בדרכה של בריסק • שביבי זיכרון משריד לדור דעה

הגר"מ סולובייצ'יק היה מוסר דרשות ושיעורים גם מחוץ לבית מדרשו, וכל בני ירושלים הגיעו לשמוע את דבריו • לפני כמה שנים, בשעת רצון, שוחח הגר"מ עם כמה מתלמידיו והעלה זיכרונו מאביו הגרי"ז מבריסק זצ"ל. וכעת הורשינו לפרסם את הדברים

רבי מאיר סולובייציק
רבי מאיר סולובייציק
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בחצות הליל של מוצאי שבת האחרונה נפל דבר בישראל: עוד צאצא חשוב לבית בריסק, הגאון רבי מאיר הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ראש ישיבת "רבי מאיר הלוי" – בריסק, נלקח לבית עולמו, והוא בן 87 בפטירתו.

לפני מספר שבועות עבר הגר"מ הלוי אירוע מוחי קשה ואושפז מאז בבית החולים, שם הדרדר מצבו ומערכות גופו קרסו. לאחר חצות הלילה של מוצ"ש האחרון הידרדר מצבו והוא השיב את נשמתו ליוצרה, כשסביב מיטתו נמצאים בני המשפחה והתלמידים הרבים.

הגר"מ הלוי סולובייצ'יק נולד בי"ט טבת תרפ"ט, כבן ה-12 לאביו, רבן של ישראל הרב מבריסק הגאון רבי יצחק זאב הלוי זצוק"ל – דור שביעי למרן רבי חיים מוואלוז'ין זיע"א, תלמידו הידוע של הגאון מוילנא.

בבית אביו הגדול גדל וינק את תורת בית בריסק ונודע מגיל קטן בהחמרתו בשמירת המצוות. כל חייו, מספרים תלמידיו, לא היו לו בעולמו אלא ארבע אמות של דקדוק ההלכה ודיוק בכל אות ברמב"ם.

בשנות ילדותו למד בתלמוד תורה 'עץ חיים' בירושלים, ואביו הרב מבריסק כינה אותו 'העילוי' בבנים, והיה משתעשע עמו רבות בלימוד בהיותו הצעיר בבנים.

לאחר נישואיו התגורר בירושלים, שם הרביץ תורה למאות אברכים ובחורים שהסתופפו בצלו בישיבה שבראשותו. ברבות השנים גם נודע בשיעור חומש רש"י המפורסם, אותו מסר בשעת סעודה שלישית.

הותיר אחריו דור ישרים מבורך, בנים ונכדים הממשיכים את דרכו בדרך בית בריסק, אחיו הגאון רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק, ואחותו הרבנית שיף; את בנו ממשיך דרכו בראשות הישיבה, הגאון רבי יצחק זאב הלוי, וכן בניו הגאונים רבי יחיאל, רבי חיים, ורבי אברהם, בנו הבחור הרב יוסף דב וכן חתנו – הרב הגאון רבי צבי גרוסברד.

בית ועד לחכמים

לפני מספר שנים, בשעת רצון מיוחדת, התיישב הגר"מ הלוי עם חלק מתלמידיו, וחלק עמם זכרונות על דמותו הגדולה של אביו, מרן הרב מבריסק, הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל, ועל כלל מורשת בית בריסק בתוכה גדל כל השנים.

ביתו הקטן של הגר"מ הלוי ברחוב חזנוביץ', היה בית פשוט מאד שהפשטות זעקה ממנו. קורות הבית הזכירו את התיאורים הבלתי-נתפסים אודות ביתו של מרן רבי חיים הלוי זצ"ל בעיר בריסק שהיה כהפקר ממש לשימוש הרבים, עד שכל אורח שהגיע לעיירה, היה יכול להתאכסן בבית ולעשות בו ממש כבשלו, כאשר מרן הגר"ח זי"ע אסר על בני המשפחה להשמיע מחאה או השגה כל-שהיא על העניין.

