להפיל את נתניהו: המערכת הפוליטית, השפויה, תשלב ידיים

הרשימה ב"הארץ" לא קוראת להפלת נתניהו באופן רשמי • מכנים זאת: המפתח לניצחון מלחמת האזרחים. כלומר: ישראל מצויה בעיצומה של מלחמת אזרחים • בצד אחד, אתם מבינים לבד, נמצאים בצלאל סמוטריץ' ודומיו • בצד השני נמצאים כל היתר

נתניהו בכנסת. צילום: הכנסת
נתניהו בכנסת. צילום: הכנסת

מתחת לפני השטח נרקמות תכניות. הפוליטיקה הפכפכה. הרצוג, מיום כניסתו לתפקיד יו"ר האופוזיציה לא בחל במילים כנגד הממשלה, ובעיקר כנגד העומד בראשה.

בכל פעם שצמד המילים "ממשלת אחדות" ריחף בחלל האוויר הפוליטי, באה הכחשה גורפת מלשכתו של הרצוג.

השבוע, רגע אחרי שפרשת העמותות החדשה מאיימת לגדוע את הקריירה הפוליטית של יו"ר מפלגת העבודה, נחשפו פרטי המשא ומתן שניהל הרצוג בחשאי עם נתניהו. מהצד של הרצוג ניהל את המו"מ יוסי קוצ'יק, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעת כהונת אהוד ברק. מצדו של נתניהו, היה זה השר יריב לוין ואישים נוספים. בין הצדדים כבר הוחלפו טיוטות ההסכם הקואליציוני.

אפילו חלוקת התיקים סוכמה בין הצדדים: הרצוג אמור היה לכהן כשר החוץ; יחימוביץ כשרת הכלכלה; לבני כשרת המשפטים; שני ח"כים נוספים היו אמורים להתמנות לשרי התקשורת ואיכות הסביבה; ובנוסף: ניהול כמה מהוועדות בכנסת.

שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי הוותיק של 'מעריב' חשף כי כבר בשבוע הקרוב אמורים היו נתניהו והרצוג להציג את ממשלת האחדות. במחנה הציוני חוששים שגורמים בבית היהודי הם שאחראים על הדלפת החומרים כנגד הרצוג במטרה לטרפד את ממשלת האחדות.
זה לא הפריע לאותם חברי כנסת, עשרים ושלושה במספר, להצהיר על התנגדותם הנחרצת להצטרפות מפלגתם לממשלת נתניהו.

למי אתם מאמינים? לחברי הכנסת שהצהירו כי היו מתנגדים לכניסה לממשלה, או לאותם חברי כנסת שכבר החלו לדמיין את עצמם כשרים בממשלה?

לא תהא זו טעות לומר כי בשני המקרים, הם התכוונו לכל מילה. כל עוד המהלך נרקם בחשאיות, הכניסה לממשלה בתמורה למספר לא מבוטל של תיקים, הייתה עוברת חלק תחת התירוץ שנוכח המצב הבטחוני ואתגרי התקופה, הדבר הנכון למדינת ישראל הוא שילוב ידיים של כל הכוחות.

כעת, כאשר המהלך טורפד והפך פומבי, גם הם מבינים שאפסו הסיכויים להקמתה של ממשלת אחדות. במצב הנוכחי, זו ההזדמנות שלהם לתקוף את המהלך שנרקם ולזכות בנקודות זכות בקרב קהל הבוחרים שלהם.

כך או כך, גם ללא החקירה הנרקמת כנגד הרצוג, סיכוייה של ממשלה כזו מלכתחילה, היו נמוכים. בשני הצדדים יודעים, ש-61 חברי הקואליציה הנוכחית בתוספת 24 חברי המחנה הציוני, לא היו מקנים לנתניהו קואליציה בת 85 ח"כים.

המתמטיקה הפוליטית שונה ממקבילתה המדעית. 61+24 שווים לכל היותר 65. ההסבר פשוט יותר מהנוסחה. מי שחושב שסמוטריץ וחוטובלי יכולים לדור בכפיפה פוליטית אחת עם זוהר בהלול, כנראה סובל מעודף חומרים שהשר ליצמן אישר רק לחולים במקרים קשים.

