתית. אוכל רק להגיד את אשר אני אומר גם לידידי מעדות המזרח. האשכנזיות או הספרדיות, אינה תורה מסיני שיש לכבדה ולשמור עליה. אלא קללה שיש לחסלה ולשכוח אותה וככל שנמהר לעשות זאת נטיב למדינתנו ונטיב לדורות הבאים".

הראיון עורר פולמוס נרחב בסוגיה העדתית בארץ ישראל. וכידוע, עד היום לא נפתרה סוגיה זו שעולה מפעם לפעם במערכות בחירות.

אם ניתן לסכם את תולדותיה העסקיות של המשפחה במשפט אחד, ניתן לומר כי היא שימשה כ"נתיב הסחר העולמי בין סין למערב". מאז ומעולם המשפחה עמדה בין המזרח למערב ותיווכה, העבירה את העושר המצוי במערב, למזרח שהתאפיין בעניות. אגב כך גם צברה את עושרה האגדי.

תגובה אחת
  1. אני נצר למשפחת ששון

השארת תגובה