אכן, גם בית זה של הגר"מ הלוי זצ"ל עמד שוקק במרבית שעות היום. היה זה בתחילת זמן חורף, וצורבים צעירים, בני ארץ-ישראל ובני חוצה לארץ שזה עתה התחילו את ה'זמן' בישיבה באו ליטול ברכת 'ברוך הבא' ממרן ראש הישיבה. אברכים בעלי חתימת זקן נכנסו כדי לדון ב'דין' או שנים שטורדים אותם בסוגיה הנלמדת, יהודי מבוגר הגיע ליטול עצה, ובתווך של כל זה עמד מרן הגר"מ הלוי, באותו סבר פנים טובות – אך שיש בהן גם מן התקיפות הבריסקאית – וקיבל כל אחד מהם, שמע את דבריהם, ייעץ, ונשא ונתן.

בחדר הצר עמד מקרר ישן, ועל הקיר תלה ציור פשוט של קבוצת יהודים העומדת לפני הנחל, שופכים לבם לפני קונם בתפילת 'תשליך' של ראש-השנה. על השולחן פרסה מפה לבנה, שבאור הנכנס מחוצה, הייתה נדמית כבוהקת.

כאשר דיבר על מידת החסד של אביו מרן הגרי"ז, סיפר: "בעיר בריסק חי יהודי 'בעל-בית', שהיה קרוב לרב בבריסק. שמו היה ר' זלמן רוזנפלד. ר' זלמן זה סיפר שהייתה תקופה שמצב המחיה והכלכלה בבית הרב היו קשים מאד. למה היה קשה? כפשוטו: לא היה כסף בקופת הקהל. השוחטים קבלו את המשכורת שלהם מהקהילה, אבל היות שלא היה כסף, גם המשכורת שלהם ירדה. האבא היה מאד מודאג מזה. הרי השוחטים צריכים פרנסה, הם צריכים לחיות.

"שאלו אותו: מה זה קשור אל הרב? והוא השיב מיניה וביה, שכאשר לשוחטים אין מספיק פרנסה מהשחיטה, הם יחפשו עבודה, ומכיוון שבשחיטה הם עובדים ביום, הרי הם יעבדו כל הלילה כדי להשלים את הפרנסה, ואם השוחט יהיה ער כל הלילה, הרי הוא עלול לאבד את ההרגשה ב'חלף'. ומה הוא יכול לעשות כדי שהשוחטים יקבלו שכר יתר על שכרם? ראשית דבר, הוא הפסיק לקבל משכורת וביקש להעביר את הכסף לשוחטים, על-אף שבבית היה מחסור, והיו ילדים בבית. הדבר ראשון שעשה היה להפסיק בקבלת המשכורת, כדי לחזק את השוחטים. למעשה, סיפר אותו ר' זלמן רוזנפלד, הרב עצמו היה יכול לחיות ברווח מהפדיונות שקבל. תמיד היו בעלי-בתים בעלי יכולת שהיו באים לבקש שהרב יתפלל על צרות שלהם, על חולים ופרנסה וכל מה שיהודי צריך. הרב גם קיבל מכתבים מאמריקה עם בקשות דומות כדי שיתפלל, והמבקשים היו מוסיפים מעט כסף, מי יותר ומי פחות כדי שיתפלל עליהם, אבל הוא לא רצה לקבל את הכסף".

ומה עשה הרב עם הכסף, ובכן, "הוא נתן את הכסף לר' זלמן ואמר לו לקנות עצים. הוא ערך רשימה של יהודים נזקקים בעיר בריסק ור' זלמן התבקש לשים להם ליד הדלת את העצים; כל אחד כך וכך מטרים עץ… בבריסק היו מודדים את העץ במטר… כל זה בלי שאף אחד יידע שהרב עומד מאחורי העניין, והוא אף הזהיר בכל תוקף שאף אחד לא יידע שהעצים הגיעו ממנו. הוא אמר לר' זלמן: התפקיד שלך לקנות את העץ ושים ליד הדלת, מישהו כבר יכניס את זה בפנים. גם בבית אצלנו לא ידעו מהדבר… את כל זה שמענו מאותו ר' זלמן".