אילו הייתה מתרגשת עלינו ממשלת אחדות, אפקט הדומינו הפוליטי, היה פולט את חברי הבית היהודי מהממשלה ומהקואליציה. תוסיפו לכך שבעה מורדים מהמחנה הציוני שהיו נותרים באופוזיציה, בתוספת כשבעה מורדים מתוך שורות הליכוד שהיו ממררים את חייה של הקואליציה מבפנים, והנה קיבלתם ממשלת אחדות צולעת, שגם שר הבריאות הנמרץ לא היה מצליח למצוא לה משככי כאבים שירפאו את מכאוביה.

בשביל תמיכה של שישים וחמישה חברי כנסת, נתניהו לא באמת זקוק לוותר על חמישה עד שבעה משרדי ממשלה עבור המחנה הציוני. ליברמן היה מסתפק בפחות.

תכנית ב'

בהעדרה של ממשלת אחדות, שב השמאל לתכנית הישנה: הפלתו של נתניהו בכל מחיר.

"מיעלון ועד גלאון". זו כותרתה של רשימה שפורסמה בעיתון "הארץ". הרעיון פשוט. כדי להפיל את נתניהו, המערכת הפוליטית, זו שבעיתון 'הארץ' קוראים לה השפויה, צריכה לשלב ידיים וללכד את הכוחות.

אחרי שלוש קדנציות רצופות, והרביעית במצטבר, מבינים גם ותיקי הפרשנים, שהפער בין התחזיות הפוליטיות ערב הבחירות, לתוצאות האמת בקלפי, רחוקות כרחוק מזרח ממערב.

העם בחר נתניהו. לא כי הוא הכי טוב, אלא כי הוא היה הכי טוב בלשכנע שהוא טוב יותר מהאחרים.

הסקרים, בדיוק כמו התחזיות והפרשנויות, התנפצו אל מול דעת הבוחר בקלפי. אפילו המדגמים במוצאי יום הבחירות, לא חזו את תוצאות האמת. הליכוד והמחנה הציוני היו צמודים עד לרגע שבו נסגרו הקלפיות. המציאות הייתה שונה: הרצוג הלך לישון עם חלומות על הרכבת ממשלה והתעורר עם הפסד צורב.

ובכל-זאת, אי אפשר להותיר את הזירה לנתניהו ולליכוד. הדרך היחידה שהשמאל מכיר: הפרד ומשול. הרעיון בקצרה: בואו ניקח את יעלון, הוא הרי בכלל קיבוצניק, מה לו ולליכוד? נסביר לו מדוע מקומו במפלגת מרכז שכוללת את כל הכוחות הפוליטיים שהם לא הליכוד והמפלגות החרדיות. אל תוך רשימת המרכז, בדומה למפלגה הדמוקרטית האמריקאית, מבקשים יוזמי המהלך להכניס את כולם: חברי מרץ, יש עתיד, כחלון, יעלון וכל מי שמעוניין שנתניהו לא יהיה כאן יותר ראש ממשלה.

הרשימה ב"הארץ" לא קוראת להפלת נתניהו באופן רשמי. מכנים זאת שם, שימו לב: המפתח לניצחון מלחמת האזרחים. כלומר, ישראל מצויה בעיצומה של מלחמת אזרחים בין מדינת ישראל לבין מדינת יהודה. בצד של מדינת יהודה, אתם מבינים לבד, נמצאים חברי כנסת כדוגמת בצלאל סמוטריץ' ודומיו. בצד השני נמצאים כל היתר.

נניח לרגע לסיכויים של מהלך כזה. המחשבה שניתן ללכד את כולם לכדי רשימה אחת, היא לא פחות מהזויה. יעלון, על אף עמדתו הנחרצת בגנות החייל היורה מחברון, לא ימהר לעזוב את הליכוד, חרף הקולות הרמים כנגדו בתוך מפלגתו. כוחו במרכז הליכוד לא מבוטל. הרפתקה פוליטית חדשה לא בהכרח תשרת את עתידו הפוליטי.

גם בתרחיש הכי קיצוני, שבמהלכו מפץ פוליטי טורף את הקלפים, יעלון עשוי למצוא את עצמו שוב שר הביטחון. אם לא אצל נתניהו, אז אצל הרצוג או כל מועמד אחר שיעמוד בראשות הרשימה. בשביל זה לא הופכים עולמות. מפלגות מרכז כבר הוכיחו שחיי המדף שלהן קצרות מועד.

היתרון של יעלון שהוא מכיר ומודע היטב לחסרונותיו של נתניהו. החיסרון של מועמד חדש – שיעלון אינו מכיר לא את יתרונותיו ולא את חסרונותיו. לפעמים, בגד שכבר מדדת והולם את מידותיך, עדיף על פני זה שתלוי על הקולב בחלון הראווה.
סמכויות היתר

רבות דובר על פסיקותיהם של שופטי בג"צ. כמעט ואין סוגיה ציבורית שטרם הונחה על שולחנם של שופטי בית המשפט העליון. במדינה שבה 'הכל שפיט', בג"צ הוא מפלטם של חלשי הכוח.

התפיסה הגורסת שעל כל דבר ניתן לדון וכל דבר נתון לשינוי באמצעות הרכב שופטי העליון, היא לא פחות מאבסורד.

בדמוקרטיה, הכנסת היא הריבון. היא המחוקק, היא הקובעת את תצורת החיים של החברה ואזרחיה. למעשה, היא הסמכות השלטונית. לא בכדי, כאשר מתחולל מהפך פוליטי, המונח הרווח הוא – התחלף השלטון. הרי גם בית המשפט קיבל את המנדט לשפוט את אזרחי המדינה, מידי המחוקק. איך וכיצד, נוטלים השופטים את המושכות והופכים החלטות שהממשלה או הכנסת קבעה?

מאז חולל אהרון ברק את המהפכה השיפוטית, הפך בג"צ לסמכות על. המחוקק יכול לחוקק חוקים כרצונו. אם לשופטי בג"צ יש דעה אחרת, בכוחם לכפות את דעתם.

ההיסטוריה של השנים האחרונות עמוסה בפסקי דין שבהם החילו שופטי בג"צ את תפיסת עולמם בניגוד לדעת המחוקק שנבחר ע"י העם.

פסיקת בג"צ בנוגע לרחבת הכותל הרפורמי הצליחה לזעזע את אמות הסיפים בקרב היהדות החרדית. כבר לפני שני עשורים, עוד בימי הרב אברהם רביץ ז"ל, התנגדו חברי הכנסת החרדים לחקיקתם של חוקי יסוד. הסיבה פשוטה: חוק יסוד מקנה לשופטים אפשרות לפסול כל חוק שהכנסת תחוקק, גם בעתיד, בטענה שהוא מנוגד לאחד מחוקי היסוד וממילא הוא אינו חוקי. זוהי מניפולציה משפטית, ופרשנות רחבה מאד לכוונת המחוקק.

לא כאן המקום להלאות את הקוראים ברשימת חוקים שלא עברו את משוכת הבג"צ. במשך השנים, היו אלו הח"כים החרדים שקראו תיגר כנגד שלטון בג"ץ. הציבוריות הישראלית, בעיקר נציגיה בכנסת ובממשלה, ישבו בצד. הם ייחסו זאת למלחמה של הציבור החרדי במערכת המשפט שאינה הולכת על פי דיני התורה.

זו הייתה שגיאתם. על השגיאה הזו משלם היום הציבור הישראלי כולו. כיום, את המתקפה נגד בג"צ מובילה לשכת ראש הממשלה ושרים בכירים. פסיקת שופטי העליון בסוגיית מתווה הגז, הצליחה לערער גם את שיווי משקלו של בנימין נתניהו.

גם שרת המשפטים איילת שקד לא חששה לתקוף את שופטי בית המשפט העליון בכנס לשכת עורכי הדין, על אף שבין האורחים נכחה נשיאת ביהמ"ש העליון השופטת מרים נאור.