ולמי הוא חילק את העצים?

"למי שהיה צריך, הייתה לו רשימה. למעשה, הוא לא פירט למי נתן, אבל הלך לפי הרשימה מהדלת הזו לדלת הזו. וכך התנהל העניין במשך תקופה שלמה".

התלמידים אמרו לגר"מ: מרן הרב זצ"ל היה מצד אחד מורם מעם, ולא ויתר על מה שאצל אחרים היה בבחינת קלה שבקלות, ומצד שני, עם כל זאת, אנשים אהבו אותו. גם בארץ, אצל החילונים שמקורם היה בריסק, הרב מבריסק היה נערץ. "כך זה היה גם בבריסק", השיב הגר"מ, "בבריסק היה 'בונד' (מפלגת השמאל היהודי דאז). ויניקו, הוא היה האיש שעמד בראשות ה'בונד', ואותו ויניקו היה מעריץ של הרב. הוא ראה את החכמה שלו, שאפשר לדבר איתו. פעם שאלו את ויניקו מה הסיבה מחמתה הוא כל-כך מעריץ את הרב. מה מצאת בו? שאלו אותו, הרי אתה ראש ה'בונד', אם כן מה יש לך עם רבה של בריסק? והוא השיב: מה פירוש מה יש לי עם הרב? 'פרטיי איז פרטיי, א רוב איז א רוב!' (מפלגה זה מפלגה ורב זה רב) אין לזה קשר בכלל. מה זאת אומרת? איפה יש עוד כזה רב…!

"וכל זה למרות שכידוע, ניהל מרן הרב זצ"ל מלחמות קשות מול פורקי-העול בבריסק, כי לא הייתה חלילה שנאה אישית, הייתה רק אהבה אמיתית. המלחמה הקשה נגד פורקי-העול באה מתוך אהבה אמיתית לכל יהודי, והיא נועדה להעמיד דברים על אמיתותם".

למסור את הנפש על האמת

היו גם פעמים שהגרי"ז ניהל דיני תורה. "למעשה בשביל זה היו דיינים בבריסק. אלא, שלפני שהדיינים היו מוציאים את הפסק בין שני הצדדים, היו עושים הפסקה, נכנסים לאבא לחדר, מביאים לפניו את עיקרי הדברים, שומעים את העצה של הרב ורק אחר-כך מוציאים את הפסק".

כשמדברים על שלשלת גאוני העולם, מרנן בעל ה'בית הלוי', הגר"ח והגרי"ז זצ"ל, שאלו תלמידיו, מאיפה באמת באה הזכות הזאת של גאוני ארץ, אריות, שלושה דורות בזה אחר זה?

"נו, מה אפשר להגיד", השיב הגר"מ, "כשמוסרים את הנפש על האמת, על התורה והמצוות, ומגיעים לנקודת האמת, זה הדבר".

אחד הדברים שייחד את השושלת המופלאה הזאת זה גם הקשר עם החסידים. "מי שניהל מטעם אבא את כל העניינים על הצד היותר טוב בבריסק, היו החסידים של בריסק. אבא סיפר לי שפעם הוא נכנס לחדר, ורבי חיים אמר לו לתת ברכת-שלום ליהודי שהיה באותו זמן בחדר. הוא היה בחור צעיר, נתן לו ברכת-שלום ויצא. רק לאחר מכן גילה כי היה זה אחד מגדולי הדור החסידיים שנועד עם רבי חיים.