נתניהו ושקד אינם היחידים. חברי כנסת, בעיקר מהקואליציה, הרשו לעצמם להתבטא כנגד ביהמ"ש העליון בביטויים שאף חבר כנסת חרדי לא הרשה לעלות על דל שפתיו.

גם מהצד השמאלי נשמעה ביקורת. חיים רמון, בעבר מנסיכי מפלגת העבודה, תקף השבוע בחריפות את שלטון היתר של בג"צ. שר המשפטים לשעבר התראיין לתכנית 'הפרקליטים' בהגשת עורכי הדין אליעזר רודין וישראל בך ברדיו קול ברמה. רמון טען כי בית המשפט העליון נוטל לעצמו סמכויות שלא כדין. "בג"צ ניצל וואקום, כאשר הכנסת פחדה לחוקק בנושאים שונים וכך ניצלו את זה להחליט במקומם", אמר.

רמון, שכיהן כשר בממשלת רבין ונחשב למקורבו של ראש הממשלה ז"ל, סיפר כיצד בג"צ – מאז החלה כהונתו של אהרון ברק, מתערב גם בדברים שבהם החוק אומר את ההיפך הגמור. כדוגמא הביא את נושא התפטרות שרים מהממשלה: "החוק קובע באופן ברור מאד מי ומתי שר צריך להתפטר מתפקידו, והחוק קובע, שרק מי שיש נגדו פסק דין חלוט ועונש מאסר של לפחות שלושה חודשים, רק הוא צריך להתפטר".

רמון טוען כי החוק הזה שונה בתקופת ממשלת רבין, בהחלטה שקיבל בית המשפט העליון בראשות אהרן ברק לגבי פרשיותיהם של דרעי ופנחסי מש"ס. לדברי רמון, "בעבר נהגו בתי המשפט בהתאם לחוק. מה שקרה במקרה של פנחסי, בתקופתי, כאשר אני, מודה באשמה – רקמתי את הממשלה בשותפות מר"צ וש"ס ואז במקרה של פנחסי קבע בג"ץ שהוא צריך להתפטר אפילו שהחוק אומר שהוא לא צריך".

באותה עת, סירב ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להיענות לקריאות ולערער את הקואליציה בראשותו בפיטוריהם של שרי ש"ס. הסמכות לפיטורי שרים, בהתאם לחוק, נתונה בידי ראש הממשלה.

בנקודה זו, מספר רמון, שוב נטל בית המשפט העליון את סמכויותיו של ראש הממשלה לעצמו: "אהרן ברק קבע שראש הממשלה יצחק רבין היה חייב לפטר אותו, וכיוון שהוא לא מפטר אותו, הוסיף וקבע שהוא ראש ממשלה לא סביר ולכן הוא קובע במקומו".

רמון לא הסתפק במתיחת ביקורת על סמכויות היתר של בג"צ. בסיומו של הראיון, הוא אף איחל לשרת המשפטים שתצליח לשנות את השליטה העצומה שבג"צ לקח לעצמו.

בעיה שבעבר רק נבחרי הציבור החרדי עסקו בה, מונחת כיום לפתחה של המערכת הפוליטית כולה.

דווקא בעת הזו, ובצדק רב, חברי הכנסת החרדים שומרים על שתיקה. על מנת שזו לא תצטייר כמלחמה של הציבור החרדי כנגד בית המשפט העליון, מוטב שאת העבודה הזו יעשו חברי כנסת מכל סיעות הבית.

פואד נגד פואד

לפני כחמש שנים אושפז השר לשעבר בנימין בן אליעזר ואף היה בסכנת חיים ממשית. באורח נס הוא שב לבריאותו וחזר לתפקוד מלא.

לפני כשנתיים, היה בין אליעזר בין המתמודדים המובילים על תפקיד נשיא המדינה. זמן קצר לפני הבחירות התפוצצה פרשת השוחד והוא נאלץ לפרוש מן המירוץ.

לפני מספר חודשים הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בגין קבלת שוחד של 2.5 מליון שקלים.

קו ההגנה של פואד נשען על מצבו הבריאותי לפני כחמש שנים. לטענתו, האשפוז הממושך, כמו גם הימים בהם שהה ללא הכרה גרמו לו לאבד חלק מהזיכרון. "מצבי הבריאותי הידרדר, זיכרוני נפגע ואירועים שלמים נשכחו ממני", טען בתגובה לכתב האישום.

אלא שלפני שנתיים, כאשר דובר על מצבו הבריאותי ועל כשירותו לתפקיד נשיא המדינה, טען בן אליעזר שמצבו הבריאותי מאפשר לו לכהן בתפקיד הנשיא ואין לו כל בעיה בכך.

כעת יצטרכו השופטים להחליט לאיזה בנימין בן אליעזר עליהם להאמין: לזה שהצהיר לפני שנתיים על כשירות רפואית, או לזה שטוען כיום כי מצבו הבריאותי אליו נקלע לפני חמש שנים גרם לו לאובדן של חלק מהזיכרון.

גלגל חוזר

האיום של דאעש, ממשיך להעסיק את העולם. דומה שהסכנה, גם לא חלפה, לא בהכרח מאיימת על שלמות העולם. הכוחות הלוחמים של המדינה האיסלאמית, ספגו לא מעט מפלות בחודשים האחרונים. אפקד הפחד שהרתיע רבים עם עליית כוחו של הארגון, התפוגג מעט. הקואליציה הבינלאומית כנגד הארגון הרצחני והאכזרי, רושמת בהדרגה ניצחונות. גם בסוריה, גם בעיראק.

מסתבר שההיסטוריה חוזרת על עצמה. דאעש – המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה, מבקשת לשחזר את הח'ליפות האסלאמית של ימי הביניים שהשתרעה פעם מספרד לבגדד.

וכך הם תקפו את צרפת, אותה הם רואים כמכשול של המערב לשאיפות הגדולות שלהם.

אילו למדו קודם את ההיסטוריה של צרפת, היו לוחמי דאעש יודעים כי דווקא הצרפתים, הם אלו שבלמו את השתלטותה של האימפריה האיסלאמית על מערב אירופה לפני 1300 שנים.

בשנת 732 לספירה, בשיא ימי הביניים לאחר נפילת רומא, האיסלאם נראה בלתי ניתן לעצירה. צבאות המוסלמים כבשו את צפון אפריקה, ספרד, קווקז והמזרח התיכון במהירות מדהימה, במה שנראה היה כמו הבליץ של ימי הביניים.

הם נלחמו במדבר הקשה, הם היו נועזים ובעלי מוטיבציה. הם בזזו את גופותיהם הנרקבים של האימפריות העתיקות: הרומית, הביזנטית הסאסאנית (הפרסית). וכמו הצבאות המנצחים של הח'ליפות, הם זינקו החוצה אל חצי האי האיברי לתוך דרום צרפת ולאחר מכן למרכזה. הם בוודאי התענגו על האפשרות של הוספת ארצות נוצריות ממערב אירופה לתחומים שלהם. אם היו משיגים שליטה במדינות נוצריות, סביר להניח שכיום הם היו האימפריה האיסלאמית ואולי מעצמת-העל של העולם במקומה של ארה"ב.

אבל הם לא לקחו בחשבון את הפרנקים, בני העם שדיבר גרמנית, אך ניצל את האימפריה הרומית המתפוררת שהתיישבה בבלגיה וצרפת. דווקא הפרנקים עצרו את התקדמותה של האימפריה האסלאמית בקרב על טור, עיר הנמצאת במרכז צרפת של היום.

כמו קרבות רבים מתקופת ימי ביניים, נראה כי עבדול רחמן אל-גאפיקי, מושל ספרד המוסלמית הכבושה, נכנס לדרום צרפת עם 80,000 חיילים להרחבת תחומיה של האימפריה האסלאמית ומה שהיה יותר חשוב באותה תקופה: לבזוז את הכפר הגאלי העשיר, בדומה לתכניות הנוכחיות של דאעש.