"פעם נכנס מישהו לחדרו של רבי חיים באמצע שהיה יושב עם מספר תלמידי-חכמים. מה ברצונכם? שאל אותו רבי חיים. 'היתר הוראה', השיב היהודי. רבי חיים שאל אותו האם יש לו מכתבי המלצה, ואותו יהודי ענה: כן. מוציא הלה ערימה של מכתבים ומראה לו. רבי חיים הסתכל במכתבים, ואומר, 'זה חלש, זה חלש'. אמר אותו יהודי: 'זה חלש כי הם ליטאים, מפני שהם מתנגדים, לכן מה שכתבו עליי חלש'. כמי שאומר כי לא הפליגו בשבחו כראוי מפני שהוא חסיד. שאל רבי חיים: 'ומה אני? לא מתנגד? ענה היהודי בתנועה שמסמנת 'חצי', כשהוא רומז שרבי חיים מגיע משורש חסידי. "אמר לו רבי חיים, 'נו, אם אתם יודעים, ספרו את הסיפור'… ואותו מחבר סיפר: כשהיה רבי חיים ילד קטן, בעל ה'בית הלוי' היה אצל חמיו שהיה חסיד קוידינוב. היה שם ילד קטן שהיה מאד חולה, והרופא אמר שהמצב מאד חמור ולמעשה כבר אין מה לעשות עם הילד. בדיוק באותה עת התארח הרבי מקוידינוב בביתו של הסבא ששמו היה רבי איצ'ה פייביש עפרון. הרבי נכנס, והסבא אמר לו שהילד מאד חולה. ביקש הרבי לראות אותו, ואכן הכניסו אותו לחדרו של הילד. הרבי נכנס ואמר: 'הוא יהיה בריא'. וכך היה.

"אחר כך הסביר הרבי שאין זה 'מופת', אלא שכאשר הגיעו המלאכים לאברהם אבינו, כתוב 'והוא עומד עליהם'. שאל הרבי, למה כתוב 'והוא עומד עליהם' בלשון הווה, ולא 'עמד עליהם' בלשון עבר? אלא הסביר כך: 'אבן טובה הייתה על צווארו של אברהם אבינו שכל הרואה אותה מתרפא. בכל הכנסת-אורחים מתגלה המידה של אברהם אבינו. המידה של אברהם אבינו היא האבן הטובה שכל הרואה אותה מתרפא. לכן כתוב הפסוק בלשון הווה. זה הסיפור שאותו יהודי סיפר. וכשהוא סיים, רבי חיים אישר את הדברים ואמר: 'כך בדיוק שמעתי אצל האבא. א חסידישע מעשה"…

מרן הגרי"ז זצ"ל, סיפר בנו, כיבד מאד את ציבור החסידים. "דבר אחד בלבד עניין אותו", אמר בנו הגר"מ, "האם מדובר ב'ערליכער איד'. הרי כמה מתלמידיו החשובים היו חסידים, כמו הרבי מסטריקוב. התלמידים הכי גדולים של האבא, בבריסק, היו חסידים. היה יהודי שנקרא ר' מיכל ראשע'ס, ששמו המלא היה ר' מיכל רוזנברג. הוא היה תלמיד של בעל התכלת, והיה אחד התלמידים הגדולים. הסבא אמר: תסכלו על ר' מיכל, כשהוא נכנס עם קושיה הוא מקבל תשובה וכל הזמן חושב ומתעמק במה שאמרתי לו. ר' מיכל הלז היה כל כך מקורב, שאם בעיר היו טענות על האבא, היו הטענות גם על ר' מיכל".