הכוחות המוסלמים הורכבו משבט המורים (ערבים ברברים) פרשים "שלחמו על סוסים, בעלי אמונה חזקה בדת האיסלאמית, אשר לחמו ללא שריון או חץ וקשת", כפי שמציין ההיסטוריון פול דיוויס בספרו 100 הקרבות המכריעים: "מקדם ועד ימינו". "במקום זאת, המורים נלחמו עם חרבות מעוקלות ורומחים. השיטה הסטנדרטית של כוח הלחימה הייתה להסתער עם המון פרשים באומץ ולהציף את האויב. זו הייתה טקטיקה שנשאה אותם אלף קילומטרים והביסה עשרות מתנגדים. החולשה שלהם הייתה כי כל מה שיכל להצטרף היה פגיע, משום שהם היו ללא שום הכשרה או אפילו ידע בסיסי בהגנה".

מול הצבא המורי, עמד צבא של 30,000 פרנקים בראשות שארל מרטל, שהתעמת עם הפולשים ליד טורס. דרך הלחימה של הפרנקים הייתה האנטיתזה של יריביהם. "הפרנקים היו חיילים קשוחים וחמושים כחיל רגלים כבד. הם לבשו שריון ולחמו בעיקר עם חרבות וגרזנים", מציין דיוויס.

האם זה נשמע מוכר? צבא מערבי חמוש משוריין בכבדות מול כוחות ערבים חמושים בנשק קל אבל יותר ניידים? במובנים מסוימים, טורס של אז מציג את הלחימה שאנו רואים בעיראק ובאפגניסטן ועם אותה טקטיקה של דאעש שנלחמת בהצלחה היום.

רק שהפעם, הטקטיקות הניידות לא עבדו כבעבר. הפרשים האסלאמיים שוב ושוב נלחמו בקווי הפרנקים, אבל הפרנקים החזיקו מעמד נגד הפרשים המורים. אחד ההיסטוריונים הערביים כתב כי הפחד על השלל שהם בזזו, גרם למוסלמים לסגת: "רוב המוסלמים חששו לשלומו של השלל אשר אחסנו באוהלים שלהם. זעקות שווא התעוררו בשורותיהם כשחלק מהאויב בזז את המחנה שלהם, מה שגרם לקבוצות של פרשים להגן על אוהליהם".

הצבא האסלאמי חזר הביתה, חלומותיהם על תהילה ועושר לא התגשמו. אבל התוצאות היו הרבה יותר חשובות מאשר השלל שבזזו המוסלמים. "אילו המוסלמים היו מנצחים בקרב ליד טורס, קשה היה להניח שהאוכלוסייה במערב אירופה הייתה יכולה להתמודד מולם", כותב דיוויס. עד המאה התשע-עשרה, מעצמות המערב חצבו את העולם המוסלמי, היום העולם המערבי, מאפשר לדאעש לשלוט.

האירופאים לא התפארו בניצחון הפרנקים משום שאירופה הנוצרית לא הפגינה רחמים ולא מוסר כשמדובר היה בטרור. רצח וביזה עשו את דרכם לירושלים בתקופת מסעי הצלב 400 שנים מאוחר יותר.

עם זאת, עובדה היא שהתפשטותה של האימפריה האסלאמית לכיוון מערב, נבלמה. הח'ליפות הובסו על ידי הצרפתים.

1300 שנה לאחר מכן, העולם מוצא את עצמו בסיבוב נוסף. שוב האסלאם כנגד מערב אירופה. החליפות האסלאמית כנגד צרפת ואירופה כולה. האם גם בסיבוב הנוכחי, צרפת תצליח למגר את הח'ליפות האסלאמית?

מתבייש וטוב לו

ובאותו עניין: שימו לב מה יש לעיתונאי ערבי לבנוני, שמתגורר כיום בקנדה, לומר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

פרד מארון חי בלבנון עד 1984. כיום הוא מתגורר קנדה, וכעיתונאי עם דעות דמוקרטיות ליברליות, הוא מרשה לעצמו לבוא חשבון עם הפלסטינים.

במאמר שפרסם לאחרונה כתב מארון: "זמן רב שאני מתאפק להגיד זאת, אבל האלימות הערבית רבת השנים בירושלים, מובילה את האידיוטיות הערבית למקומות שאני לא מסוגל להכיל אותה ולהיות סובלני כלפיה, ואני אומר את זה מכיוון שהיא לא הותירה לי ברירה: אני מתבייש ונבוך להיות ערבי.

"בתחילה סירבנו להכיר בקיומה של מדינה יהודית קטנה. נלחמנו עם המדינה הזאת בכל הכוח, תוך שימוש בכל ארס האנטישמיות כפי יכולתנו ואף מעבר. בודדנו את אחינו ה"פלסטינים" בלי לשקמם, וזאת על מנת לנצל אותם ככלי נגד היהודים.

"עשינו זאת בלי לנוח אף לרגע… הקמנו את החיזבאללה, את החמאס, את אל קעידה, את דאע"ש ועוד ארגוני טרור רבים המטילים אימה על העולם כולו. בנוסף, יצרנו דורות של עריצים דיקטטורים בכל המזרח התיכון.

"ירושלים שייכת ליהודים, וזאת לא רק מהסיבה שהשהייה שלהם שם מוצדקת אלא כי לנו (הערבים) לא מגיעה אפילו אבן ממנה… הם הרבה יותר טובים מאיתנו מסיבה שלא ישברו שום דבר בירושלים או במקום אחר כלשהו. ואנחנו ממשיכים ולוחצים ללא תועלת… כאשר היהודים ממשיכים ותורמים לאנושות".

מודר ממדינתו

מארון אינו לבד. זהראן מודר, עיתונאי ירדני, הנחשב למבקר חריף של הממלכה האשמית, מתגורר כיום בבריטניה לאחר שנמלט אליה מחשש שיעמוד למשפט במדינתו.

בשנת 2013, בית משפט צבאי בירדן דן אותו על "הסתה לשנאה" והעלבת המלך, האומה ושירותי הביטחון. אם יורשע, הוא עלול למצוא עצמו עם עונש מאסר של 15 שנה.

ממקום מושבו בבריטניה הוא מרשה לעצמו לומר את דעתו על שליטי ערב ועל ההנהגה הפלסטינית:

"יש קמפיין ענק להלך אימים על הפלסטינים. כל עוד הפלסטינים נלחמים עם הישראלים, אף אחד לא מסתכל מה שהערבים עושים זה לזה".

לאחרונה פרסם מאמר שכותרתו "אם ישראל נעלמת". המאמר עורר הדים בעולם הערבי והמערבי כאחד.

"מאז 1948, אנחנו הערבים כבר למדנו כי כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להיפטר מן המדינה היהודית והכל ילך טוב", כתב זהראן במאמרו. "אנחנו הערבים שמנו 70 שנות קיומנו בהמתנה ועדיין ממתינים ליום הנפלא כאשר אנו נביס את ישראל ונאכיל את הדגים ביהודים".
"במקום זאת, הערבים אפשרו לדיקטטורים לרושש ולהחריד את העם, בשם המאבק האנטי-ציוני. בעוד שישראל עשתה 10 פריצות דרך חדשות בטיפולי סרטן וטיפולי לב בשנים האחרונות בלבד, אנו הערבים פיתחנו שיטות ביצוע חדשות, כמו מוות בטביעה בתוך כלוב, שמציג לראווה ארגון דאעש".

לטענת זהראן, אם ישראל תיעלם עכשיו, איראן תרחיב את השפעתה לתוך ירדן, כווית ובחריין. "דאעש לא מעז להיכנס לירדן מסיבה אחת בלבד – הפחד שלו שמטוסים ישראליים ימחקו אותו כעבור 15 דקות. אנחנו יכולים לשנוא את ישראל כמו שאנחנו אוהבים, אבל עלינו להבין כי בלי ישראל, גם אנחנו כבר לא נהיה שם", מסיים האופוזיציונר הירדני את מאמרו הנועז.

התם מה הוא אומר

קל מאד לפטור אישים כדומת פרד מארון וזהראן מודר ולומר כי מדובר באמירות חריגות. מסתבר שהם לא לבד וקולם אינו חריג בנוף הערבי.