כאשר נשאל על מה שמספרים, שבתקופת מלחמת העולם ראו אצל מרן הגרי"ז ניסים ממש בגלוי, השיב: "אלה היו ימים קשים ואכן, אז ראו אצל הרב ניסים גדולים, בעיקר במעבר הגבולות שבימי המלחמה ההם היו בחזקת סכנה גדולה. אני לא הייתי איתו, שמעתי זאת מהאבא, אך לא הכל אני זוכר. הוא היה באזור שבו שלטו הגרמנים, והגיעה שמועה שחייבים לצאת בגלל הסכנה, אבל לא ידעו לאן הולכים. יום אחד נכנס לאבא, דוד שלו, גיס של רבי חיים, שהיה גר בוורשא. הוא בא עם עיתון ביד, והראה לאבא ידיעה שאומרת שרוסיה עומדת להיפרד מליטא, וליטא עצמה תהפוך מעתה למדינה עצמאית. הרב ראה את הדברים, ובו במקום אמר: 'אם כך, יש לנו פתח לאן ללכת'. נלך לליטא. העיקר לצאת מהגרמנים. אחר-כך התברר עד כמה ההחלטה הייתה נכונה, על אף שהיה בה סיכון מסוים. הוא החליט לצאת לשם, לקח בעל עגלה ונסע. באותו זמן היה עוצר ומי שהפר את העוצר, היו יורים בו בלי הבחנה גם אם זה היה באמצע הדרך, בלי משפט ובלי טענות ומענות.

"הם הגיעו למקום שממנו הבעל-עגלה לא ידע לאן להמשיך, והאבא ירד באמצע הדרך ושאל לאן הולכים עכשיו…? זה היה ליד עיירה בשם יאדעווע, שהייתה קרובה לגבול, והיו צריכים ללכת מעט ברגל. ואכן, הם ירדו מן העגלה והלכו ברגל כשהאבא מחזיק ביד מזוודה. הדבר היחיד שהיה לו היה שעון הזהב שלו, שהשרשרת שלו כבר לא הייתה מחוברת אליו. הוא החביא אותו מתחת החולצות שהיו הדבר היחיד במזוודה שלקח איתו. כך הם נכנסו, האבא ואחי, רבי יושע בער זצ"ל, לעיירה יאדווע, ושם ישנו בלילה.

"האבא הסתיר את שעון הזהב מתחת לכל החולצות ויצא לדרך המסוכנת. באמצע הדרך יוצא חייל גרמני מאיזה בית בעיירה ושואל: 'לאן אתם הולכים?' ומיד אחר-כך מוסיף לשאול: 'מה יש לכם במזוודה? אתם היהודים מבריחים זהב…' לפני שקיבל תשובה הוא כבר מצווה על האבא: 'פתח אותה!' "היה ברור מה משמעות הדבר באם היה חלילה מתגלה שעון-הזהב. אלא שלא הייתה ברירה, האבא פתח את המזוודה והגרמני בדק בקפדנות חולצה אחרי חולצה, כשהוא מגיע עד האחרונה שבהם, מאחוריה היה שעון הזהב, כדי לוודא שהיהודי שלפניו לא מבריח זהב. ואז, בדיוק ברגע בו הגרמני עמד להרים את החולצה האחרונה ולגלות את שעון-הזהב, הגיעה מכונית של חיילים גרמנים אחרים ומישהו צועק לו: 'מה אתה מתעסק עם היהודים הללו? בוא עלה למכונית שלנו…' הגרמני עזב את המזוודה ועלה. אם הייתה המכונית מגיעה רגע מאוחר יותר, הגרמני היה מוצא את שעון הזהב, והתוצאה הייתה הרת אסון. זו ממש השגחה פרטית. לימים הסביר לנו האבא מה באמת היה כאשר הגרמני הגיע לחולצה האחרונה. הוא הזכיר את דברי רבי חיים מוואלאז'ין, ב'נפש החיים', שכאשר אדם דבק בה' במחשבתו, ומעלה בראשו את עניין 'אין עוד מלבדו', אף אחד אינו יכול להזיק לו. הסביר האבא: 'כל הדרך שהייתה בחזקת סכנה הלכתי עם המחשבה הזו, ובאמת, ברוך השם עברנו את כל הסכנות. כשאותו גרמני הגיע, הסחתי לרגע את דעתי מן הדבקות במחשבה זו, ואכן – אז בדיוק הגיע הגרמני. רגע לפני שהוא הגיע לחולצה האחרונה, זכרתי שהפסקתי את הדבקות באותה המחשבה, ומהר חזרתי להידבק בה'…".

הפתק נותר מיותם

הגר"מ הלוי המשיך וסיפר: "לאחר המפגש עם אותו גרמני, הגיעו האבא ואחי לווילנא. הרב נכנס לווילנא בערך בשנת ת"ש, ובסוף סיוון של אותה שנה נכנסו הטנקים של הרוסים ושוב השתלטו על אזור וילנא. הם הגיעו לבניינים הגדולים בעיר, נכנסו לדירות וכתבו פתק אותו הדביקו על הדלת: 'מוחרם'. בהמשך נאמר: 'עד ארבעים ושמונה שעות אתם צריכים לפנות את המקום, אנחנו צריכים את המקום עבור הצבא'.

"פתק כזה הודבק גם על הדירה שאבא שהה בה, והוא נדרש לפנות את הדירה. ואז התעוררה בעיה: לאן יילכו? אמרו לרב: לכו למשרד, והם יתנו לכם דירה אחרת. ואכן, כך היה והם קבלו דירה אחרת, שקודם לכן הייתה דירה של גרמני. אלא שלא היה שם מאומה, לא תנור ולא כל רהיט אחר, והקור היה גדול. הם התחילו לארוז את חפציהם ושאר הדברים במזוודות. האבא כעס על אלו שארזו את החפצים ואמר שלא צריך לארוז. הוא אמר כי גם אם הם כתבו על פתק שצריך לפנות את המקום, אין דבר כזה לבצע את ההוראות שלהם. האבא אמר אז כי אצל יעקב אבינו עיקר המלחמה היה 'ויאבק איש עמו', עד כסא הכבוד, וזה היה שרו של עשיו. דהיינו, מה שקובע הוא רק מה המצב למעלה, אבל מה שכתוב פה על הדלת, אינו זה כלום. עברו ארבעים ושמונה שעות, והם הגיעו, כאילו כדי לקחת את הדירה, אבל הם רק ביקשו את הדרכונים… ואז ראו כולם שאבא צדק ולא היה צריך לארוז את המזוודות".

עוד סיפר הגר"מ לתלמידיו: "הביטחון אצלו היה 'נורא', ועל פי רוב דבק הביטחון גם בכולם. אספר לכם סיפור: יהודי אחד נכנס לאבא, כאן, בארץ-ישראל, ואמר שהוא נוסע לאמריקה. הוא דיבר על מצב הישיבה שהדאגה לקיומה הייתה מוטלת עליו, התלונן שהמצב קשה, ולכן אין לו ברירה אלא לצאת לאמריקה. אמר לו האבא, 'אתה לא צריך לנסוע'. אמר היהודי: 'המצב מבהיל, מוכרחים כסף'. אמר האבא: 'הכסף יגיע מתי שתצטרך אותו באמת, ולא רגע קודם. לא צריך כסף מיותר בבנק, כשהישיבה תצטרך כסף ישלחו לך את הכסף, יש לך זמן'. כך הוא דיבר אליו עוד ועוד. ליהודי היו השגות, והוא לבסוף קם ונסע, אבל זה נותן לנו מושג על האמונה והביטחון שלו".

כשדיבר על יראת השמים שניכרה על פניו של הגרי"ז מבריסק, סיפר בנו: "לפני קצת יותר מחמישים שנה, והיה זה כבר בשנה האחרונה שלו, נכנס אליו יהודי שהיה מנהל בישיבה תיכונית בתל-אביב, הוא היה קרוב-רחוק של המשפחה. במלחמת העולם הראשונה הוא היה 'היימיש' והיה מסתובב עם המשפחה. האבא מסתכל עליו, לא מכיר אותו, ושואל אותו, 'מי אתם?' היהודי אומר את שם המשפחה שלו. והאבא לא מכיר. האיש לו מבין איך הרב לא מכיר אותו; 'הרי הסתובבנו יחד', אמר. 'אה!' נזכר הרב, 'זה פלוני בנו של פלוני?' ומיד מכהו בשבט מוסר: 'עשרים שנה אתה בארץ-ישראל ולא נכנסתם עד עכשיו?…' והיהודי אומר: 'אתם יודעים למה לא באתי? פה בארץ-ישראל יש פחד מהרב. הרב לא יודע, אבל אני יודע. פחדתי לבוא אל הרב כי אין לי זקן וידעתי שזה לא יעשה לרב נחת-רוח. אבל עכשיו, הרי זה ספירת העומר ויש לי זקן, אז הייתי בירושלים ונכנסתי'. הוא הכיר את האבא בבריסק, והוא סיפר דברים שהסבא אמר בשעתו. אחר כך הגיע אליי אותו יהודי ואמר: 'אני לא זוכר דבר מהשיחה עם האבא. ואני סיפרתי לו מה שהיה בשיחה".