העולם הערבי, כולל מנהיגיו, פוקח בהדרגה את עיניו. אם את דבריהם של מארון ומודר ניתן לפטור באמירה של ערבים שכבר שנים מתגוררים במדינות מערביות, שימו לב מה יש לראש הביטחון הכללי של האמירות דובאי, דאחי חלפן התם, לומר על מדינת ישראל ועל היהודים.
רק תזכורת: אותו דאחי חלפן, הוא שפיצח את פרשת חיסולו של אל-מבחוח על אדמת דובאי. אולי דווקא בשל העובדה שקבוצה של סוכני מוסד – ע"פ פרסומים זרים – הצליחה לחדור באין מפריע לשטחי המדינה ולהימלט מבעוד מועד, גרמה לו לומר את הדברים הבאים: "על הפלסטינים לזנוח את שאיפתם למדינה עצמאית ולהתמזג עם היהודים בישראל, למדינה דו-לאומית במקום. מדינה פלסטינית בראשות הערבים תצטרף לרשימת המדינות שנכשלו בעולם הערבי. החלום של מדינה כזאת לא יתגשם, כי ישראל תכיר בפלסטין רק אם הפלסטינים יכירו בישראל ויהפכו לחלק ממנה. אני מציע לוותר על הרעיון של מדינה פלסטינית ואהיה מרוצה אם זו תהיה מדינה ישראלית אשר תכלול בתוכה גם את הפלסטינים ועם זאת לצרף אותם לליגה הערבית".

בהמשך מתח דאחי חלפן ביקורת על הערבים: "היום, היהודים שולטים ומנהלים את כלכלת העולם. ללא היהודים אתם הערבים לא הייתם בכלל יודעים איך להפקיד את הכסף שלכם בבנק".

במילים אחרות: חוסר הידע של הערבים בניהול מדינה לעומת הכישרון הכלכלי של היהודים, יגרום לשגשוגה של מדינה ישראלית-פלסטינית תחת הנהגה ישראלית. הוא גם מקווה שכעבור כמה עשורים, היהודים יהפכו למיעוט בשל הריבוי הטבעי של הערבים.

האמירה האחרונה של ראש השב"כ של דובאי מפתיעה לא פחות: "אנחנו לא צריכים להתייחס ליהודים כמו אויבינו. אנחנו צריכים להתייחס אליהם כאל בני דודים שיש לנו איתם מחלוקת על ירושת הארץ".

לא בטוח שאבו-מאזן ויתר ההנהגה הפלסטינית תזדהה עם הדברים. חשוב שהם יושמעו לא רק בעולם הערבי. גם בישראל, בעיקר אלו הכמהים להקמתה של מדינה פלסטינית, חשוב שידעו מה חושב העולם הערבי על מדינה כזו, שעשויה להפוך לנטל כלכלי ולאומי על יתר מדינות ערב.

סליחה שהצלחנו

גם האמירה הבאה מיוחסת למנהיג מוסלמי. כישלון המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, לפחות בחלקו, בשל ההצלחה הכלכלית המתמשכת של ישראל. "אם החברה הישראלית לא הייתה כל כך מוצלחת מבחינה כלכלית, היא לא הייתה בעמדת כוח והייתה מוכנה לוויתורים כלפי הפלסטינים".

הנה ההמשך: "מצד שני, בגלל החולשה של הפלסטינים והלכידות של הארגונים הפוליטיים להיכנס למשא ומתן ולהרגיש כאילו הם יכולים להשיג את מה שהם צריכים – ובכך שני הצדדים פשוט הולכים לפינות נפרדות".

אתם בוודאי תוהים מיהו המנהיג המוסלמי שמאשים את ישראל בשגשוג כלכלי. ובכן, זהו חוסיין. לא, לא מלך ירדן. זהו ברק חוסיין אובמה.

זה מה שחושב נשיא המעצמה החזקה בתבל. ישראל אשמה מאחר והיא הצליחה ליצור כלכלה חזקה ועמדת כוח. מעניין מה היה חושב נשיא ארה"ב על כוחה של מדינתו בבואו לקבל החלטות בדבר יציאה למלחמה כנגד דאע"ש?

השארת תגובה