כל דף גמרא נלמד מחדש

'כוח התורה', היה עניין שהפך לסמל אצל מרן הרב זצ"ל. גם בשנתו האחרונה, כשכבר נחלש, המשיך ללמוד, סיפר בנו. "הוא היה חוזר ואומר מאמרים, 'ווארטים', כל הזמן, הוא אמר ואני כתבתי. כך לאורך כל השנים".

כשדיבר הגר"מ על לימוד התורה של אביו בגיל מבוגר, סיפר: "הרב תמיד נכנס ללימוד בכוח מחודש. כל דף גמרא למד מחדש, ובכל פעם עם אותה ההתלהבות, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא לומד את הדף. הוא היה שר התורה בכל מקצועות התורה. עם כל הנשמה, עם תמצית הדם, עם כל הדקדוקים".

בשנים האחרונות לחייו, הגיעו אליו רבים מראשי הישיבות שהעמידו את הדור הבא. "הגיעו אליו מרנן הגר"ש רוזובסקי, הגרא"מ שך ועוד. לרבי שמואל הייתה קביעות לבוא אליו בכל יום שישי, אז היה מגיע לבית הרב והיה יושב בבית מספר שעות ומדבר עם הרב בלימוד". עד היום תלמידים ותיקים מפוניבז' זוכרים את רבי שמואל רוזובסקי אומר הרבה פעמים דברים בשם 'הבריסק'ר רב', אמר לגר"מ אחד התלמידים, והגר"מ השיב: "הכל הגיע מאותם ימי שישי. כל השבוע הוא היה בבני ברק ולשבת היה בא לירושלים. הוא היה מגיע כבר בליל חמישי, וביום שישי ישב אצל האבא כמה שעות. גם רבי הגר"ד פוברסקי זצ"ל ישב אצל האבא".

הרב היה נהנה לדבר בלימוד עם תלמידי- חכמים, סיפר בנו, זו הייתה ה'חיות' שלו. "הוא הקדיש שעות רבות לבחורים. זו הייתה ה'חיות' שלו, שאפשר לדבר עם בחור בלימוד (למרות שלשיעורו נכנסו רק תלמידי-חכמים גדולים ומסוימים). הוא היה יכול לשבת זמן רב עם הבחורים החשובים בפוניבז' שהיו באים אליו כדי לדבר בלימוד.
"היה אחד מן הבחורים הטובים בישיבה שרצה להיכנס לאבא, ולא ידע איפה הכתובת. פתאום הוא רואה יהודי מבוגר שמתקרב לבית. היה זה האבא, אבל אותו בחור לא הכירו. האבא ראה בחור מחפש משהו, ושאל אותו: 'את מי אתה מחפש?' אומר הבחור: 'אני רוצה להיכנס לבריסק'ר רב'. שאל אותו האבא: 'ולמה אתה לא נכנס?' אומר הבחור: 'אומרים שהוא אדם תקיף'. עונה לו האבא: 'נו, ומה עוד אומרים עליו?…' ואז אמר לו: 'לא צריך לפחד ממנו, אדרבה, הוא מחכה שבחורים יבואו אליו וידברו בלימוד'"…

השארת תגובה